אאוג'ניו מונטאלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אאוג'ניו מונטאלה
שירו של מונטאלה, Non chiederci, על גבי קיר בליידן שבהולנד

אֶוּג'ניו מוֹנטאלהאיטלקית: Eugenio Montale; ‏ 12 באוקטובר 1896 - 12 בספטמבר 1981) הוא משורר איטלקי, עורך ומתרגם, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1975.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונטאלה נולד בגנואה כבן למשפחת סוחרים של מוצרים כימיים (אביו שימש כספק חברתו של איטלו זבבו). אחייניתו של המשורר, ביאנקה מונטאלה, שכתבה ב-1986 ב-Cronaca famigliare (הכרוניקה המשפחתית) משרטטת מאפיינים משפחתיים שכיחים כלהלן: "חרדה, עצבנות, ביישנות, מיעוט בדיבור, נטייה לראות את הגרוע ביותר בכל מאורע, מידה מסוימת של חוש הומור." אאוג'ניו מונטאלה היה הצעיר בין שישה בנים. הוא נזכר: "היינו משפחה גדולה. אחי הלכו ל-scagno ('משרד' בגנואה). אחותי היחידה זכתה להשכלה אוניברסיטאית, אולם לי לא הייתה אפשרות כזו. במשפחות רבות ההסדר הקיים והבלתי כתוב היה שהצעירים שוחררו מהמשימה להמשיך ולהחזיק במשלח היד המשפחתי." ב-1915 עבד מונטאלה כרואה חשבון, ברם היה חופשי לתור אחר תשוקתו הספרותית, לפקוד את הספריות הציבוריות ולהיות נוכח בשיעורי הפילוסופיה הפרטיים של אחותו מריאנה. הוא אף למד שירה אופראית אצל הבריטון ארנסטו סיבורי, אולם הייתה לכך השפעה זעומה על מקורות השראתו.

מונטאלה היה אוטודידקט, חופשי מכל תלות ברשויות גבוהות ומוגבל רק לכוח רצונו ואישיותו. מספר סופרים עיצבו את דמיונו, בכללם דנטה אליגיירי, הוא גם למד שפות זרות. נופי ליגוריה שם הוא בילה בחופשות עם משפחתו נספגו בדמיונו והפכו למוטיב מרכזי בשירתו לאחר מכן.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, כחבר באקדמיה הצבאית של פארמה, מונטאלה ביקש להישלח לחזית. לאחר ניסיון מלחמתי קצר כקצין בחיל הרגלים בואלארסה ובעמק פוסטר, הוא שב לביתו ב-1920.

ניתן לתאר את שנות בחרותו של מונטאלה כ"קשות וחיוניות" - המלים בהן הוא משתמש לתאור ארצו. בהסתכלותו על העולם, היו רגשות פרטיים והתבוננות מעמיקה של מספר דברים המקיפים אותו בסביבתו הקרובה שכיחים. ה'עולם הקטן' של חיי הטבע של המזרח התיכון והנשים במשפחה נסתייע בקריאה בלתי נדלית, הסיפוק הרב ביותר שמונטאלה רווה ממנו נחת היה צבירת הידע.

שירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונטאלה כתב מספר קטן של עבודות באופן יחסי. ארבע אנתולוגיות של ליריקות קצרות, קואדרנו (quaderno) של תרגום שירה, פלוס מספר תרגומים של ספרי פרוזה, שני ספרי ביקורת ספרות ואחד של פרוזה בדויה. בצד עבודתו היצירתית הוא פרסם באופן קבוע בעתון החשוב ביותר של איטליה, הקוריירה דלה סרה.

תוצאותיה האבסורדיות של מלחמת העולם הראשונה (דבר לא הושג; וכפי שפרדיננד פוש אמר חוזה ורסאי אינו הסיום, אלא הפסקת אש זמנית) באה לידי ביטוי בחלקים שונים של עולם האמנות, לדוגמה דאדא, דה סטייל. באיטליה, בין המשוררים, היא התבטאה בצורת חברה הרמטית, המתייחסת להרמטיציזם שהיווה ככל הנראה את ההשראה לשם. תפוקת קבוצת השירה היה שירים יצירתיים של איגיון מוחלט, כך הם שיקפו את האבסורד של "מלחמת קץ כל המלחמות. עליית שלטון הפשיזם השפיעה על מונטאלה עמוקות, אם כי ברמה הלא מודעת, כפי שהדבר ניכר באסופת השירה הראשונה שלו Ossi di seppia (עצמות דיונון), שהופיעה ב-1925.

ההופעה של נוף המזרח התיכון ושל ארץ הולדתו ליגוריה הפגינה נוכחות חזקה בשיריו הראשונים: מחוזותיהם הגאוגרפיים של השראתו של מונטאלה היו חזות חיצונית של מעין "הסתגרות עצמית" לנוכח האירועים המלנכוליים שגעשו סביבו. הרובד החברתי, והמעמד הליברלי והתרבותי מהם ינק חידדו את רגישותו לתופעות הטבע. הבדידות האישית בה היה נתון הניעה אותו לקיים שיח עם תופעות טבע מינוריות שרווחו בליגוריה, או עם האופק הרחוק והמחייה, הים. מונטאלה כתב כי הטבע הינו "מחוספס, צר ומסנוור". הים הוא "תוסס" ומעורר את הקריאה ההיפנוטית, אותה מביא עמו רק הים התיכון בשעות מסוימות. בחיים שנדמו ככישלון חרוץ מראשיתם ממש, נדמה היה כי הטבע העניק למונטאלה תחושת כבוד עמוק, אותה חווים אלו הקוראים את שיריו.

פוריות יצירתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונטאלה עבר לפירנצה ועבד כעורך של ההוצאה Bemporad. פירנצה הייתה העריסה של השירה האיטלקית בעת ההיא, ועבודות כגון Canti orfici של דינו קמפנה (1914) ושיריו הראשונים של ג'וזפה אונגרטי שהתפרסמו ב-Lacerba. משוררים אחרים כדוגמת אומברטו סאבה וינצנזו קארדרלי זכו לשבחים רבים מהמוציאים לאור בפירנצה. ב-1929 נתבקש מונטאלה לכהן כיושב ראש של ספריית גבינטו ויסקס, שממנה גורש ב-1938 עם עליית הפשיזם. בינתיים הוא כתב עבור כתב העת Solaria, ופקד את בית הקפה הספרותי ג'ובה רוסי (המקטורנים האדומים), שם הוא הכיר את אליו ויטוריני וקרלו אמיליו גאדה. הוא אף פרסם בחלק הארי של כתבי העת הספרותיים באותה עת של חקר השירה.

בדרכו היצירתית של מונטאלה נערמו מכשולים בדמותם של בעיות כלכליות והליכה בזרם שכפו עליו השלטונות, חרף זאת הוא הוציא לאור בשנת 1939 בפירנצה את המשובחת שבאנתולוגיות שלו Occasioni. בין השנים 1933 ל-1938 הוא התוודע לאירמה ברנדייס, מלומדת יהודית-אמריקאית שמתמחה בדנטה אליגיירי ונזדמנה מפעם לפעם לביקורים קצרים באיטליה בטרם שבה לארצות הברית. לאחר שמונטאלה התאהב בברנדייס, פסקו זכרונותיו ממנה להיות ספרותיים והיא נהייתה מקור השראתו כמו ביאטריקס של דנטה. Le occasioni מכיל רמיזות רבות לברנדייס, שם היא מכונה צליזיה. פרנקו פורטיני סבור כי יצירותיו של מונטאלה Ossi di Seppia ו- Occasioni הן פסגת היצירה הספרותית האיטלקית בכל המאה העשרים.

מקום מרכזי בשירתו של אאוג'ניו מונטאלה ניתן לייחס לטי. אס. אליוט. למעשה מריו פז, פרופסור איטלקי חשוב באוניברסיטת ליברפול, שלח את שיריו הטריים של אליוט למונטאלה מיד לאחר צאתם ממכבש הדפוס. הקורלציה האובייקטיבית בה משתמש מונטאלה בשיריו שאובה בוודאות מאליוט.

ערוב ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-1948 ועד למותו חי מונטאלה במילאנו. בתור כותב בקוריירה דלה סרה, הוא שימש כעורך המוזיקה ודיווח מחו"ל, כולל מישראל שם הוא היה כתב כשעקב אחר מסעו של האפיפיור פאולוס השישי. כתבותיו כעתונאי מקובצות באסופה Fuori di casa (מחוץ לבית, 1969).

ספרו La bufera e altro ("הסערה ודברים אחרים") פורסם ב-1956 ומסמן את קיצה של שירתו המשובחת ביותר. כאן מצטרף La Volpe (השועלה) לדמותה של צליזיה, המבוסס על המשוררת הצעירה, המבוסס על דמותה של המשוררת הצעירה מריה לואיזה ספזיאני, עימה ניהל מונטאלה רומן בשנות החמישים.

עבודתו המאוחרת יותר, הן Xenia (ב-1966), Satura (ב-1971) ו- Diario del '71 e del '72 (ב-1973). שירתו המאוחרת של מונטאלה היא חמוצה ואירונית, שוקעת בשרעפים על התגובה הביקורתית לעבודתו המוקדמת יותר ועל העולם המשתנה תדיר סביבו. 'סאטורה' טבועה בקינה עזה לאשתו דרוסילה טנזי. תהילתו של מונטאלה בשלב זה הקיפה את העולם כולו. הוא זכה לתוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות מילנו (1961), קיימברידג' (1967), רומא (1974), והוכתר כסנאטור לכל החיים על ידי הסנאט האיטלקי. ב-1975 הוא קיבל את פרס נובל לספרות.

אאוג'ניו מונטאלה הלך לעולמו במילנו בשנת 1981.

בשמץ 1996 הופיעה עבודתו Diario postumo (יומן שלאחר המוות) אסופת שירים שחיבר מונטאלה לפני מותו בסיוע המשוררת הצעירה אנליסה סימה, מתוך כוונה שיראו אור אחרי מותו. התגובה הביקורתית עם יציאתם לאור הייתה מגוונת, כשכהיו שסברו שסימה זייפה את האסופה במלואה, ואילו היום הדעה השלטת היא שזוהי עבודה אוטנטית.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו שתורגמו לעבריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫ אוג’ניו מונטאלה, עשרה שירים , בנוסח עברי מאת גאיו שילוני, תל אביב : עקד, 1976. ‬
  • ‫אוג’ניו מונטלה, כסניה : מחזור שירים, תרגם מאיטלקית דן צלקה, ‫תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ט.

ספריו בשפות זרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ossi di seppia, 1925.
  • La casa dei doganieri e altre poesie, 1932.
  • Le occasioni, 1939.
  • Finisterre, 1943.
  • La fiera letteraria, ביקורת ספרות, 1948.
  • La bufera e altro, 1956.
  • La farfalla di Dinard, עתונות, 1956.
  • Satura, 1962.
  • Accordi e pastelli, 1962.
  • Il colpevole, 1966.
  • Xenia, 1966.
  • Fuori di casa, 1969.
  • Diario del '71 e del '72, 1973.
  • Posthumous Diary, 1996.
  • The Storm & Other Poems, trans. Charles Wright (Oberlin College Press, 1978), ISBN 0-932440-01-0
  • Selected Poems, trans. Jonathan Galassi, Charles Wright, & David Young (Oberlin College Press, 2004), ISBN 0-932440-98-3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]