אב"א אחימאיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אב"א אחימאיר, 1932

אַבָּ"א אֲחִימֵאִיר (אבא שאול גֶייסינוביץ' או הייסינוביץ') (ז' בחשוון תרנ"ח, 2 בנובמבר 1897 – ערב שבועות, ד' בסיוון תשכ"ב, 6 ביוני 1962), ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת הנוער בית"ר, התנועה הרוויזיוניסטית, ועיתונאי, פובליציסט, היסטוריוסוף וסופר ישראלי. נודע גם בשמותיו הספרותיים, בהם: א. שמאי, א. גיא, א. מערבי, א' מדיני, אבא סיקרא, אבישי, אבא אריכא וסתם מקשן.‏[1] בעל פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבא אחימאיר נולד לשרה (לבית גלפנד) וליצחק (איזק) גֶייסינוביץ בכפר דולגי (או דולהי), במרחק 60 ק"מ מבוברויסק, בפלך מינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית, (אז ברוסיה הלבנה וכיום בבלארוס). לשרה וליצחק נולדו שבעה ילדים: בלומה, הירשל (צבי), שמואל, אבא, מאיר, אברהם ואיסר. אחימאיר למד אצל מורה פרטי ר' אברהם בר בסקין, שהיה תלמיד חכם ומשכיל ציוני ואצל דוד שמעונוביץ (אז בן 18; לימים: המשורר דוד שמעוני). המשפחה עברה להתגורר בבוברויסק ולמד בחדר מתוקן, בין השאר אצל אברהם פרידלנד ואייזיק סברדלוב. בשנים 1912-1907 למד בגימנסיה רוסית פרטית, ובמקביל עברית ותלמוד אצל בן דוד אביו יצחק אייזיק גורפינקל. בשנת 1912 פרסם לראשונה מפרי עטו בעיתון הצפירה, מילות הספד לזכרו של הסופר ישראל ברנשטיין.

בהיותו כבן 14, בסתיו 1912 ערב סוכות תרע"ג, הגיע לארץ ישראל.‏[2] ולמד שנתיים בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.‏[3]

ברל כצנלסון

בגיל הנעורים נמשך אל הציונות הסוציאליסטית, התקרב אל מנהיגיה אהרן דוד גורדון וברל כצנלסון והעריץ אותם, וכמו רבים אחרים, נהה אחרי תורתו של לב טולסטוי.

בקיץ 1914 נסע לחופשה לבית הוריו ברוסיה. פרצה מלחמת העולם הראשונה, ונבצר ממנו לחזור לארץ ישראל. במשך המלחמה המשיך וסיים את לימודיו בגימנסיה בעיר פריץ (ליד בוברויסק) בשנת 1918. אחר כך, נכבשה העיר על ידי הבולשביקים, והוא נאסר לראשונה כאשר ביקש להגן על חנווני יהודי מעושק. ב-1918 החל בלימודיו באוניברסיטת קייב, ועבד כעיתונאי של הבטאון הסובייטי "איזבסטיה". בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אף התרשם מהאידאולגיה הקומוניסטית. אך אירועי הדמים במהפכת אוקטובר ברוסיה ומלחמת האזרחים, גרמו לו לשנות את דעתו מהקצה אל הקצה, ומאז סלד מהמשטר הבולשביקי ברוסיה הסובייטית, וראה בקומוניזם הפוליטי בכללו סכנה לעולם החופשי הדמוקרטי.‏[4] ב-19 באפריל 1919 נהרג אחיו האהוב מאיר, ששירת כקצין בצבא האדום בקרב בפולין. לימים שינה את שם משפחתו על שם אחיו: אחימאיר.

זאב ז'בוטינסקי

הוא נמלט מרוסיה בטרם שהסתיימה מלחמת האזרחים בה (בשנת 1921), הגיע לוורשה, ומשם לאוניברסיטת ליאז' בבלגיה. ב-1920 עבר לווינה, ובה נפגש לראשונה עם המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי. פרסם את מאמרו הראשון בעברית בכתב העת התֹרן על הגותו של משה הס בשנת 1922. הגיש עבודת דוקטור על ספרו של ההיסטוריון והפילוסוף אוסוואלד שפנגלר "שקיעת המערב" לאוניברסיטת וינה, שהעניקה לו תואר דוקטור בפילוסופיה (Ph.D) בשנת 1924.

בשנת 1924, חזר לארץ ישראל. גם אחותו בלומה עלתה לארץ והצטרפה לקבוצת דגניה ב'. היה חבר במפלגת "הפועל הצעיר". בשנים 1928-1924 עבד כספרן, כפועל וכמורה בזכרון יעקב, קבוצת גבע ומושב נהלל. הוא הצטרף אל התנועה הרוויזיוניסטית בשנת 1928, עם חבריו המשורר אורי צבי גרינברג ויהושע השל ייבין. השלושה הקימו את "גוש העבודה הרוויזיוניסטי" בכנס בנחלת יהודה. החל לפרסם מאמרים על ענייני השעה בעיתון דֹאר היום והיה פעיל בקרב צעירי התנועה ומרצה בבית הספר למפקדי בית"ר.

בשנת 1928 נשא את חברתו חסיה (חסידה גרצ'קוב) ב-1930 נולדה להם זאבה (נקראה על שמו של זאב ז'בוטינסקי). בתה של זאבה, עדה, היא רבה ולשעבר יושבת ראש מועצת הרבנים של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. חסיה חלתה עם הלידה במחלה קשה, אושפזה ונפטרה ב-1938, ונטמנה בהר הזיתים. הבת זאבה אומצה על ידי דודיה בלומה ואליעזר ורדימון בדגניה ב'.

בשנת 1930 הקים את ארגון "ברית הבריונים", שהיה ראשון למחות ולהפגין נגד שלטונות המנדט הבריטי, שכינה: "השלטון הזר". ביוני 1933, לאחר רצח ארלוזורוב נעצר אחימאיר לתקופה ארוכה בחשד למעורבות רצח והועמד לדין ביחד עם אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. ב-29 במאי 1934 עם סיום שמיעת עדויותיהם של עדי התביעה הוא זוכה מאשמה זו, אך נעצר והועמד לדין כמקים הארגון "ברית הבריונים". יחד איתו הועמדו לדין חברים נוספים בארגון. המשפט קיבל את הכינוי "משפט ברית הביריונים". סניגורו במשפט זה היה צבי אליהו כהן. ב 18 ביוני 1934 אחימאיר הורשע ונדון 21 חודשי מאסר בפועל.

ב-4 באוקטובר 1935 נשא את סוניה (לבית אסטרחן) בטקס שערך הרב אריה לוין. נולדו להם יעקב שלמה, עיתונאי ברשות השידור ובעל פרס ישראל, ויוסי (יוסף דב) חבר כנסת לשעבר מטעם הליכוד ומנכ"ל מכון ז'בוטינסקי.

לאחר שנעצר בשנת 1937, ב-1938, שהה בלבנון מחוץ לארץ ישראל המנדטורית. הוא נסע מביירות לפיראוס ומשם לוורשה. הרעייה והבן הצטרפו אליו; והמשפחה שהתה כשנה בפולין. וחזרה, בשיירת כמאה ארצישראלים, ובהם אורי צבי גרינברג, לארץ ישראל, ימים אחדים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריו שרה ואייזיק גייסנוביץ נשלחו לגטו בובריוסק ונרצחו שם על ידי הנאצים.

בשנת 1939, לאחר חזרתה לארץ ישראל התיישבה המשפחה בירושלים, בשכונת רחביה, בדירת קרקע ברחוב אלפסי 25, עד 1942 (אחר כך התגוררה שם משפחת מנחם בגין). ואחר כך, בדירת קרקע ברחוב הטורים 28, בשכונת מקור ברוך. בתקופת מלחמת העצמאות היה אחימאיר חבר ב"משמר העם". לאחר המלחמה, עברה המשפחה לדירה שכורה ברחוב שיינקין 92 בגבעתיים. בשנת 1952, עברה המשפחה לביתה ברחוב ניצנים 12, ב"שיכון וותיקים" ברמת גן.

נפטר לפתע מהתקף לב, בערב שבועות תשכ"ב, ב-6 ביוני 1962, בהיותו בבית בתו ברמת אביב. מסע הלוויתו עבר ליד בית הכנסת הגדול בתל אביב בדרכו אל בית העלמין נחלת יצחק.
רעייתו סוניה נפטרה בינואר 2006 ונטמנה לצד בעלה.

הגות ומאבק מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

1929-1924 – בשנות יצירה ותמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הסיעה המקסימליסטית ב-א"י" - מימין לשמאל: יהושע ייבין, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, 25 ביוני 1927

עד שנת 1928 היה חבר מפלגת הפועל הצעיר, ופרסם בעיתונות מפלגות הפועלים, בין השאר, ב"הפועל הצעיר, "קונטרס" ו"דבר",‏[5] וכן בעיתון "הארץ". אחימאיר יצר קשרים פוריים והדוקים עם סופרים עבריים ואנשי מחקר והגות, בהם שמואל יוסף עגנון,יוסף קלוזנר, אברהם שבדרון ועמנואל הרוסי.‏[6]

הוא עקב בדאגה, כמו רבים ביישוב, אחר נסיגתה של בריטניה מהבטחותיה להקים בית לאומי לעם היהודי בהצהרת בלפור, וסבר כי יש להאבק בכך בנחישות ובגלוי. דעותיו ועצמאותו קוממו עליו את חבריו בשמאל הציוני דאז. יחד עם המשורר אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי, ולברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר). ומשנת 1927 החלו השלושה, "לדרוש מהנהלת הצה"ר לאמץ את המאבק הגלוי נגד הבריטים".‏[7]

אחימאיר היה ממחנכי הצעירים הבולטים במחנה הרוויזיוניסטי. הוא הרצה ולימד את חניכי תנועת הנוער בית"ר בארץ ישראל הגות ציונית וכללית ואת תפיסת עולמו המדינית. ו"הגיע למעמד של השפעה רבה על הדור הצעיר של הבית"רים בראשית שנות השלושים".‏[8]

באותה תקופה העריץ אחימאיר את מוסוליני. ב-1928 פרסם אחימאיר סדרה של שמונה מאמרים בעיתון דאר היום (בעריכתו של איתמר בן אב"י) שנשאו את הכותרת "מפנקסו של פשיסטן". לקראת בואו של זאב ז'בוטינסקי לארץ פרסם מאמר ברכה למנהיג מפלגתו תחת השם "בקשר עם בואו של הדוצ'ה שלנו".‏[9]

1948-1929 – בשנות המרד והמאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז מאורעות תרפ"ט (1929), הוא ביקר ישירות את התקווה לשיתוף פעולה עם הבריטים, תקווה בתחילה הייתה קיימת אצל הרוויזיוניסטים ואצל ז'בוטינסקי, ונהג לטעון כי את הרעיון הלאומי-ציוני יש להגשים, כמו אצל כל העמים שלחמו לעצמאותם, רק בפעולות אקטיביות, תוך נכונות להקרבה אישית. ארגון "ברית הבריונים" שהקים עם חבריו כדי להאבק בשלטון הבריטי עד לעזיבתו את הארץ, נקרא על שם ה"בריונים" שהוזכרו בין הלוחמים לחרות ישראל ברומא בעת העתיקה. הוא פרש בפומבי את עמדותיו, ובמיוחד דיבר על הצורך בהתמקדות נחושה בהקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל.‏[10] כך למשל כתב בפומבי: "האוריינטציה הציונית אינה צריכה להיות לא בריטית, לא צרפתית, לא איטלקית, לא סובייטית, לא מצרית ולא אשורית. לציונות יש אוריינטציה אחת ויחידה – אוריינטציה יהודית, ולא סתם יהודית, אלא אוריינטציה כלפי הנוער היהודי".‏[11]

"ברית הבריונים" הייתה לניצוץ שהדליק את אש המרד של האצ"ל ולח"י בשנות הארבעים. ב-8 באוקטובר, חול המועד סוכות תרצ"א, יצא בראש קבוצה, שכללה את משה סגל, אפרים בן-דוד ואריה טגנסקי, להפגין כנגד נציג בכיר של המדיניות הבריטית בארץ ישראל המנדטורית: סגן שר המושבות הבריטי ד"ר דרומונד שילס, שהגיע לביקור והתאכסן במלון פלטין ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. הבריטים היכו את המפגינים ועצרו אותם.

אב"א אחימאיר עומד ליד קיר ועליו גרפיטי: אל תִפּקדוּ", כנגד מפקד האוכלוסין הבריטי

בקיץ 1931 פעל כנגד מִפְקד האוכלוסין שיזמה ממשלת המנדט, ונאסר בפעם השנייה. וכך, נאסר עוד פעמים אחדות, בשל ארגון פעולות מחאה והפגנות כנגד התנערותה של ממשלת המנדט מהבטחותיה לחבר הלאומים, לעם היהודי ולהסתדרות הציונית בהצהרת בלפור ובכתב המנדט. בראשית שנות השלושים, כתב אחימאיר מסה בשם: "מכתב לנוער הציוני", שפורסם בעיתון דֹאר היום ב-21 באוקטובר 1930, ובו תבע מהנוער היהודי מהפכנות לאומית, תחת המהפכנות הסוציאליסטית שעליה דובר בתנועת העבודה.

זאב ז'בוטינסקי חלק לו דברי שבח על ארגונן של ההפגנות בתל אביב ובירושלים, במאמרו "על אוואנטוריזם" (1932):

צעיר מיוחד במינו חי בארץ-ישראל; אב"א אחימאיר שמו. צעיר משכיל מאוד הוא, יודע לשונות רבות, פובליציסט רב כשרון והוגה-דעות מעמיק. עוד עתיד הוא למלא תפקיד בענייני-עולם שלנו, תפקיד חשוב, כי הוא שייך לאותו סוג בלתי-שכיח של אנשים, הסבורים, כי לא מן התועלת הוא "למחות" נגד עניין רע - לעניין רע יש להפריע, להפריע בפועל, או, למצער, לנסות ולהפריע, בלא לעשות חשבונות רבים בדבר כוחך, אם כבר חזק אתה, או כי עודך חלש. משום שהוא סבור, כי רק בדרך הנסיונות גדלים הכוחות, רק בדרך הפעולה נעשים, בסופו של דבר, חזקים. אב"א אחימאיר היה מנהיגם של אותם הצעירים בתל אביב, שערכו הפגנה נגד מיסטר שילס. בעת ביקורו החביב מיד אחרי הפוגרום של 1929; אב"א אחימאיר היה זה, שהמשטרה אסרה אותו והיכתה אותו ברחוב אלנבי בתל אביב אחרי ההפגנה נגד המיפקד;‏[12] אב"א אחימאיר שוב יושב בבית-הסוהר, משום שהוא השתתף ב"אוואנטורה" לכבוד האדון נורמן בנטביטש. פריסת-שלום לך מרחוק, אב"א אחימאיר, מורנו ורבנו!

– (המקור ביידיש), "היינט"', ורשה, 26 בפברואר 1932

עיתון התנועה הרוויזיוניסטית "חזית העם", בעריכתו ובעריכת יהושע השל ייבין, החל לראות אור בשנת 1932, והוא תרם לו מאמרי מסה ופובליציסטיקה רבים. בפברואר, באותה שנה, הוביל אחימאיר הפגנה של חברי תאי הסטודנטים הלאומיים כנגד ועל ארגון ההפגנה נגד נורמן בנטוויץ' והארגון שהנהיג: "ברית שלום" בעת פתיחת ה"קתדרה לשלום בינלאומי" על שמו באוניברסיטה העברית בהר הצופים ירושלים,‏[13] הוא יצא לוועידת הרוויזיוניסטים בווינה ואחר כך למסע הרצאות על חזונה של הציונות הרוויזיוניסטית ברחבי פולין, והתקבל בהערכה ובהערצה.

בשנת 1933 הקים את "הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים בארץ ישראל". לאחר עלייתם של הנאצים בשנת 1933, לשלטון

אחי מאיר היה למתנגדה החריף של גרמניה הנאצית אך לא מיד עם כינונה. עד לעלית הנאציזם, הזכיר במאמריו מינוחים המתקשרים לפשיזם האיטלקי.‏[14] בשל חששו הכבד וסלידתו העמוקה מהמשטר הבולשביקי ברוסיה, ראה בפשיזם כוח שכנגד, שיוכל לבלום את ההשפעה הסובייטית בעולם.‏[15]

בסוף מארס 1933, חודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון, צידד אחימאיר בפרישה מהתנועה הציונית וכתב: "מפחידים אותנו בדחליל ו'פירוד' שמו. אולם בדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של אתא-טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה-ואלירה, היטלר".

ז'בוטינסקי ביקר בחריפות את מאמריו בעיתון "חזית העם". מאוחר יותר, לאחר כינון הברית בין משטרים פשיסטים לבין גרמניה הנאצית, התחרט אחימאיר. ויחד עם חבריו ב"ברית הבריונים" יצא למחות כנגד נציגי המשטר הנאצי בארץ ישראל. הם טיפסו במאי 1933 לגג שגרירות גרמניה בירושלים והוריד את דגל צלב הקרס, וכך עשו גם ביפו.

המשטר הנאצי איפשר ליהודים, בשנותיו הראשונות, לקנות סחורה גרמנית בכספם ולצאת איתה מגרמניה לארץ ישראל; וזאת באמצעות הליך מסודר שנקרא הסכם העברה, וכונה אז בפי כל "הסכם הטרנספר". אחימאיר וחבריו ביקרו בחריפות את המשא ומתן עם הנאצים, וגינו את ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב שקידם את ההסכם, מעל דפי העיתון "חזית העם".

סוניה אחימאיר עם אברהם סטבסקי משמאל וצבי רוזנבלט מימין, נאשמי המשפט על רצח ארלוזורוב, לאחר שחרורם מן הכלא. על השולחן דיוקנו של סנגורם הוראס סמואל

ב-16 ביוני 1933 בערב נרצח המנהיג הציוני חיים ארלוזורוב. השלטונות הבריטים הטילו את האשמה על אנשי "ברית הבריונים". השלטונות הבריטים הודיעו כי ד"ר אב"א אחימאיר נחשד בהסתה לרצח ועצרו אותו. ובשל המעצר נמנעה ממנו ההשתתפות בקונגרס הציוני ה-18, שאליו נבחר כציר. הוא ישב כשנה במעצר בבית הסוהר המרכזי בירושלים. אחימאיר זוכה מאשמת השתתפות ברצח כבר לאחר שמיעת עדי התביעה. הנאשם צבי רוזנבלט זוכה ואילו הנאשם אברהם סטבסקי הורשע ברצח והוטל עליו עונש מוות שבוטל בערעור. אולם אחימאיר לא שוחרר מהכלא, שבת רעב ארבעה ימים, ולאחר 80 שעות צום נעתר לבקשתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק והפסיקו. ואז הועבר לכלא עכו. ב-12 ביוני החל משפט הנאשמים בשייכות ל"ארגון בלתי חוקי" "ברית הבריונים" (לאחר שהוכרזה כארגון לא חוקי). בין הראיות להאשמה הובאה קריאתו:‏[16]
"הנוער, עליך לעמוד בפרץ, אם לבך חם וכואב לעמך הדווה והנתון למשיסה בארץ ובגולה, היה מוכן להיות בין הלוחמים לחירותה של ציון. אל תתן לעמך להיות עבד לכל פרא. שום ניסיון לא יצליח סביב שולחן עגול, גם לא שום ניסיון של פרלמנט ערבי. הלאה הבוגדים על הר הצופים! הלאה ממשלת חברון!" ב-19 ביולי 1934, הוא נידון לעשרים ואחד חודשי מאסר בפועל "עם עבודת פרך". וב-30 בנובמבר קוצר גזר דינו ל-18 חודשי מאסר. חבריו מחוץ לכלא ציינו את שמו בהתוועדויותיהם; כך למשל, ב-8 בדצמבר 1934, בוועידה הארצית השמינית של ברי הצה"ר בארץ ישראל, הוכרז שהיא "מברכת את ציר הכבוד שלה, את ד"ר אב"א אחימאיר, הנמק בכלא הממשלה בירושלים ומעודדת אותו ואת חבריו דבירי ואורנשטיין, בהכריזה כי סבלם מסמל את סבל התנועה כולה", וכך נהגו רבים אחרים.‏[17] בשמונה עשרה החודשים בכלא עיין בספרים שהובאו אליו, וכתב יומן כמעט מדי יום ביומו – "רפורטאז'ה של בחור ישיבה" פרקים מן היומן התפרסמו בעיתון "הירדן" בחתימת א. אסיר-ציון", והתפרסמו בספר שראה אור בשנת 1943.‏[18] הוא השתחרר מן הכלא באוגוסט 1935, והתקבל באהדה גדולה על ידי משלחת של מרכז הצה"ר בארץ ישראל וחברי בית"ר.

לאחר שחרורו מן המאסר פרש אחימאיר מפעילות פוליטית גלויה, ועסק בהגות ובכתיבה פובליציסטית. הוא כתב רבות בעיתונות הרוויזיוניסטית, ב"הירדן", "דואר היום" ו"המשקיף". הוא יצא למסעי הרצאות רבים, בהן לימד על הרעיון הציוני והמשנה הרוויזיוניסטית, ובהם נפגש עם חברי אצ"ל ולח"י, חניכי תנועת בית"ר וחברי הצה"ר והצ"ח, בארץ ישראל ובקרב יהדות מזרח אירופה, בפולין ובליטא.

בשנת 1937, לאחר פעולות האצ"ל נעצר, יחד עם רבים ממנהיגי הצה"ר ובית"ר, בכלא עכו, לשלושה חודשים. באותם ימים ראה אור חיבורו: אגרת השמד, בירושלים.

1962-1948 – בשנות מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבא אחימאיר נושא דברים בוועידה הארצית הרביעית של תנועת החרות

ולאחר קום המדינה, השתתף בעיתונים ובכתבי העת: "חרות", "עיתון מיוחד", הבקר, "המערב", מאזניים", "קשת", "הארץ" ו"מעריב". אחימאיר פרסם אלפי מאמרים בתקופת המנדט הבריטי ומדינת ישראל, רובם בשמות בדויים.‏[19] ב-1957 ראה אור ספרו "עם קריאת גבר" שכלל מבחר מהגותו ומסותיו, וב-1960 ספרו "יודאיקה", עליו הוענק לו, לאחר פטירתו, "פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר".

משנת 1951 הוא הוזמן על ידי פרופ' בנציון נתניהו לשמש כחבר מערכת האנציקלופדיה העברית ושהה לרגל עבודתו זו בירושלים ימים אחדים בשבוע.‏[20] הוא כתב ערכים בנושאי ספרות והיסטוריה של רוסיה. בין הערכים הבולטים שתרם: היטלר ודוסטויבסקי.

למחרת פטירתו הופיע בעיתון "חרות" מאמרו האחרון, שהיה מוקדש לציון מלאת 30 שנה לפטירת הסופר ש. בן-ציון.

זכרו בתודעה הציבורית והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית "בית אבא" ברחוב ניצנים 12 ברמת גן

פועלו ההגותי והפוליטי, של אב"א אחימאיר, פתח תקופה בתולדות היישוב, אחימאיר התברך ביכולת יצירה, הסברה ומנהיגות אישית, לדעתו של בנציון נתניהו: "קודם כל רעיון חדש ומחודש; שנית, הטפה מתמדת ועקשנית לרעיון זה; ושלישית, יכולת לשמש מופת".‏[21] עם זאת, מורשתו הייתה, בחייו ולאחר פטירתו, ל"אחד הנושאים השנויים במחלוקת, במשך עשרות שנים", לדבריה של החוקרת שושנה ברי-אישוני.‏[22] במאי 1963, שנה לאחר מותו של אחימאיר, הזכיר דוד בן-גוריון את אחימאיר בהקשר לאמירתו לכבוד ז'בוטינסקי, כדי לנגח את אנשי תנועת החרות מעל בימת הכנסת, ובעקבות כך התעוררה סערה, כאשר בגין ולנדאו קראו לעבר ראש הממשלה: "בדברך על אחימאיר – של נעליך מעל רגליך". יושב ראש הכנסת, קדיש לוז, הורה למחוק את הדברים מהפרוטוקול.

  • על שמו של אבא אחימאיר נקראו רחובות בשנים-עשר ערים בישראל.
  • לזכרו יצא בול של רשות דואר, הנושא את דיוקנו.
  • "הוועד להוצאת כתבי אחימאיר" הוציא עד כה ששה כרכים מכתביו.
  • בדירתו ברמת גן, הוקם מוזאון, ארכיון ואתר אינטרנט "בית אבא" ובו מוצגים הקשורים לקורות חייו ולהגותו. בנו, יוסי אחימאיר, עורך במקום סיורים מודרכים ללא תשלום לקבוצות ומספר על מורשתו של אביו.‏[23]

מפרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ומאמרים מפרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אגרת השמד, ירושלים: דפוס רוהלד, תרצ"ז-1937.‏[24]‬ - ‬על ידיעה שמאתים יהודים ברומניה מבקשים להתנצר.‬ ‬‬‬‬‬
  • מכתב גלוי לצנזור הבריטי [1941], האומה, ט, תשל"ב 1972, עמ' 429-426. ‬‬‬‬‬
  • רפורטז'ה של בחור ישיבה: יומן בית הסוהר, תל אביב: הוצאת חזון, תש"ז-1946.
  • "בית הלל" ו"בית שמאי", האומה, 66-67, תשמ"ב 1982, עמ' 69-60.
  • עם קריאת הגבר: מסות, תל אביב: הוצאת עמיחי, [תשי"ח 1958].
  • יודאיקה, תל אביב: הוצאת אנקור, [תשכ"א 1961]. - "על הבעיות הנצחיות והחולפות של האומה".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
  • המשפט: פרשת רצח ארלוזורוב, תל אביב הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968. (ראה אור גם בכתבים נבחרים)
  • עם יהודה (יולי) מרגולין, השניים: קובץ מאמרים אקטואליים, תל אביב: מעוז - אגודה למאבק לשחרור יהדות ברית המועצות, תשמ"א 1981.
  • טבח הארמנים במלחמת 1914-1918, האומה, 186, תשע"ב 2012, עמ' 78-71.
  • אב"א אחימאיר, כתבים נבחרים, תל אביב: הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, תשכ"ו–תשס"ג-2003, בשישה כרכים:
    • כרך א: הציונות המהפכנית, תשכ"ו 1966.‬
    • כרך ב: המשפט, תשכ"ח 1968.‬
    • כרך ג: ברית הבריונים, תשל"ב 1972.
    • כרך ד: מותו של יוסף כצנלסון. - לאחר האהבה לאחר השנאה (ברל כצנלסון), תשל"ד 1974.
    • כרך ה: אטלאנטידה, או, עולם ששקע - סיפורים וזכרונות, תשנ"ו 1996.
    • כרך ו: עין הקורא - סופרים וספרים, עיתונאים ועיתונים, תשס"ג 2003.

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב שביט, אני במזרח ולבי במערב : על ה"מוניזם" הציוני של אב"א אחימאיר, קשת, ט"ו, א', 1973, עמ' 159-149.
  • בנימין אליאב, פגישות עם אחימאיר, האומה, י"ג, תשלה 1975, עמ' 455-446.
  • שלמה פרלה, דת, יהדות ולאומיות בהגותו של אב"א אחימאיר, ‬ האומה, 53, תשל"ח 1973, עמ' 73-63.‬‬‬‬‬
  • יוסף אחימאיר, בין אורי צבי לאב"א אחימאיר, בארץ ישראל, 116, תשמ"א 1981, עמ' 8.
  • יוסף קיסטר, אחימאיר ובית"ר, ירושלים : מרכז למורשת ירושלים ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תשמ"ג 1982.
  • חיים שין, "אחימאיר ובית"ר" - חידוש הברית?, כיוונים, 22, תשמ"ד 1984, עמ' 167-163.
  • יוסף נדבה (עורך), אב"א אחימאיר – האיש שהיטה את הזרם: לדמותו, לתורתו, לכתביו ולמאבקיו, תל אביב: העמותה להפצת תודעה לאומית, תשמ"ז 1987.
  • יוסף הלר, 'המוניזם של המטרה' או 'המוניזם של האמצעים'? המחלוקת הרעיונית והפוליטית בין זאב ז’בוטינסקי לבין אב"א אחימאיר, 1928-1933, ציון, נ"ב, ג, תשמ"ז 1987, עמ' 369-315.
  • שושנה אישוני, יחסו של אב"א אחימאיר אל שאלת יהודי אירופה בשנים 1928-1945, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1992.
  • נורית גוברין, "משורר צריך ללכת בשביל עצמאי" : על מישנתו הספרותית של אב"א אחימאיר, ‬מאזניים, ע"ח, 1, תשס"ד 2004, עמ' 9-5.
  • יוני אביב, אב"א אחימאיר והרוויזיוניזם המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, עבודת דוקטור, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, ‬2008.
  • יוני אביב, מאבק על השפעה בעיתונות מפלגתית : אב"א אחימאיר וזאב ז’בוטינסקי בעיתון "דאר היום", ‬קשר, 37, 2008, עמ' 98-93.
  • יוני אביב, יחסו של אב"א אחימאיר לגרמניה ולשואת יהודי אירופה, ילקוט מורשת, פ"ו, תשס"ט 2009, עמ' 37-9.
  • שושנה אישוני-ברי, יחסו של אב"א אחימאיר לנאציזם ולשואה, 1933-1945, בתוך: שואה ממרחק תבוא, תשס"ט 2009, עמ' 350-321.
  • אריה נאור, ציונות הברזל : אחימאיר, אצ"ג ומייסדי האצ"ל, האומה, 182, תשע"א 2011, עמ' 81-70.
  • יוסי אחימאיר (עורך), אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית, קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו, תל אביב ורמת גן: מכון ז'בוטינסקי בישראל ובית אבא, 2012.‬‬‬‬‬
  • יוסף קיסטר, הגיבור וגבורת הלוחם במשנתם של ז'בוטינסקי ואב"א אחימאיר, האומה, 186, תשע"ב 2012, עמ' 70-62.
  • שי חורב, אקטיביסט ופורץ דרך : השקפת עולמו ומקומו האידאלוגי של אב"א אחימאיר, חיפה: הוצאת דוכיפת, תשע"א 2010.
  • יורם ארידור, אב"א אחימאיר : על אישיותו הפוליטית, האומה, 187, תשע"ג 2012, עמ' 71-64.
  • יוסף אחימאיר, אב"א אחימאיר ו"המלחמה הערבית-עברית", כיוונים חדשים, 27, תשע"ג 2012, עמ' 201-191.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: רשימת שמות עט, באתר בית אבא.
  2. ^ ראו: אריה נאור, על ז'בוטינסקי ואחימאיר, בתוך: אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית, קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו, תל אביב ורמת גן: מכון ז'בוטינסקי בישראל ו"בית אבא", תשע"ג 2012, [להלן: קובץ מאמרים], עמ' 69.
  3. ^ ראו: אורי קיסרי, כשהגמנסיה "הרצליה" ואנֹכי היינו צעירים יותר ..., בתוך: ברוך בן-יהודה (עורך), ספורה של הגמנסיה "הרצליה", תל אביב: הוצאת הגמנסיה "הרצליה", תש"ל 1970, עמ' 514.
  4. ^ ראו: אב"א אחימאיר – האיש שהיטה את הזרם: לדמותו, לתורתו, לכתביו ולמאבקיו, (עורך: יוסף נדבה), תל אביב: העמותה להפצת תודעה לאומית, תשמ"ז 1987, [להלן: נדבה, אבא אחימאיר], עמ' מח. מרדכי נאור, אב"א אחימאיר בעיתונות הפועלית, בתוך: קובץ מאמרים, עמ' 46-34. בנציון נתניהו, אישיות פותחת תקופה, שם, עמ' 135.
  5. ^ ראו: מרדכי נאור, אב"א אחימאיר בעיתונות הפועלית, קובץ מאמרים, עמ' 46-34.
  6. ^ התכתבותיו עמהם, ראו: ארכיוניהם, בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים.
  7. ^ יעקב טובי, ראשית המרד ב"אלביון הבוגדת", בתוך: קובץ מאמרים, עמ' 60.
  8. ^ ראו: אמיר גולדשטיין, עיצוב אגדת הגבורה המקסימליסטית, בתוך: קובץ מאמרים, עמ' 47. יוסף הלר, 'המוניזם של המטרה' או המוניזם של האמצעים'? המחלוקת הרעיונית והפוליטית בין זאב ז'בוטינסקי לבין אב"א אחימאיר, 1928-1933, ציון, נ"ב, ג, תשמ"ז, עמ' 315-369.
  9. ^ "דוצ'ה", תוארו של שליט בישויות מדיניות, כגון בונציה בראשית העת החדשה, ונלקח בראשית המאה ה-20 לתוארו של השליט האיטלקי בניטו מוסליני.
  10. ^ ראו: ח. בן-ירוחם, ספר בית"ר קורות ומקורות, כרך א: מן העם, ירושלים ותל אביב: הוועד להוצאת ספר בית"ר, תשכ"ט 1969, עמ' 424-423.
  11. ^ אב"א אחימאיר, הציונות המהפכנית, תל אביב, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, תשל"ב 1972, עמ' 19-18.
  12. ^ מפקד האוכלוסין של השלטונות הבריטים.
  13. ^ ראו: יוסף קיסטר, גיבורים ולא קדושים, בתוך: קובץ מאמרים, עמ' 116.
  14. ^ עד לעליית הנאצים לשלטון נחשב בניטו מוסוליני לידיד הציונות, ומנהיגי הציונות נחום סוקולוב וחיים ויצמן נפגשו ושוחחו איתו על העם היהודי והציונות.
  15. ^ ראו: נדבה, אבא אחימאיר, עמ' מח.
  16. ^ אב"א אחימאיר, בתוך: קובץ מאמרים, עמ' 147. (המלל המקורי עובד לכתיב מלא).
  17. ^ קובץ מאמרים, עמ' 148.
  18. ^ יוסף אחימאיר, הגר הגר בתוכנו, בתוך: קובץ מאמרים, עמ' 124.
  19. ^ .ראו: הערך אב"א אחימאיר, האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמ' 421-420.
  20. ^ יוסי אחימאיר, בחלוף חמישים שנה, בתוך: אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית, עמ' 11; יעקב אחימאיר, זיכרון, שם, עמ' 19.
  21. ^ בנציון נתניהו, אישיות פותחת תקופה, בתוך: קובץ מאמרים, עמ' 137.
  22. ^ שושנה ברי (אישוני), חוקר ומחקר: מקרה אחימאיר, בתוך: קובץ מאמרים, עמ' 76.
  23. ^ ראו: אתר "בית אבא".
  24. ^ ראה אור גם במהדורת יידית: דער היינטיגער אגרת השמד, מיט א לענגערען פארווארט.