אבו בכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אבו באכר)
אַבּוּ בַּכְּר
أبو بكر رضي الله عنه
לידה 573
מכה שבערב הסעודית
פטירה 634 (בגיל 61 בערך)
אל-מדינה שבערב הסעודית
מדינה האימפריה המוסלמית
מקום קבורה מסגד הנביא עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Qutaylah bint Abd-al-Uzza
אסמא בת עמיס
אום רומאן
Habiba bint Kharija עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת החליפים ישרי הדרך
אב אוטמן אבו קֻחַאפַה עריכת הנתון בוויקינתונים
אם סלמה אום אל-ח'יר עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים עאישה
אסמאא בנת אבי בכר
Muhammad ibn Abi Bakr
עבד אל-רחמן בן אבי בכר
עבדאללה אבן אבי בכר
Umm Kulthum bint Abi Bakr עריכת הנתון בוויקינתונים
הח'ליף ישר הדרך ה־1
632–634
(כשנתיים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אַבּוּ בַּכְּר עַבְּד אללַּהּ בְּן אַבִּי קֻחַאפַה עֻתְ'מַאן בְּן כַּעְב א-תִּימִיּ אלְ-קֻרַשִׁיּערבית: أبو بكر عبد الله بن أبي قحافة عثمان بن كعب التيمي القرشي; בערך 573634) היה הח'ליפה הראשון לאחר מות מוחמד, כיהן שנתיים (632–634) עד מותו. אביה של עאישה, אחת מנשות מוחמד ובן דודו של טלחה אבן עוביד-אללה, מחברי מועצת השורא. מכונה גם "אַ-סִּדִּיק" (בערבית: الصديق – "הצדיק").

אבו בכר נלווה אל מוחמד כאשר היגר ממכה לאל-מדינה. הוא ירש את מוחמד כמנהיג פוליטי ודתי, והיה לח'ליפה הראשון מבין ארבעת הח'ליפים ישרי הדרך. בתקופת שלטונו ביסס את שלטון האסלאם בחצי האי ערב. בהיבט המדיני, שמר על המשך קיומה של המדינה הקטנה שיצר מוחמד ופתח את מסעות הכיבוש האסלאמיים בשליחת צבאות לסוריה ולעיראק. בהיבט הדתי, השיב אל חיק האסלאם במלחמות הרדה את עשרות השבטים המורדים של חצי האי ערב, שחזרו בהם מן האסלאם ולא חשו מחויבים לביעה (שבועת האמונים לנביא ולאסלאם).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו בכר נולד בשנת 573 בעיר מכה שבמחוז חג'אז בחצי האי ערב (כיום במערב ערב הסעודית). הוא נולד למשפחה אמידה משבט קורייש להורים אבו קֻחאפה ואום אל-ח'יר. על פי המסורת, בילדותו אהב לשחק עם גדיים ובכרים, מכאן הכוניה שניתנה לו - אבו בכר (אבי הבכרים).[1]

כבן למשפחה עשירה, ידע קרוא וכתוב מגיל צעיר והיה חובב שירה וספרות. כמו כן היה בעל זיכרון מפותח וידע נרחב אודות השבטים והפוליטיקה האזורית.[2]

בגיל 18 החל לסחור בבגדים ומשום כך נדד רבות בחצי האי ערב. הוא התעשר, נהיה סוחר חשוב ומרכזי באזור, והוכתר לראש השבט עוד בחיי אביו.

בראשית ימי האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו בכר התאסלם בשנת 613 לאחר שחזר למכה ממסע לתימן ומכריו סיפרו לו על מעשי אדם בשם מוחמד שהכריז על עצמו כ"שליח האל". לפי אבן קת'יר (היסטוריון ותאולוג סוני מן המאה ה-14), בכך נהיה למתאסלם השני אחרי ח'דיג'ה.[3] בעקבות התאסלמותו, רבים ממכריו התאסלמו גם כן, ביניהם כל בניו למעט עבד א-רחמאן. עצם היותו אדם חשוב וידוע השפיע רבות על התאסלמותם של עבדים בעיקר, שהיו נפוצים במכה באותה התקופה. סופר עליו שלמרות היותו אדם חופשי, היה אמפתי כלפי עבדים ואף רכש 8 עבדים על מנת לשחררם לאחר מכן תמורת 40,000 דינר.

בשנים שלאחר מכן, הטיף אבו בכר בפומבי וקרא לאנשים להישבע אמונים לאסלאם ולנביא. מכה הייתה אז עיר אלילית ברובה, ואנשי העיר לא ראו בעין יפה את ההטפות והחלו לרדוף את המוסלמים. על פי המסורת, באחת הפעמים הוכה אבו בכר על ידי גברים משבט קורייש עד שאיבד את הכרתו (מה שהוביל להתאסלמות אמו).

ב-620 נפטרה אשתו של מוחמד, ח'דיג'ה, והוא שודך לבתו של אבו בכר, עאישה.

ההג'רה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-622, בפיקודו של מוחמד, היגר אבו בכר יחד עם כל מוסלמי העיר מכה לאל-מדינה, כחלק ממהלך המכונה הג'רה (הגירה), המסמן את נקודת ההתחלה למניין השנים המוסלמי. באל-מדינה רכש אבו בכר עבור מוחמד קרקע שעליה נבנה מסגד הנביא ונשא לאישה את חביבה, בתו של חריג'ה בן אבו נאצרי, חבר קרוב.

כמצביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-624 לקח אבו בכר לראשונה חלק במסע צבאי והיה שומר סף אוהלו של מוחמד בקרב בדר, וב-625 השתתף בקרב אוחוד. ב-627 השתתף בקרב אל-חנדק, שם נחלו כוחות העיר אל-מדינה בהנהגת מוחמד ניצחון גדול מול קואליציית כוחות יהודיים-ערביים.

ב-628 היה עד להסכם חודיבייה, השתתף בקרב ח'ייבר ופיקד על מסע אבו בכר הצדיק לנג'ד (מרכז חצי האי ערב), שם הכריע הצבא המוסלמי שבפיקודו צבא של שבטים ערביים.[4] ב-630 השתתף בכיבוש מכה מידי השבטים הלא-מוסלמים, קרב חונאין בו נחלו המוסלמים הצלחה מול השבט הואזן הבדואי ובמצור על טאיף, מצור שנמשך כשבועיים על העיר טאיף ונפסק בעצת אבו בכר שייעץ להסיר את המצור כאשר לא נראתה הכרעה, בטענה שהעיר תיפול כשהאל ירצה בכך.

כשנה לאחר מכן, בעת שמוחמד שהה באל-מדינה, הוביל אבו בכר כ-30,000 לוחמים לעיר תבוכ במטרה לכבוש אותה מידי הביזנטים, אך אלה איבדו את אחיזתם באזור הזה של המזרח התיכון, והעיר נכבשה ללא קרב.[5]

מות מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיפה הירוקה בה קבור אבו בכר לצד מוחמד ועומר

ב-8 ביוני 632, זמן קצר לאחר שחזר אבו בכר לאל-מדינה ממסעות הכיבושים, נפל למשכב מוחמד ונפטר בגיל 63 בביתה של עאישה. בנקודה זו מתחיל הפיצול בין האסלאם השיעי לאסלאם הסוני, שכן על פי המסורת השיעית בעודו על ערש דווי, הכריז מוחמד על בן דודו עלי בן אבי טאלב, לימים הח'ליף הרביעי, כיורשו. על פי המסורת הסונית הוא לא השאיר הוראות ברורות לגבי יורש או מחליף.

כח'ליף הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות מוחמד החלו להיווצר מתחים בין המוסלמים מאל-מדינה – האנסאר, לאלו שהיגרו למכה במהלך ההיג'רה – המהאג'רון, ולמעשה האומה המוסלמית החלה להתפרק. שבטים ערביים שהתאסלמו כתוצאה מכיבושי מוחמד החלו לחזור לסדר הישן של שבטיות ג'אהלית פגאנית, והחלו לצוץ מטיפים שהכריזו על עצמם כנביאים וניסו להוביל כוח נגד המוסלמים. משום כך, התכנסו האנסאר באל-מדינה ודנו לגבי מי ראוי שיירש את מוחמד ויאחד מחדש את האומה המוסלמית. על פי המסורת, עומר בן אל-ח'טאב ואבו עוביידה בן אל-ג'ראח נשבעו אמונים לאבו בכר, ובכך שכנעו את המועצה להכיר בו כח'ליף הראשון.

מלחמות הרדה שהוביל אבו בכר

כח'ליף הניף אבו בכר את דגל דיכוי המרידות באומה, ופתח במלחמות הרדה נגד השבטים שחזרו בהם מן האסלאם. לאחר מכן התפנה למסע כיבוש אזורים שהיו תחת שליטת האימפריה הסאסאנית המתפוררת והאימפריה הביזנטית, מבצע שנמשך עד אחרון הראשידון ואף בימי הח'ליפות האומיית.

בשנת 633 פלש צבאו של אבו בכר לגבולה הדרום-מערבי של האימפריה הסאסאנית, כווית ועיראק של היום, בפיקודו של ח'אלד בן אל-וליד. הצבא מנה 18,000 חיילים, ובחודשיים הראשונים לפלישה, אפריל-מאי, צלח חמישה קרבות מרכזיים: הראשון שבקרבות מול הסאסאנים, קרב השרשראות, וארבעה קרבות על גדות נהר פרת; קרב הנהר, קרב ולג'ה, קרב אל-יס והחשוב מביניהם, המצור שהוביל לכיבושה של העיר אל-חירה. לאחר הפוגה קצרה, צר צבאו של אבו בכר על העיר אל-אנבר במשך כמה שבועות, עד שנפלה. הוא המשיך דרומה וכבש את העיר עין א-תמר. באוגוסט שב בן אל-וליד לחצי האי-ערב על מנת לדכא מרד, ובאותו הזמן התארגנו כוחות פרסיים לגבש צבא גדול שיכניע את הכובשים המוסלמים. בן אל-וליד החליט להפתיע את הפרסים ותקף אותם בלילה אחד בנובמבר בשלוש חזיתות שונות: קרב א-זמיל, קרב א-ת'אני וקרב א-מ'ודייח. פעולה זו הביאה לסיום שליטת הפרסים בעיראק.

לאחר מכן פנה אבו בכר להילחם בביזנטים. ביוני 634 פלש בן אל-וליד לסוריה וכבש במהרה את הערים סווא, אראק, תדמור, א-סוחנה, אל-קרייתין וחאורין. לאחר מכן כבש את בוסרה, בסיוע שני מצביאים אחרים; שרהביל ואל-עוביידה. לאחר מכן פנה אבו בכר לכבוש את דמשק, אך בדרך נתקל צבאו בהתנגדות ביזנטית והכריע אותה בשלושה קרבות; קרב יאקוסה, קרב אג'נדין וקרב מראג' א-סאפר. באוגוסט הגיע הצבא בפיקודו של בן אל-וליד לדמשק, צר עליה וכבש אותה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו בכר נפטר ב-23 באוגוסט 634 במהלך המצור על דמשק באל-מדינה, כנראה מהכשת נחש, בניגוד לשאר הראשידון שנרצחו. זמן קצר לפני מותו הוא קרא לקהילה המוסלמית לקבל את עומר בן אל-ח'טאב כיורשו לח'ליפות. מרבית הקהילה אימצה את עומר, אולם תומכי עלי בן אבו טאלב, שלימים יתגבשו לשיעה, סברו כי עלי היה צריך לרשת את אבו בכר, לאחר שבראייתם, אבו בכר גזל מעלי את ירושת הנביא מוחמד.

קברו של אבו בכר נמצא במסגד הנביא באל-מדינה, מקום קבורת הנביא מוחמד. מעשה זה הנציח לדורות את מעמדו וחשיבותו של אבו בכר בהיסטוריה האסלאמית.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאבו בכר היו ארבע נשים. מגרושתו, קותילה בנת עבד אל-עוזה, היו לו בת, אסמאא, ובן, עבדאללה. מאשתו השנייה, אום רומאן, היו לו בן מאומץ, טופיל אבן-עבדאללה, בן, עבד א-רחמאן, ובת, עאישה. מאשתו השלישית אסמאא בנת עומיס, היה לו בן, מוחמד. מאשתו הרביעית, חביבה בנת ח'ריג'ה, הייתה לו בת, אום כולתום.

היום, ישנן כמה משפחות המיוחסות לאבו בכר, למשל שבט שיחאל בסומליה, ושמות משפחת כגון אל-עתיקי, אל-קוריישי ואבן-בכרי.

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמנו של מוחמד נאבקו המוסלמים בשבטים הלא מוסלמיים בחצי האי ערב, בין השאר גם ביהודים, לאחר שלא הצליחו ליצור עימם בריתות איתנות. אבו בכר לקח חלק מרכזי בגירוש השבט בני נצ'יר מאל-מדינה ב-624 וגירוש שבט בני קינוקאע היהודי. כמו כן, המוסלמים בראשות מוחמד הרגו את כל גברי שבט בני קוריט'ה, ונשותיהם וילידיהם אוסלמו או נמכרו לעבדות. בעקבות מסע הכיבושים המוצלח של אבו בכר בסוריה ועיראק נכבשו בין השאר יהודים ונוצרים רבים, אשר זכו למעמד של ד'ימי באימפריה, בתמורה לכניעה.[6]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן אסחאק, היסטוריון ערבי מן המאה ה-8, כתב על אבו בכר שהיה אדם שאנשים חיפשו את קרבתו, בעל מידות טובות ואדם אהוד. נודע כאחד שיודע את תולדות שבט קורייש יותר מכל אדם. אנשים רבים היו דנים איתו ומתייעצים עמו, משום שהיה בעל ידע רב וניסיון בענייני מסחר. הוא הזמין את מי שנתן בו אמון להתעטף בכנפי האסלאם. אבו בכר, שקירב את צעירי מכה לאסלאם, ובתוכם גם מהמשפחות המשפיעות, נודע כפותר חלומות.[7]

אבו בכר אל בגדאדי (אבו בכר הבגדדי), מייסד ארגון ח'ליפות המדינה האסלאמית, מכונה כך על שמו של אבו בכר משום היותו הח'ליף הראשון מאז הקמת הארגון. כמו כן, השם נהיה נפוץ לאורך ההיסטוריה.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ משפחת מוחמד


עבד אל-מטלב
סבו
 
פאטמה בנת עמר
סבתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבו טאלב
דודו
 
אום חכים
דודתו
 
אל-עבאס
דודו
 
אבו להב
דודו
 
עבדאללה
אביו
 
אמינה
אמו
 
אבו בכר
חמיו, הח'ליף ה-1
 
עומר
חמיו, הח'ליף ה-2
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארוא
בת דודתו
 
ח'דיג'ה
אשתו
 
 
 
 
 
 
 
מוחמד
 
 
 
עאישה
אשתו
 
חפסה
אשתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עות'מאן
אחיינו מדרגה שנייה
חתנו, הח'ליף ה-3
 
 
 
אום כולת'ום
בתו
 
רוקיה
בתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עלי
בן דודו, הח'ליף ה-4
חתנו, האימאם השיעי ה-1
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פאטמה
בתו היחידה
עם צאצאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חסן
נכדו
האימאם השיעי ה-2
 
חוסיין
נכדו
האימאם השיעי ה-3

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אבו בכר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חדורי מאג'יד, מלחמה ושלום בחוק האסלאם, אוניברסיטת מישיגן, 1951
  2. ^ אל-זרקאלי, אל-עלאם, דאר אל-עלם לאל-מאלאיין, 2002
  3. ^ אל-סאלאבי עלי מוחמד, הביוגרפיה של אבו בכר הצדיק, ניו יורק, 2007
  4. ^ מויר ויליאם, חיי מוחמד והיסטוריה של האסלאם, כרך 4, עמ' 83, לונדון, 1861
  5. ^ אל חסן מסעוד, ביוגרפיית אבו בכר הח'ליף הראשון והיסטוריית האסלאם בעת ח'ליפות אבו בכר, עמ' 47, 1976
  6. ^ Funk and Wagnalls, האנציקלופדיה היהודית, כרך 2, ע"מ 498, ניו יורק, ‏1902
  7. ^ קארן ארמסטרונג, מוחמד - ביוגרפיה של הנביא, הוצאת כתר, 2004.