אבו עוביידה בן ג'ראח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אבו עוביידה בן ג'ראח (ערבית: أبو عبيدة عامر بن عبدالله بن الجراح; 583 - 638) היה אחד מעשרת מלוויו הראשונים של מוחמד להם הובטח גן עדן (ערבית: جنّة) ושמו מוזכר בכתבים מוסלמיים קדומים. לאחר מותו של הנביא שימש אבו עוביידה כמפקד צבאי, איש אמונו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב ונשא בתואר מגן האומה (אמין אל אומה).

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הנביא מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת המוסלמית מספרת כי אבו עוביידה נולד בשנת 538 לאביו עבדאללה בן ג'ראח - סוחר משבט קוריישערבית: قريش, בתעתיק מדויק: קֻרַיְש) שבטו של הנביא מוחמד, מייסד האסלאם. המסורת מהללת את משפחתו כאצילים שעוד בטרם התאסלמו היו מפורסמים באומץ לבם וצניעותם. בשנת 611 החל הנביא מוחמד להטיף את תורתו לאנשי מכה ואבו עוביידה היה בין הראשונים לקבל עליהם את הדת החדשה. ביחד עם הנביא הוא נאלץ לסבול רדיפות של בני משפחתו ובני השבט ובשנת 622 יליווה את מוחמד להג'רה לעיר ית'רב (يثرب), שנקראה לימים אל-מדינה.

בשנת 624 השתתף אבו עוביידה בקרב באדר שהסתיים בניצחון הצבא המוסלמי הקטן על בני שבט קורייש. בקרב הותקף אבו עוביידה על ידי אביו והרג אותו בדו-קרב. בשנת 625 השתתף אבו עוביידה בקרב אוח'וד והגן בגופו על הנביא מוחמד בעת הנסיגה. הוא השתתף במשא ומתן עם אנשי מכה וחתם על 'הסכם חודייביהערבית: صلح الحديبية, תעתיק מדויק: צלח אלחדיביה, מילולית: "שלום חודיבייה") שהוא הסכם שביתת נשק שנחתם בין הנביא מוחמד לאנשי מכה ב-628. בשנת 630 השתתף אבו עוביידה כמפקד אחד מארבעת הגדודים המוסלמיים בכיבוש מכה ולאחר מכן השתתף בקרב תבוכ שפתח בשנת 630 את המלחמה בין הערבים בהנהגת מוחמד לבין הביזנטים. בשנת 632 נפטר מוחמד ומאבקי הירושה העלו לכיסא את אבו בכר הח'ליף הראשון.

תקופת הח'ליף אבו בכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת המוסלמית עמד אבו עוביידה על מיטת חוליו של מוחמד בשעותיו האחרונות ועימו אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב, הוא סירב להציע עצמו כיורש והבחירה נפלה על אבו בכר. שכרו הגיע לאחר מלחמות הרדה משמונה לשמש מפקד הפלישה המוסלמית ללבנט. בשנת 634 הוא צירף את צבאו לכוח פרשים תחת פיקודו של ח'אלד בן אל-וליד וביולי 643 נפגש הצבא המוסלמי עם צבא של האימפריה הביזנטית בקרב אג'נדיין ולאחר קרב עקוב מדם יצא כאשר ידו על העליונה, הביזנטים נסוגו לערי המבצר והותירו את ארץ ישראל וסוריה פתוחות בפני המוסלמים. באוגוסט 634 הגיע הצבא המוסלמי לדמשק ולאחר מצור של חודש כבש את העיר ביום 18 בספטמבר 634.

תקופת הח'ליף עומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של אבו בכר הוכתר עומר בן אל-ח'טאב כח'ליף השני והלה מינה את אבו עוביידה כמפקד העליון של הצבא המוסלמי במקומו של ח'אלד בן אל-וליד. הסיבה לחילופי הגברי לא ידועה במדויק אך ייתכן שהח'ליף חשש מהמוניטין שח'אלד בן אל-וליד יצר כמצביא בלתי מנוצח והפופולריות שלו בקרב החיילים והעדיף לשים במקומו את אבו עוביידה שתכונתו הבולטת הייתה נאמנות והוכיח כי אין הוא חפץ בכיסא הח'ליף. קצב התקדמות הצבא המוסלמי הואט תחת פיקודו של אבו עוביידה אך לא הופסק, אבו עוביידה נתגלה כמנהלתן יעיל אך ניזקק לח'אלד בן אל וליד כמפקד צבאי ישיר של הצבא. בינואר 635 נכבש המבצר האסטרטגי פלה שבעבר הירדן. במרס 636 נכבשה העיר חומס - מרכז מנהלתי חשוב של הביזנטים לאחר מצור של חצי שנה, כיבוש סוריה הושלם למעשה והאימפריה הביזנטית לא יכלה מלהימנע מעימות ישיר עם הצבא המוסלמי.

קרב הירמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הירמוך

עם התמוטטות מערך ההגנה המקומי של הביזנטים ואיבוד חלק גדול מהפרובינציות של הלבנט החל הקיסר הירקליוס לאסוף צבא חדש, על מנת להוציא אל הפועל התקפת נגד, שמטרתה להדוף את הכוחות הערבים-מוסלמיים מארץ ישראל וסוריה. הצבא הביזנטי כלל את יחידות העילית שבדרך כלל שכנו בעיר הבירה קונסטנטינופול, שרידים מהצבאות הביזנטיים שהצליחו להתחמק מהשמדה בקרבות הקודמים מול המוסלמים, גייס ארמני וכוחות ערבים נאמנים לביזנטים, במטרה ליצור צבא בעל עדיפות מספרית מכרעת כנגד הצבא הערבי. ריכוז הצבא הביזנטי לא נעלם מעיני המפקדים המוסלמים, ועל פי עצתו של ח'ליד הורה אבו עוביידה על נסיגה כללית מצפון סוריה וריכוז הצבא הערבי באזור הגולן. בעקבות הצבא המוסלמי הנסוג נע טור ביזנטי, שתפס מחדש ערים ומבצרים. מבחינה זו, אין ספק שהמהלך האסטרטגי הביזנטי נשא פרי ללא קרב, ותחת צלו הכבד של צבא ביזנטי נסוגו המוסלמים משטח סוריה - חזרה לכיוון דרום. אבו עוביידה לא היה מצביא בעל כישרון ועם תחילת העימות העביר את הפיקוד הישיר לח'אלד בן אל-וליד.

יחידות הצבא המוסלמי זרמו מכל אזור סוריה והלבנט אל רמת הגולן בסמוך לערוץ נחל הירמוך. במשך שלושה חודשים חנו הצבאות זה מול זה מבלי ליזום מהלך התקפי. התיעוד ההיסטורי של הקרב מועט ומהימנותו מוטלת בספק. מהלכי הקרב אינם ברורים ומהלכו מעורפל, עד כדי הצבת סימן שאלה לגבי משך העימות כנטען במקורות היסטוריים מוסלמיים - ששה ימים רצופים . ככל הידוע, ביום ה20 באוגוסט לאחר סדרת קרבות הובס הצבא הביזנטי והושמד לחלוטין.

כיבוש סוריה וארמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שלצבא הביזנטי לא הייתה כל תוכנית חלופית למקרה בו יוכרע קרב הירמוך לטובת המוסלמים, נסוג רוב הצבא הנותר אל עומק השטח הביזנטי והותיר בכך את סוריה לידי הצבא המוסלמי, שנע במהירות ומבלי להיתקל בהתנגדות של ממש וחזר ותפס את דמשק וחומס. תוצאה נוספת של הקרב הייתה שבירה מוחלטת של רוח הלחימה של הצבא הביזנטי.

לאחר כיבושה מחדש של סוריה הופנה המאמץ המוסלמי לארץ הקודש. בסוף 637, לאחר מצור ממושך, נכנעה ירושלים. משאפסה תקוותם של המגינים לחילוץ ביזנטי, קיסריה - בירת הפרובינציה והנמל החשוב לאורך החוף הארץ ישראלי, שקיבלה אספקה דרך הים, נכנעה למצור יבשתי בשנת 640 - ביחד עם שאר ערי הנמל הביזנטיות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. לאחר כיבוש ירושלים חזרו המוסלמים לאזור צפון סוריה, ולמרות נוכחות ביזנטית בכל הערים המבוצרות וגילויי התנגדות במרכזים הגדולים, נכבשה העיר חאלב באוקטובר 637 - משהוברר למפקד חיל המצב כי כל עזרה וסיוע ביזנטי לא יגיעו לעיר. לאחר קרב בשערי העיר אנטיוכיה נטש הירקליוס את העיר בה ישב, ויצא עם פקידיו והאצולה הביזנטית לקונסטנטינופול העיר עצמה נותרה להתמודד עם גורלה ולאחר מצור קצר נכנעה. דהרת הצבא המוסלמי לא נעצרה, ותוך תנועה וניצול העובדה שהצבא הביזנטי נמנע מכניסה לקרב והפקרת חיל המצב של המבצרים והערים הביזנטיות לחסדי המוסלמים. הקטסטרופה בירמוך חברה לעובדה שהקיסר הירקליוס היה על ערש דווי. אשתו והאצולה הביזנטית היו עסוקים במלחמות ירושה ובמאבקים אידאולוגיים דתיים, שפילגו את האימפריה ורוקנו את כוח חיותה‏[1]. כך כבש הצבא המוסלמי את ארמניה בשנת 638 ונכנס אל תוך אנטוליה. גם כאן חזר המחזה של כניעה המונית של ערים ומבצרים. המכבש המוסלמי נעצר רק לאחר שמגפת הדבר עשתה שמות בשורות הצבא המוסלמי, בצורת קשה מנעה מרעה מהפרשים והדחתו של ח'אליד איבן וואליד המצביא המוסלמי מתפקידו לא אפשרו לצבא המוסלמי להמשיך במערכה.

רעב ומגפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה השביעית הוכה הלבנט על ידי בצורת שהביאה לרעב כבד, אבו עוביידה הוכיח את יכולתו כמנהיג ומארגן ושלח לאל מדינה שיירות עם מצרכי מזון שהקנו לו את תודת הח'ליף, עוד בטרם הצליחו תושבי סוריה להתאושש מהרעב הכתה מגפת דבר שקצרה קורבנות רבים ובהם אבו אל עוביידה. על פי המקורות המוסלמים, הח'ליף הזמין את אבו עוביידה להימלט ולהציל את נפשו אך אבו עוביידה סירב וביקש להישאר עם חייליו. בניסיונו לצאת מהאזור מוכה המגפה והערים הצפופות הוא הגיע ליישוב ג'בייה (ידועה גם בשם גביטה בניב סורי-ארמי) השוכן במרחק של כ-5 קילומטר צפונית מזרחית לעיר הסורית המודרנית נווה ונמצאת על הכביש שחבר את קונייטרה עם אזור החורן שבדרום סוריה, ובסמוך לזירת ניצחונו הגדול בקרב הירמוך. מהלך זה היה מאוחר מידי והוא מת מהמגפה ועל פי חלק מהמסורות נקבר במקום‏[2][3].

מסגד ובו קבר המיוחס לאבו עוביידה נמצא בירדן בסמוך לעיר פלה[4].

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט מאד ידוע על משפחתו של אבו עוביידה. היו לו 2 נשים אך בניו מתו בילדות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Julius Norwich. (1998). A Short History of Byzantium. Vintage. p.97
  2. ^ N.K. Singh. (2003). PROPHET MUHAMMAD AND HIS COMPANIONS. P.119. ISBN 978-8187746461
  3. ^ על העיר נווה ראו מאמר של בן-ציון רוזנפלד נווה - בירת הבשן מימי הורדוס ועד הכיבוש המוסלמי.
  4. ^ http://www.travbuddy.com/travel-blogs/32880/Shrine-Abu-Ubaidah-ibn-al-Jarrah-8.