אבו עיסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אבו עיסי (יצחק בן יעקב עובדיה אבו עיסי, מוכר גם כאבו עיסא אלאיצפהני) היה משיח שקר שחי בממלכת פרס בימי מלכותם של ח'ליפי בית אומיה, מייסד כת העיסוניים. זמנו המדויק של אבו עיסי מוטל בספק, יש המקדימים אותו לימי הח'ליף עבד אל-מלכ (685-705), ויש המאחרים אותו לימי הח'ליף מרואן השני (744-750).

אבו עיסי היה חייט מאיספהן, שלא ידע קרוא וכתוב, ופרסם כי היו לו התגלויות נבואיות וכי הוא המשיח. למרות שלא ידע קרוא וכתוב טענו חסידיו כי חיבר מספר ספרים.

אבו עיסי אמר, שלפני בואו של המשיח יופיעו 5 שליחים, והוא האחרון שבהם. אלוהים הטיל עליו, לדבריו, להציל את היהודים מעל העמים ולהנחיל להם עצמאות. לפי מקור אחר לא הסתפק בתפקיד מבשרו של המשיח, וטען שהוא עצמו המשיח.

אבו עיסי נקט בשיטה של הוספת מצוות והטלת חומרות. הוא אסר גירושין, אכילת בשר ושתיית יין, וחייב להתפלל שבע תפילות ביום ולא שלוש, בהסתמך על הפסוק "שבע ביום הללתיך". כמו כן נהג אבו עיסי בסובלנות כלפי הנצרות והאסלאם, והוא קידש גם את הברית החדשה והקוראן והורה לחסידיו לעסוק בהם לצד העיסוק בתנ"ך.

המונים התלקטו סביב אבו עיסי, אותו כינו חסידיו "אל רעי" (הרועה), והוא עורר מרד נגד השלטון הפרסי. מסופר כי כאשר הקיפו הערבים את מחנהו של אבו עיסי, צייר זה מעגל גדול בחול סביב למחנהו והודיע כי כל העומדים בתוכו יינצלו. האויבים, שלא הבינו את משמעות המעשה, וחששו שמא יש בו מעשה כישוף, נרתעו לאחוריהם ונמלטו.

אך ימים מועטים לאחר מכן ניגף אבו עיסי בקרב סמוך לעיר ראי (raaghl) במחוז ח'וראסאן שבצפון פרס ונהרג, וחסידיו נפוצו לכל עבר. גם לאחר מותו המשיכו שרידי חסידיו להאמין כי לא מת וכי הוא מסתתר במערה בהרים. שרידי קהילות של מאמיני אבו עיסי שרדו בסוריה עד המאה העשירית.

לפי סיפור זה נדד המנהיג במדבר כדי לבשר לבני משה על שליחותו.

הרמב"ם באיגרת תימן מזכיר את תנועתו של אבו עיסי:

ויש עליכם לדעת כי בתחלת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח ויצא בכלל עשרת אלפים מישראל והייתה האות שלו שלן מצורע והשכים בריא ולא נשלם עסקו ולא עמדה עצתו וחזר ונשאר ישראל אחריו בערי אספהן בעצם הגלות והתחדשו עליהם בגללו צרות.

– סוף איגרת תימן

העיסוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי חסידיו של אבו עיסה אשר האמינו כי הוא נותר בחיים, המשיכו לפעול על פי רעיונותיו והוראותיו, והם נקראים כת העיסוניים. החוקרים מניחים כי המהומות בפרס המוסלמית והתהוות השיעה היו מן הגורמים לייסוד הכת, שהייתה הכת הראשונה ביהדות, מאז ימי חורבן בית שני.