אביגדור דגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

ד"ר אביגדור דגן (במקור ויקטור פישל, Viktor Fischl;‏ 30 ביוני 1912, הראדץ-קראלובה28 במאי 2006, ירושלים, קריית משה) היה דיפלומט וסופר ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגן נולד בעיר הראדץ-קראלובה (Hradec Kralove) שבבוהמיה, אוסטרו-הונגריה (כעבור שנים ספורות במדינה החדשה צ'כוסלובקיה; כיום בצ'כיה) בשם ויקטור פִישְל (Viktor Fischl) ונשא את שם זה עד שעיברת את שמו בשנת 1955. הוא למד באוניברסיטת קארל בפראג, עד שקיבל תואר דוקטור למשפטים ומדע המדינה. נשאר בפראג עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנותיו בפראג ערך שבועון ציוני והיה מזכיר הסיעה היהודית בבית הנבחרים הצ'כוסלובקי.

בשנת 1939 יצא ללונדון ועבד שם לצד שר החוץ הצ'כוסלובקי הגולה, יאן מסריק. ב-1948, בעצת מסריק, נמלט דגן מצ'כוסלובקיה, שעמדה בפני השתלטות קומוניסטית. עלה לישראל והתקבל לעבודה במשרד החוץ. במהלך הקריירה הדיפלומטית שלו כיהן ביפן ובבורמה, היה ציר ביוגוסלביה ושגריר בפולין, נורבגיה ואוסטריה. ניהל את המשא ומתן לכינון יחסים עם נפאל ב-1962. ב-1977 פרש דגן ממשרד החוץ והחל מקדיש את כל זמנו לכתיבה.

אביגדור דגן התחיל לכתוב בפראג, שם הוציא לאור ספרי שירה אחדים. ספרו "מנגינות עבריות" זכה בפרס ספרותי חשוב. הוא המשיך בכתיבת שירה גם בלונדון. הפואמה שלו, "הכפר המת", המספרת על חורבן הכפר לידיצה בידי הנאצים, כגמול על רצח היידריך, תורגמה למספר שפות. הנובלה "ליצני החצר" עוסקת אף היא בשואה, והיא יצירה מטלטלת בעלת עומק תאולוגי ופילוסופי, שאף עובדה למחזה.

הרומן הראשון שלו, "שיר הרחמים", נאסר לפרסום בצ'כוסלובקיה אחרי שהקומוניסטים תפסו שם את השלטון בשנת 1948. הספר יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד בשנת 1951. הרומן השני של דגן, "בינת השכוי", יצא לאור בשווייץ בשפה הצ'כית, ודורג במקום הראשון במשאל שערך רדיו אירופה החופשית. דגן כתב גם שני ספרים לא-בדיוניים: "שיחות עם יאן מסריק" (1952), ו"מוסקבה וירושלים" (Moscow and Jerusalem: Twenty Years of Relations between Israel and the Soviet Union,‏ 1970), סקירה של יחסי ישראל והגוש המזרחי.

בשנת 1997 העניק לדגן נשיא צ'כיה ואצלב האוול אות הצטיינות על כתיבתו. דגן קיבל גם תואר דוקטור לשם כבוד בתאולוגיה מאוניברסיטת קארל בפראג, כהוקרה על תרגום תהילים ושיר השירים לצ'כית מודרנית.

היה נשוי לסְטֶלה לבית ברגר, ואב לשני בנים.

אחיו הצעיר, גבריאל דגן, היה פסיכולוג, מחזאי ושחקן במה ידוע.

ספריו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביגדור דגן לא כתב עברית במקור, וספריו תורגמו לעברית בידי מתרגמים שונים מצ'כית, גרמנית ואנגלית. להלן ספריו שראו אור בתרגום לעברית:

  • שיר הרחמים; תירגם מכתב-היד הצ'כי: גדעון פולאק; ערך: יעקב אליאב, תל אביב: עם עובד, תשי"ג 1953. (רומן)
  • בינת השכוי; תירגם מאנגלית צבי ארד,‫ תל אביב: עם עובד (ספריה לעם), תשל"ח 1978. (רומן)
  • מינואט (‫תורגם מאנגלית), ירושלים – תל אביב: דביר, תשמ"ב 1982.
  • סיפורים ירושלמיים'; מגרמנית: אברהם הוס, ירושלים: דביר, תשמ"ג 1983.
  • ליצני החצר,‫ תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ג 1982. (רומן)
  • אביגדור וגבריאל דגן, השען מסמטת המזלות; תירגם מאנגלית עופר גיא,‫ תל אביב: עם עובד (ספריה לעם), תשמ"ד 1984.
  • רחוב ושמו ממילא; עברית: אביבה גור, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ד 1984.
  • הקרוסלה הכחולה; תירגם מאנגלית יואב לביא, תל אביב: עם עובד (ספריית דן חסכן), תשמ"ה 1985. (לילדים)
  • מספורי עובדיה הסבל; עברית: תתי כדורי, ירושלים: כתר (ראשית קריאה), 1985. (לילדים)
  • כתב אישום: סיפורים; מצ’כית: יהודה להב, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ז 1987.‏[1] ‬(סיפורים קצרים)
  • חתונת הזהב של פיגרו; מגרמנית: צבי ארד,‫ תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988. (סיפורים קצרים) (Figarova Zlata Svatba, 1987)
  • הרובע החמישי; תירגם מכתב-יד אברהם יבין,‫ תל אביב: עם עובד (ספריה לעם), תשמ"ט.
  • כולם היו דודי; מאנגלית: נורית לוינסון, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ט 1989.
  • כובע הצילינדר הישן; מאנגלית: נורית לוינסון, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"א 1991. ‬(סיפוריו משנותיו כשגריר)
  • פגסוס; מאנגלית: רינה מרקס, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ב 1992. ‬(רומן)
  • קפקא בירושלים; מצ’כית: אפרים פרויד,‫ תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ד 1994.
  • שלושה משלים; מאנגלית: אברם קנטור, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ז 1997. ‬(התוכן: השרף נותר בגן עדן; מיומני החתול ג’ינגיס-חאן; חיי כלב)
  • פרידה מירושלים; מאנגלית: נתן יונתן, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ח 1998.
  • שיחות עם יאן מסריק: קשה להיות צ’כי; מצ’כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תש"ס 2000. (Hovory s Janem Masarykem, 1952)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]