אבנט (בגד כהונה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אבנט היה החגורה אותה הכהנים חגרו על כותנתם בשעת העבודה במקדש. אבנט הוא אחד מארבעה בגדי הכהונה של הכהן ההדיוט, ומשמונה בגדי הכהונה של הכהן הגדול.

הציווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציווי על עשיית האבנט מופיע בפרשת תצווה (שמות כח, ד): "ואלה הבגדים אשר יעשו, חשן ואפוד ומעיל, וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט". בהמשך, בפרשת פקודי (שמות לט, כט), מתוארת עשיית האבנט: "ואת האבנט שש משזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רקם".

אבנט של כהן גדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שלושה מיני אבנטים בבגדי הכהונה: אבנט של כהן גדול בכל ימות השנה, אבנט של כהן גדול ביום הכיפורים ואבנט של כהן הדיוט.

האבנט שחגר הכהן הגדול בכל ימות השנה, פרט ליום הכיפורים, היה עשוי מארבעה מיני חוטים: פשתן (הקרוי בלשון הכתוב 'שש משזר'), צמר צבוע בתכלת, צמר צבוע בארגמן וצמר צבוע בתולעת שני. אבנט זה נעשה מעשה רוקם, כפי שנאמר (שמות כח, לט): "ואבנט תעשה מעשה רקם". בביאור רקימה זו נחלקו המפרשים: לדעת רוב הראשונים שזרו תחילה כל אחד מארבעה חוטים אלו משישה חוטים קטנים, ולאחר מכן שזרו את ארבעת החוטים ביחד, כך שנוצר חוט המורכב מעשרים וארבעה חוטים, ובו ארגו את האבנט. לעומתם, יש הסוברים שכל חוט נשזר משישה חוטים, אך לא שזרו את החוטים מהמינים השונים ביחד, אלא ארגו את האבנט מחוטי הפשתן, ולאחר מכן הוסיפו עליו מעשה רקמה משלושת מיני הצמר - תכלת, ארגמן ותולעת שני. כדעה זו משמע מתיאורו של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ג, ז, ב), אלא שלדבריו הרקמה נעשתה גם מהפשתן: "בתוך החגורה היו טוויים פרחים צבעוניים, עשויים שני וארגמן ותכלת ובוץ, ואילו השתי היה של בוץ בלבד". קיימת הסכמה, כי אבנט זה היה עשוי כלאיים, שהרי היה בו צמר ופשתים יחדיו.

לעומת זאת, האבנט שחגר הכהן הגדול ביום הכיפורים, בזמן שעסק בעבודות המיוחדות ליום זה, היה עשוי מפשתן בלבד, ללא צמר, וכפי שנאמר (ויקרא טז, ד): "ובאבנט בד יחגור".

אבנט של כהן הדיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבנט של הכהן הדיוט נחלקו תנאים בתלמוד , אם היה דומה לאבנט אותו לבש הכהן גדול בכל ימות השנה והיה עשוי כלאיים, או שהיה עשוי רק מפשתן, בדומה לאבנט המיוחד של הכהן הגדול ביום הכיפורים. להלכה נפסק, שהאבנט של הכהן ההדיוט עשוי כאבנטו של הכהן הגדול בכל ימות השנה (רמב"ם כלי המקדש ח, א), וכך עולה מתיאורו של יוסף בן מתתיהו (ראו לעיל).

מראהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורך האבנט היה שלושים ושתים אמות, שהם כשישה עשר מטר בקירוב (ירושלמי יומא פ"ז ה"ג). רוחב האבנט, לפי הרמב"ם (כלי המקדש ח,יט) היה "כמו שלוש אצבעות" (בערך כשישה ס"מ; וראו בערך רשימת מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה), ולפי יוסף בן מתתיהו (שם) "עד לארבע אצבעות לערך". עוד מובא בדברי יוסף בן מתתיהו (שם), שהאבנט היה משתלשל עד הקרסוליים, אך בזמן שהכהן היה עוסק בעבודת הקרבנות, הוא היה מפשיל את החגורה על כתפו השמאלית, כדי שלא תפריע לו בעבודתו.

לבישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוהנים היו חוגרים את האבנט על כותנתם, מעל מותניהם, בגובה המרפק, והיו מסובבים אותו סביב גופם שוב ושוב, בשל אורכו. לאחר מכן הם היו קושרים אותו (רמב"ם כלי המקדש י, א).

כאמור, האבנט הוא בגד כלאיים, ולכן אסור לכהן ללובשו מחוץ למקדש. לדעת הרמב"ם (כלאים י,ב; כלי המקדש ח,יב), האיסור נוהג גם במקדש, כל אימת שהכהן אינו עוסק בעבודה, אולם לדעת הראב"ד (שם), כל זמן שהכהן במקדש – מותר לו ללבוש את האבנט, למרות שאינו עובד באותו זמן.

כפרתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת חז"ל כל בגד מבגדי הכהונה מכפר על עוון מסוים. האבנט היה מכפר על הרהור רע שבלב שהרי היה נחגר כנגד הלב (ירושלמי יומא פ"ז ה"ג). לפי דעה אחרת היה מכפר על הגנבים (ירושלמי, שם).

מקום שמירת האבנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבנטים, כשאר בגדי הכהנים ההדיוטים, היו נשמרים בלשכת פנחס המלביש, שם היו חלונות (כעין ארונות קבועים בקיר) מיוחדים לאכסון האבנטים של כל משמר ומשמר, והיה כתוב עליהם 'אבנט'.

בשנים האחרונות שוחזרו בגדי הכהונה במכון המקדש, וביניהם גם האבנט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]