אברהם גייגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב אברהם גייגר

הרב ד"ר אברהם גַיְיגֶר (Abraham Geiger;‏ 24 במאי 181023 באוקטובר 1874) היה רב רפורמי גרמני, מזרחן וסופר, הנחשב במידה רבה למייסדה של היהדות הרפורמית. מחשובי אסכולת ביקורת המקרא. אחיו היה ר' שלמה זלמן גייגר, מחבר "דברי קהילות", ואחיינו היה הפילולוג לצרוס גייגר.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גייגר הצעיר כמשנה-לרב בברסלאו; צויר סביב 1840.

גייגר נולד ב-24 במאי 1810 בעיר פרנקפורט (גרמניה). בבית הוריו קיבל חינוך מסורתי, אך בנוסף ללימודי הקודש למד גם מקצועות כלליים (כהיסטוריה, יוונית ולטינית). ב-1829 החל ללמוד באוניברסיטת היידלברג, שם למד לימודים קלאסיים ומזרחנות במהלך סמסטר אחד. אחר כך עבר ללמוד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת בון, שם היה לחברו הטוב של סטודנט אחר, שמשון רפאל הירש, שעתיד היה להיות אויבו הראשי; הם נפגשו במועדון המעמת אחרי שקטל נאום של הירש, ולמדו ביחד גמרא בקיץ 1830.‏[1] קשרי הידידות ביניהם נותקו רק מקץ שש שנים, כשגייגר פרסם ביקורת נוקבת על "אגרות צפון".‏[2] במהלך לימודיו בבון הושפע מכתבי הֶרְדֶר ולֶסינג.

ב-1832 מונה להיות רבהּ של קהילת ויסבאדן, בעודו מתלבט בדרך הראויה להנהיג את הקהילה, ובדרך אליה צריכה הקהילה היהודית בכללה לפנות כדי להתמודד עם המודרניות וההתבוללות.

פעולותיו של גייגר, כמו פעולותיהם של רבנים רפורמים אחרים, נועדו לאפשר ליהודים לשלב את תפישותיהם כאזרחים בחברה מודרנית ואת השתלבותם בחברה הלא-יהודית עם המשך היותם יהודים. מכאן נבע רצונו של גייגר לבסס יהדות בעלת גוונים ותפישות חדשות.

החל מ-1835 ערך גייגר את כתב העת Wissenschaftliche Zeitschrift für Jüdische Theologie ("כתב העת המדעי לתאולוגיה יהודית"), שעסק בסוגיות הקשורות לרפורמה בדת.

ב-1840 מונה לרב בברסלאו, למרות התנגדות הרב האורתודוקסי טיקטין. ב-1849 התפלגה קהילת ברסלאו – לקהילה שבראשהּ עמד גייגר ולקהילה שבראשהּ עמד רב אורתודוקסי – ובאותה השנה התקבל סידור התפילות שערך (כלל רק שינויים מיזעריים בסידור העברי המסורתי, אך שילב גם תפילות בגרמנית), על ידי בני קהילתו. ב-1856 אוחדה הקהילה שוב, בשל תפישתו של גייגר כי על הקהילות להיות מאוחדות על ידי פשרה בין הזרמים השונים.

ב-1863 מונה לרב בפרנקפורט ע"נ מיין. ב-1870 מונה לרב של ברלין, והחל מ-1872 עמד בראש בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין. בשנים 18621874 ערך את כתב העת Jüdische Zeitschrift für Wissenschaft und Leben ("כתב העת היהודי למדע ולחיים").

אברהם גייגר נפטר בברלין ב-1874.

כתביו ומחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרו הראשון של גייגר, "Was hat Mohammed aus dem Judenthume aufgenomen" ("מה לקח מוחמד מהיהדות"), פורסם ב-1833 ועסק בהשפעות היהודיות, ובייחוד יהדות חז"ל, על הקוראן. המאמר זכה לשבחים וזיכה אותו בתואר דוקטור מאוניברסיטת מרבורג.

מחקרו המרכזי ראה אור בספרו Urschrift und Übersetzen der Bibel ("המקרא ותרגומיו"' 1857). בספר מנתח גייגר את המגמות התאולוגיות השונות העולות מנוסחי התרגום על רקע המאבקים הכתתיים בימי בית שני, ובעיקר על רקע המאבק בין פרושים לצדוקים. הספר עורר סערה גדולה, שנעה בין הערצה לביטול מוחלט של טיעוניו.

תרומה מכרעת תרם גייגר לחקר לשון חכמים, עם פרסום ספרו "Lehr und Lesebuch der Sprache der Mischna" ("ספר לימוד וקריאה בלשון המשנה", 1845). בספרו טען גייגר שלשון חז"ל היא לשון מלאכותית, שהתהוותה בין כתלי בית המדרש ומעולם לא שימשה כשפה מדוברת, בעוד שהמוני העם דיברו ארמית כבר תקופה ארוכה. קביעתו, שהתנגדו לה בני זמנו כמו שד"ל וצבי גרץ, הייתה מקובלת במחקר עד שהבלשן משה צבי סגל הפריך אותה ב-1908 תוך שימוש בטכניקות חדשניות, והוכיח כי היו בשפה יסודות שמקורם יכל להיות רק בלשון דיבור וכי היא הייתה המשך של העברית בתקופת בית שני. מחקרי שניהם הניחו את היסודות לחקר לשון חז"ל כרובד עצמאי של הלשון העברית.‏[3]

גייגר פרסם חיבורים רבים נוספים, בהם מחקרים על הרמב"ם (1850) על אבן גבירול (1867), על יהודה אריה ממודנה (1856) ועל הקראי יצחק טרוקי (1853). נוסף לכך, הוא תרגם לגרמנית חלק משיריהם של יהודה הלוי ואבן גבירול והוציא לאור כמה כתבי יד חשובים. סדרת הרצאות על ההיסטוריה היהודית שנשא בפרנקפורט פורסמה באוסף בן שלושה כרכים, "Judentum und seine Geschichte" (היהדות ותולדותיה, 1864-1871).

התנועה הרפורמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב גייגר נחשב למייסדה של התנועה הרפורמית ולהוגה המרכזי שלה. בראש ובראשונה פעל לכך בתחום הרוח: בכתביו ובפרסומיו זיקק את תפישתו לפיה ליהדות יש יסוד עמוק אחד שאינו משתנה, והוא ערכי המוסר והצדק להם הטיפו נביאי ישראל. גייגר הצביע על האופן בו גינו פולחן דתי שלא הייתה כוונה בצדו כראיה לכך שההיבטים הטקסיים אינם בעלי חשיבות כשלעצמם. גייגר העריץ גם את הפרושים והחשיב אותם כמי שהביאו את היהדות לשלב גבוה יותר בכך שדחו את הריטואליזם הנוקשה של הצדוקים. זיקתו לנביאים ונסיונו לפשר את היהדות עם הפילוסופיה הגרמנית המקובלת בימיו באה לידי ביטוי במשנתו התאולוגית על התגלות מתמדת של רצון האל בכל דור מחדש, המחייבת שינוי מתמיד של הדת יחד עם התקדמות האנושות, כהמשך של דפוס החוזר על עצמו מאז ומתמיד. היהודים הם בעלי גניוס מיוחד לקלוט ולהבין התגלות זו, והתפתחות הדת שלהם לאורך ההיסטוריה משקפת הבנה מחודשת של רצון הבורא. הוא ניסח רעיון זה בבהירות רק בעשור האחרון של חייו, אך ההיסטוריון מיכאל מאיר עמד על כך שהביע רעיונות ברוח זו כבר בדרשתו הראשונה בברסלאו, בשבת מטות-מסעי תקצ"ח (21 ביולי 1838). במבוא לדרשה, שכתב בדיעבד שבועיים לאחר מכן, הוא מזכיר את "היהדות הנבואית" (prophetischen Judenthume), מושג החוזר בחיבוריו ושנעשה לרווח בקרב אוהדיו וממשיכיו בגרמניה. ההתגלות המתמדת – רעיון שהובע גם על ידי הוגים מקורבים לגייגר כמו שלמה פורמשטכר, שכתב על כך רבות כבר ב-1841 – היא אחד העיקרים המרכזיים של היהדות הרפורמית.‏[4]

בפועל חתר גייגר תמיד לפשרה עם גורמים יהודיים אחרים, אם כי תרם רבות לגיבוש הזרם. כבר ב-1837 כינס בוויסבאדן ועידה של 14 רבנים רפורמים. מטרת הוועידה הייתה הכרות והחלפת דעות בין המשתתפים. בשנים 18441846 נערכו שלוש ועידות רבנים נוספות, שבהן לקחו חלק רבנים רבים ונודע בהן מקום מרכזי לו. בוועידות אלו עוצבה דמותה ודרכה של התנועה לעתיד לבוא. הוועידות נוהלו באופן פתוח לציבור ובצורה פרלמנטרית, ועסקו בסוגיות הפולחן, התפילה, החינוך, השבת וניהול הקהילות. ב-1868, לאחר שנים של תהפוכות פוליטיות בגרמניה, שהשפיעו רבות על יהודי גרמניה, כונסה ועידת הרבנים בקאסל. בנוסף לדיונים בנושאים דתיים הכינה הוועידה מפגש בינלאומי (סינוד) של רבנים רפורמיים.

ב-1869 התכנסה ועידת לייפציג, שבהּ נכחו 83 רבנים ואישים יהודים אחרים מרחבי העולם. גייגר לקח חלק פעיל בארגון הסינוד והיה חבר בנשיאותו. הסינוד אישר את השימוש בעוגב בבית הכנסת, שם דגש על המאפיינים הכלל-אנושיים בתפילה ואיפשר קריאת הפטרות בשפת המדינה.

תפישת היהדות של גייגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו של גייגר הייתה גישה של ביקורתיות היסטורית. הוא לא ראה בטקסטים הדתיים טקסטים מקובעים אלא טקסטים ששיקפו התפתחויות היסטוריות, ומכאן שהטקסטים והנורמות הדתיות שהוגדרו בהם היו יחסיים. לפי גייגר ניתן היה, אם כן, לבקר את הציוויים הדתיים, לקבלם או לשלול אותם בהתאם למציאות בהווה. גייגר לא היה רפורמטור קיצוני, ולכן השתדל לשלב את בעלי הדעות השונות בקהילה אחת; שפת התפילה בקהילותיו נותרה עברית, והוא שם דגש על התפילה והטקסים הדתיים המסורתיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם גייגר, המקרא ותרגומיו בזיקתם להתפתחותה הפנימית של היהדות, בתרגומו של ד"ר י.ל. ברוך, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תש"ט.
  • מיכאל מאיר, בין מסורת לקידמה, תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, הוצאת מרכז שז"ר, 1990.
  • Ken Koltun-Fromm, Abraham Geiger's Liberal Judaism: Personal Meaning and Religious Authority, Indiana University Press, 2006.
  • Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998. עמ' 28.
  2. ^ Moshe Aberbach, Jewish Education and History:‎ Continuity, Crisis and Change, Routledge, 2009. עמ' 89.
  3. ^ Randall Buth, R.Steven Notley, The Language Environment of First Century Judaea: Jerusalem Studies in the Synoptic Gospels—Volume Two, Brill, 2013. עמ' 210-211.
  4. ^ (Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995f. עמ' 71, 89-101, ובהערות השוליים שם. ראה את הדרשה כאן.