אברהם כהן (רב בלמברג)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם כהן
RabbiAKohn.jpg
תאריך לידה כ"ז בסיון ה'תקס"ו
מקום לידה זלושאן, ממלכת בוהמיה, האימפריה האוסטרית
תאריך פטירה ט' באלול ה'תר"ח
מקום פטירה למברג, ממלכת גליציה, האימפריה האוסטרית
תאריך לידה לועזי 13 ביוני 1806
תאריך פטירה לועזי 7 בספטמבר 1848 (בגיל 42)
מקום פעילות אוסטריה רבתי
נושאים שבהם עסק חקר הלכה
רבותיו שמואל סג"ל לנדא

הרב אברהם כהן (גרמנית: Abraham Kohn;‏ כ"ז בסיון ה'תקס"ו, 13 ביוני 1806[1]ט' באלול ה'תר"ח, 7 בספטמבר 1848) היה רב המחוז של למברג. הוא מת כתוצאה מהרעלה שנסיבותיה לא הובררו מעולם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהן נולד למשפחה עניה בזלושאן שבבוהמיה. אביו היה רוכל נודד, אך הוא הצליח לרכוש השכלה כמעט ללא עזרה וב-1828 החל ללמוד פילוסופיה ותאולוגיה באוניברסיטת קארל בפראג. במקביל לכך למד לסמיכה לרבנות, אותה קיבל לבסוף מידי אב"ד העיר שמואל סג"ל לנדא, בן הנודע ביהודה, והרב שמואל יהודה קוידער (בעל "עולת שמואל") מקאלדי. ב-1833, לאחר שהתמודד על המשרה עם שמואל הולדהיים הצעיר, התמנה לרב הקהילה של הוהנמס שבפורארלברג, שמנתה אז תשעים משפחות.‏[2]

כהן עסק במחקר הלכתי. הוא פרסם חמישה מאמרים ב"כתב העת המדעי לתאולוגיה יהודית" בעריכת אברהם גייגר. בין היתר, כתב ב-1839 שכיסוי ראש לנשים אינו בחזקת איסור דאורייתא, ושממילא השולחן ערוך והרמב"ם מטילים אותו על רווקות כנשואות; מכאן קבע שהמנהג לעשות זאת רק אחרי החתונה נובע מדרכי השבטים הגרמאנים – שאצלם אכן היו הרווקות גלויות ראש – ולכן אין טעם לשמרו כיום. במאמר זה דחה גם את המנהג, עליו העיד שעדיין רווח מאוד בזמנו בבוהמיה, לגלח את שיער הכלה. ב-1842 ניסה הרב מברסלאו, שלמה זלמן טיקטין, להיפטר מגייגר שמונה למשנה לו ארבע שנים קודם לכן; הוא פרסם מנשר בו ביקש מעמיתיו מענה לשאלה אם אדם יכול לפקפק באמיתות התורה והתלמוד, בהתייחס למחקר הביקורתי שגייגר עסק בו, ולא להיחשב כופר. כהן השיב לטובת המשנה-לרב, וכתב שמעשיו אינם סותרים אמונה בהתגלות אלוהית וכי המסורת הדתית מעולם לא דיכאה את חופש המחשבה, תוך שהוא מביא דוגמאות מפרשנים מימי הביניים.‏[3] ב-1846, כשכינס גייגר את הוועידה הרפורמית השלישית בברסלאו, היה כהן אחד מהרבנים המתונים שעשה מאמצים גדולים להביאם להשתתף, דוגמת שי"ר, זכריה פרנקל, אדולף ילינק ועוד. כהן, כמו האחרים, סירב להגיע.‏[4]

בשנת 1844 קיבל כהן הזמנה מהפלג המשכילי בין יהודי העיר למברג לבוא ולכהן כדרשן בבית-הכנסת החדש שתכננו להקים. עוד מראשית המאה התקיים בשולי העיר בית-כנסת שנערכו בו שינויים ספורים; המתפללים לא השתחוו בעלינו לשבח בימים הנוראים ולא ערכו תשליך. אף כי האוכלוסייה היהודית המקומית הייתה ברובה חסידית וקנאותה גברה מאז ימי המאבק בהרץ הומברג, היה בה מרכיב גדל והולך של משכילים שהתאפיינו בניסיונם לאמץ את השפה הגרמנית ובלבוש האירופאי שלהם. ב-1840 נאספו נציגיהם החליטו לייסד בית-ספר מודרני ובית-כנסת חדש שיחקה את דוגמת וינה: סדר התפילה יהיה מאופק יותר וכמה פיוטים יושמטו, אך כולו יישמר בעברית. היה זה שלמה זולצר שהמליץ על כהן.‏[5] על אף היסוסיו, הוא קיבל את ההצעה ונסע מזרחה. כהן היה יוצא דופן מבין בני דורו: אף שחלק את הזלזול של עמיתיו ליהודי גליציה, הוא עשה ניסיון אמיתי להבין אותם, ואף כתב לגרמניה ש"החסידות אמנם מהווה חזרה לשלב ילדותי, אך היא עדיפה על התלמודיות העבשה שהחליפה... בדרכה שלה היא תנועת רפורמה עממית". בבית-הכנסת ששימש בו דרשן הסיר את הפיוטים הקוראים לנקמה בגויים, אסר על מכירת עליות לתורה וביטל את התשליך והכפרות.‏[5] במקביל, על אף דעותיו לגבי כיסוי הראש, לא ניסה כלל לבטל אותו אלא הסתפק במאבק בגילוח שיער כלות ובכובעים היקרים שנטו הנשים לרכוש ושהטילו מעמסה כלכלית כבדה על העניים. הוא כתב כי אינו מתנגד לכך שאישה נשואה תכסה את ראשה כל עוד לא מוסיפים חומרות על האיסור התלמודי. כמו כן, פעל לביטול המסים המשפילים שהוטלו על יהודים.‏[6] כהן נקלע למתח שסבב את המאבק בין החסידות להשכלה ולשרידי המתנגדים בחבל,‏[7] אך מיכאל מאיר העריך כי "מתקן מתון כל כך" היה מתקבל אף בגליציה, לו רק היה נותר ממונה על אלה שרצו בו. אך תומכיו הצליחו למנותו למשרת הרב המחוזי, שהייתה פנויה מאז 1839. המשפחות הרבניות בעיר מחו בתוקף על מינוי אחד שאינו משלהם לתפקיד, וניסו להדיחו על ידי תלונות לשלטונות.‏[5] בעת אביב העמים של 1848 הוא הותקף באלימות מספר פעמים. לבסוף, ב-6 בספטמבר 1848, ננסך ארסניק לסיר המרק במטבח שלהם. הוא ובתו תרזה בת השלוש מתו למחרת.

אברהם בער פילפל, צורף עני, הואשם במעשה והיה היחיד שנכלא; הוא שוחרר תוך זמן קצר, לאחר שהעדים היחידים לא זיהו אותו במסדר. המשכילים הפעילו לחץ כבד על התובע המקומי וערכו הפגנות מול ביתו בדרישה לחקור שניים מעשירי האורתודוקסים, אורנשטיין וברנשטיין. אלה נעצרו לשישה שבועות אך שוחררו בהיעדר כל ראיה לכך שהיו מעורבים. אחרי שהמשכילים שברו את חלונות ביתו ושיגרו לו מכתבי איום, התפטר התובע פילונס מתפקידו. בית-הממשפט העליון בווינה קיבל ב-1851 את הכרעת הערכאה בלמברג וקבע שאין בסיס להרשיע את פילפל.‏[6]

ב-2007 התפרסם על הפרשה ספר מאת מיכאל סטניסלבסקי, "רצח בלבוב: פוליטיקה, דת ואלימות". פרופ' רחל מנקין, היסטוריונית יהדות גליציה, ביקרה את הספר כשגוי מבחינות רבות.‏[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Allgemeine Zeitung des Judentums‏, 20 באוקטובר 1856. עמ' 580.
  2. ^ סטניסלבסקי, עמ' 43.
  3. ^ Ismar Schorsch, From Text to Context: The Turn to History in Modern Judaism, University Press of New England, 2003. עמ' 24.
  4. ^ Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 89.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press (1995), עמ' 156-157.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 פרופ' רחל מנקין. A Murder in Lemberg: Politics, Religion, and Violence in Modern Jewish History by Michael Stanislawski. AJS Review, אפריל 2008. עמ' 214-217.
  7. ^ Larry Wolff, The Idea of Galicia: History and Fantasy in Habsburg Political Culture, Stanford University Press, 2012. עמ' 205.