אברהם שרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שבדרון, אדר א' תרצ"ב (פברואר 1932)

ד"ר אברהם א' שרון (שְבַדְרוֹן) (נכתב גם שוואדרון; Schwadron; י"ב באלול תרמ"ג, 10 בספטמבר 1878, בְּיֶניוּב, גליציה, אוסטריהכ"א בתשרי תשי"ח, 17 באוקטובר 1957, ירושלים) היה הוגה דעות, מוזיקאי, מלומד ופובליציסט, מייסד אוסף האוטוגרפים (כתבי יד מקוריים וחתומים) והפורטרטים בספרייה הלאומית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם שרון נולד בשם אברהם שבדרון ב-10 בספטמבר 1878 בכפר בְּיֶניוּב (Bieniow) שליד העיר זלוטשוב שבגליציה (אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית), בן לרבקה לבית גלרנטר וליצחק שבדרון, בעל בית חרושת למשקאות. בצעירותו למד אצל דודו, הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון (המהרש"ם מברז'אן), מגדולי התורה בדורו, ולאחר מכן בגימנסיה היהודית בסוצ'אבה. בבגרותו למד באוניברסיטת וינה, בה קיבל שלושה תוארי דוקטור – בפילוסופיה, במשפטים ובכימיה, מקצוע שלמד על מנת לסייע לאביו בבית החרושת. הוא הקים אגודה ציונית בזלוטשוב, עסק בלימוד ספרות עברית ותולדות עם ישראל ונמנה עם אגודת "התחייה" של סטודנטים יהודים שדיברו ביניהם רק עברית.

ב-1914 ברח לווינה מהצבא הרוסי שפלש לגליציה, שם פרסם את מאמרו הפילוסופי הראשון ("De Nature Stalibus") ומאמרים נוספים בעיתון "אֶסטֶרַייכִישֶה ווֹכֶנשְרִיפט" (Österreichische Wochenschrift) שבעריכת ד"ר יוסף שמואל בלוך. על אף שהיה פציפיסט, התגייס במלחמת העולם הראשונה לצבא האוסטרו-הונגרי. במהלך שירותו כתב לעיתונו רשמים מהחזית לבקשת עורך העיתון, בלוך. באותה עת טיפח את תורת "הציונות ההירואית" וסחף את חבריו, בהם דוד הורוביץ, שכתב עליו בזיכרונותיו שהיה אחד ממעצבי המחשבה החלוצית.‏[1] לאחר המלחמה עִברת את שמו ל"שרון" והיה במשך זמן קצר פעיל פוליטי במפלגת הפועל הצעיר בווינה.

בשנת 1927 עלה לארץ ישראל והחל לעסוק במשרה מלאה בניהול אוסף האוטוגרפים והדיוקנאות שלו, שאותו מסר לספרייה הלאומית (וראו להלן). הוא החל גם ללמוד מוזיקה והלחין תשעה משירי רחל המשוררת. בקונצרט למוזיקה יהודית שהתקיים באולם אדיסון ב-14 בנובמבר 1935 נוגנו שלושה משיריו לצד יצירות של פליקס מנדלסון-ברתולדי, ארנסט בלוך, יואל אנגל ואחרים.

כן כתב סיפורים לילדים, ביקורת ספרות, מאמרים רבים, תרגום של "בעיר ההריגה" של חיים נחמן ביאליק לגרמנית ומסה פילוסופית. בנוסף לשלל מאמריו, פרסם גם חוברות בענייני השעה, שאותן חילק למכריו ומכתבים למערכת.

ב-1935 נשא לאשה את גינה פרוידנברג; הפרש השנים בין השניים היה גדול, ובני הזוג לא היו מאושרים.‏[2] לזוג נולד בן אחד, יצחק. ב-1950 ירדה גינה לארצות הברית עם בנם, ושרון נותר ערירי בירושלים. את רוב ימיו בילה בספרייה הלאומית, מראהו החיצוני מוזנח והוא נדמה כתימהוני ומוזר.‏[3]

שרון עסק רבות בנושאי העם היהודי תפקידו ומצבו, ענייני התנועה הציונית, היישוב ומדינת ישראל. הכיוון שאליו הטיף היה עבודה עברית (לעבודה ערבית קרא בלעג "עבודה זרה") והגשמה בפועל של החזון הציוני. הוא גילה סימפתיה לקו הרדיקלי של בית"ר ומאוחר יותר של הלח"י, והשתתף ב"משמרות עבודה עברית" שניצבו בשערי פרדסים ומנעו כניסת פועלי ערבים. עם זאת, לא היה חבר מפלגה כלשהי ואף הגדיר עצמו כ"אנטי-מפלגתי". הוא תקף במאמריו ובמכתביו אנשי ציבור מכל גוני הקשת הפוליטית אך תמך והטיף לתמיכה בדוד בן-גוריון כמגשים הציונות. למרות הקו המשתלח, הקנאי וקיצוני במאמריו, התקבלו כתביו בברכה גם בקרב מי שהתנגדו לקו אותו ייצג. כך סייע לו עורך "דבר", ברל כצנלסון, שהדפיס כמה ממאמריו וסייע בהדפסת חוברות. דב סדן ביקש לכתוב עליו מונוגרפיה ומנחם אוסישקין פרסם מאמרי תמיכה בו.

מאז שעלה לישראל לא עזב אותה. בסוף ימיו ביקש לנסוע לבקר את בנו בארצות הברית, אך בשל מחסור כספי לא יכל לממש את תוכניתו.

ב-12 בספטמבר 1957 נדרס בעודו חוצה את רחוב שטראוס,‏[4] נפצע ואושפז בבית החולים ביקור חולים. לאחר מספר שבועות נפטר ונקבר, לפי בקשתו, בחלקה הספרדית בהר המנוחות.

אוסף האוטוגרפים והפורטרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרנ"ו 1896 שלח שבדרון הצעת פענוח תעודה עברית מימי הביניים לרב הראשי לווינה, משה (מוריץ) גִידֶמַן, וקיבל ממנו תשובה. מכתב תשובה זה היה הבסיס לאוסף האוטוגרפים (כתבי יד) והדיוקנאות של גדולי ישראל, שבו עסק כל ימיו. בתחילה אסף כתבי יד של בני דורו ולאחר מכן חיפש גם כתבי יד עתיקים יותר. בשנת 1900 נשרף בית אביו בביניוב, ועמו כ-200 פריטי ראשית האוסף. במשך עשרות שנים אסף שרון כ-3,000 כתבי יד וכ-2,000 דיוקנאות של אישים חשובים ממגוון תחומי עשייה: רבנים וגדולי תורה, מקובלים ואדמו"רים, אבות חכמת ישראל ותלמידיהם, ראשי ההשכלה, אבות הציונות, אנשי מסחר וכלכלה, חוקרי טבע, אנשי מדע וטכנולוגיה, רופאים, היסטוריונים, סופרים, משוררים, הסוציאליסטים היהודים הגדולים, מדינאים יהודיים באירופה, ועוד – כולם יהודים וחלק קטן מהם מומרים. בין האישים שאסף כתבי יד מקוריים שלהם ודיוקנאותיהם 18 חתני פרס נובל.

את האוסף, שבשנת עלייתו ארצה הכיל יותר מ-2,700 אוטוגרפים וכ-2,800 דיוקנאות,‏[5] והוערך בכשני מיליון דולר אמריקני (שווה-ערך ליותר מ-25 מיליון דולר כיום), תרם שבדרון ב-1927 לספרייה הלאומית, והועסק בה בניהול האוסף, במשכורת זעומה. הוא עבד במשרה זו כל ימיו. סמוך לפטירתו היו באוסף למעלה מ-17,000 אוטוגרפים ופורטרטים מן המאה ה-15 ועד התקופה המודרנית. באוסף כלולים מכתבים, חתימות, פתקים ורשימות לצד ספרים שלמים. אחת מגולות הכותרת של האוסף היא כתב היד המקורי של תורת היחסות של אלברט איינשטיין.

באמצעות חקר התמונות באוסף גילה שרון שתמונותיהם של הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש, ויעקב יוסף כ"ץ (בעל ה"תולדות יעקב יוסף") שנדפסו בספרים שונים הן תמונות מזויפות. באמצעות בדיקה כימית של הנייר עליו נכתבו "אגרות הבעש"ט" מגניזת חרסון גילה שגם אלו היו מזויפות. כן הטיל ספק באותנטיות תמונתו של הרמב"ם.

בעיני רוחו ראה שרון את האוסף כבסיס למכון ביוגרפי יהודי מחקרי ומוזיאוני שיהיה סמוך לבית הספרים ושבו תוצג גם גלריית הדיוקנאות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה יגר, הציונות האינטגרלית: עיון במשנתו של אברהם שרון (שבדרון); אחרית דבר: ג. קרסל,‫ תל אביב: הדר, 1983.
    • רשימת פרסומיו של אברהם שרון: עמ' 141–153.
    • רשימת מאמרים ורשימות על אברהם שרון: עמ' 153–156.
    • בית דוד וולפסון של בית הספרים הלאֻמי והאוניברסיטאי, ירושלים תר"ץ, עמ' 29-28.
  • אוסף שבדרון בגלאם הספרייה הלאומית
  • Zum Andenken an Josef Chasanowitsch, 1844-1920 und Awraham Scharon, 1878-1958 /‎ herausgegeben anlässlich der im nächsten Jahre bevorstehenden Einweihung des Neubaus der Jüdischen National- und Universitätsbibliothek auf Giwath Ranm in Jerusalem, Zürich: Der Scheideweg Schweizerischer Verband der Freunde der Hebräischen Universität Jerusalem, 1960.‎

מאמרים:

  • גצל ‬קרסל, "אברהם שרון לאור ימינו", הפועל הצעיר לט, 21 (תשכ"ח), עמ' 22–23.
  • נחום אריאלי ויצחק גולדשלג, 'אברהם שרון (שבדרון)', ארשת א (תשי"ט 1958), 494.
  • משה יגר, "הערבים והגשמת הציונות: אברהם שרון על יחסי התנועה הציונית והעולם הערבי", כיוונים 5 (תש"ם), עמ' 65–92.
  • משה יגר, "ד"ר אברהם שרון (שבדרון) – דיוקנו של ירושלמי", ירושלים (שנתון לדברי ספרות והגות) טו, 2 (תשמ"א), עמ' 79–85.
  • Joseph Nedava, "Old-new perspectives of Zionism", Forum on the Jewish People, Zionism and Israel 54-55 (1985), pp. 137-143. (על הגותו)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים פובליציסטיים מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה יגר, "ד"ר אברהם שרון (שבדרון) – דיוקנו של ירושלמי", ירושלים (שנתון לדברי ספרות והגות) טו, 2 (תשמ"א) (להלן: "יגר, דיוקנו"), עמ' 80.
  2. ^ יגר, דיוקנו, עמ' 84.
  3. ^ יגר, דיוקנו, עמ' 79.
  4. ^ לאה דגנית וא. שרון נפצעו בתאונות דרכים, דבר, 13 בספטמבר 1957.
  5. ^ הוגו ברגמן, בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בשנות תר"ף–תרצ"ה, ירושלים תרצ"ה, עמ' כח.