אברהם תג'ר
 | |
| הקולונל אברהם תג'ר | |
| לידה |
15 באוגוסט 1872 סופיה,  האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה |
20 באוקטובר 1958 (בגיל 86) תל אביב,  ישראל |
| כינוי | "הקולונל", "האלוף" |
| השתייכות |
 צבא ממלכת בולגריה |
| תקופת הפעילות | 1892–1919 (כ־27 שנים) |
| דרגה | קולונל |
| תפקידים בשירות | |
|
מלחמת הבלקן הראשונה מלחמת הבלקן השנייה מלחמת העולם הראשונה אחד מנציגי צבא בולגריה לוועידת השלום בפריז | |
| עיטורים | |
| צלב הברזל דרגה שנייה | |
| תפקידים אזרחיים | |
|
יושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה נציג יהדות בולגריה לקונגרס הבינלאומי של מיעוטים לאומיים(אנ') | |
אברהם פרץ תג'ר (בבולגרית: Авраам Перец Таджер; 15 באוגוסט 1872, סופיה, האימפריה העות'מאנית – 20 באוקטובר 1958,[1] תל אביב, ישראל) היה קולונל יהודי בצבא בולגריה, גיבור מלחמה ובכיר הקצינים מקרב יהדות בולגריה.[2] בהמשך, כיהן תג'ר כיושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה ונציג המיעוט היהודי מבולגריה לקונגרס הבינלאומי של מיעוטים לאומיים (אנ'). תג'ר זכה להערכה רבה בציבוריות הבולגרית בשל תמיכתו בשם המיעוט היהודי, בזכויות המיעוט הבולגרי במקדוניה ודרום דוברוג'ה ומעמד זה סייע לו בהמשך להיות אחד ממובילי המאבק נגד רדיפת יהודי בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אברהם תג'ר נולד בסופיה. נכדו של ממלא מקום הרב הראשי ליהודי בולגריה משה שמואל תג'ר. הוא רכש השכלה תיכונית בעירו, בהמשך התקבל לאקדמיה הצבאית הבולגרית וב-1892 סיים אותה בהצלחה והוצב בגדוד רגלים בארמייה הראשונה.[3]
תג'ר לחם במלחמות הבלקן ובמהלכן פיקד על גדוד רגלים. במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם במערכה על סרביה כמפקד רגימנט ובהמשך מונה למפקד חיל המצב בעיר וראניה. תג'ר זכה במספר עיטורים ובכלל זה צלב הברזל דרגה שנייה ונחשב לגיבור מלחמה בולגרי. במהלך כהונתו בווראניה, קיבל פקודה ממפקדיו להוציא להורג אזרחים סרבים תושבי וראניה, אך סירב לבצעה מסיבות מצפון. תג'ר הועבר מתפקידו והועמד לדין צבאי על אי מילוי פקודה בעת מלחמה, אך לבסוף זוכה. בהמשך, הובא האירוע לידיעתו של ראש הממשלה אלכסנדר סטמבוליסקי אשר מינה את תג'ר לאחד מנציגי צבא בולגריה לוועידת השלום בפריז וזאת כדי להציג את פניו האנושיות של הצבא הבולגרי נוכח טענות הסרבים על טבח רחב היקף שביצעו הבולגרים בשטחים הכבושים.[3][4] לאחר חתימת חוזה ניי צומצם הצבא הבולגרי לכדי ז'נדרמריה ותג'ר שוחרר מהצבא והתמנה ליושב ראש איגוד חיילי וקציני המילואים היהודים.[5]
בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל 1925 לאחר הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה, נודע כי אחד מחברי מנגנון הטרור היה חיים מרקו פרידמן, יהודי מהעיר סטארה זאגורה. בסופיה פרץ גל אנטישמי שכלל גם את הפצתם של הפרוטוקולים של זקני ציון בתרגום לבולגרית ומאמרי שטנה בעיתונות. בתגובה, יזם תג'ר את הקמתה של "האגודה לגמילות חסדים של חיילי המילואים היהודים" בסופיה, שמטרתה הלא רשמית הייתה לארגן כוח מיומן ובמידת הצורך חמוש שיגן על בני הקהילה היהודית. בהמשך, נוסדו סניפים של אגודה זו גם בערים נוספות.[6]
ביולי 1926 נערך כינוס הקהילות היהודיות בבולגריה ונציגי הקהילות מחו על סירוב הממשלה הבולגרית לאשר רשמית את התקנון להתנהלות יהדות בולגריה. נציגי הקהילות דרשו מהנהגת הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה להגיש מחאה לממשלה הבולגרית ולפעול ביתר שאת לאישורו של התקנון. התעוררה מחלוקת קשה בין חברי הקונסיסטוריה על עוצמת המחאה ואופייה והדיון הוסלם לכדי הצבעת אמון אשר במהלכה נבחר אברהם תג'ר ליושב הראש החדש של הקונסיסטוריה במקומו של חיים אהרן פרחי.[7]
במהלך כהונתו הרחיב תג'ר את פעילות הקונסיסטוריה אל מחוץ לגבולות בולגריה ומיצב אותה כמוסד המייצג את המיעוט היהודי בממלכה תוך רקימת קשרים עם נציגי מיעוטים באירופה. תג'ר הציג עמדה תקיפה נגד אירועים אנטישמיים בבולגריה וצידד בזכויות המיעוט הבולגרי במקדוניה ודרום דוברוג'ה. בעקבות פעילותו, הפך תג'ר לדמות בולטת ומוערכת בציבוריות הבולגרית. באוגוסט 1926 השתתפו אברהם תג'ר ואלברט רומנו בקונגרס הבינלאומי למיעוטים לאומיים שנערך בז'נבה. הקונגרס החל בפעילותו לאחר מלחמת העולם הראשונה ומבין יוזמיו היה ליאו מוצקין. מטרתו העיקרית הייתה הגנה על זכויות המיעוטים באירופה, סוגיה שהפכה משמעותית בשל השינויים הטריטוריאליים ביבשת. במהלך הכינוס נאם תג'ר ותמך בשם יהודי בולגריה בזכויות המיעוט הבולגרי במקדוניה. הנאום זכה להדים נרחבים בתקשורת הבולגרית ולרקימת קשרים בין הקונסיסטוריה לארגון "ברית האחים המקדוניים" בבולגריה. ב-1927 השתתף תג'ר במושב הקונגרס שנערך בציריך וחזר על תמיכתו בזכויות הבולגרים במקדוניה ובחבל דרום דוברוג'ה. ביוזמתו של תג'ר, ערכה הקונסיסטוריה מגבית למען הפליטים הבולגרים ממקדוניה והועבר סכום של 100,000 לבות לארגון הגג המקדוני.
ב-1929, הגישו אברהם תג'ר בשם הקונסיסטוריה היהודית בבולגריה, מרדכי נורוק מלטביה, אמיל מרגוליס מצ'כוסלובקיה ויצחק גרינבוים מפולין, מכתב מחאה לחבר הלאומים, על הפגיעה בזכויות הגישה של היהודים לכותל המערבי בארץ ישראל, בשל מאורעות תרפ"ט.[7] בינואר 1932, נכשלה קבוצת סטודנטים אנטישמית חברי ארגון רודנה זאשטיטה בניסיון לחטוף את אברהם תג'ר. חברי הקבוצה נלכדו, הועמדו לדין ונדונו לתקופות מאסר שונות.[8] תג'ר כיהן בתפקידו עד 1932 ובכינוס נציגי הקהילות שנערך בשלהי יוני בסופיה נבחר לתפקיד חיים אהרן פרחי.[9]
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1940 לאחר חתימת הסכם קראיובה והחזרת חבל דרום דוברוג'ה לבולגריה פרסם המושל הצבאי של החבל הגנרל גאורגי פופוב צו גירוש מבולגריה לרומניה, לכל היהודים שהתגוררו בו. אברהם תג'ר פנה לנציגי ארגון המיעוט הבולגרי בדוברוג'ה עימם רקם קשרים במסגרת הקונגרסים הבינלאומיים למיעוטים לאומיים. נציגי הארגון פנו לגנרל פופוב והוא ביטל את צו הגירוש.[10] לאחר החלת החוק להגנת האומה החזיר תג'ר את עיטוריו הצבאיים לאות מחאה.[3] במאי 1942 משגברו השמועות על כוונת ממשלת בולגריה לגרש את יהודיה, פנה אברהם תג'ר שכיהן כיושב ראש איגוד קציני וחיילי המילואים היהודים, במכתב למלך בוריס השלישי ובו בקשה להימנע מגירוש יהודי בולגריה אך הוא לא נענה.[11]
ב-15 במרץ 1943, לאחר כישלון גירוש יהודי "בולגריה הישנה" למחנות ההשמדה, הגיעו תג'ר ויוסף גירון נשיא הקהילה יהודית בסופיה למטה הסינוד וביקשו את התערבות הכנסייה להפסקת רדיפות היהודים. בעקבות הפנייה זימן המטרופוליט סטפן כינוס של ראשי הכנסייה בערים השונות כדי לדון במצב. ב-2 באפריל התכנסה מועצת הסינוד ופרסמה גינוי חריף לרדיפות היהודים.[12] ב-21 במאי, עם הגעתם של צווי הגירוש ליהודי סופיה, פנה שוב תג'ר למועצת הסינוד וביקש את עזרת הכנסייה במניעת הגירוש וזאת כחלק ממהלך נרחב שביצעו מנהיגי הקהילה היהודית. בעקבות פנייתו של תג'ר, פנה המטרופוליט סטפן אישית למלך בוריס השלישי וביקשו להימנע מגירוש היהודים אל מחוץ לבולגריה. ב-26 במאי גורשו יהודי סופיה לערי השדה, אך הגירוש אל מחוץ לגבולות הממלכה לא התממש.[13]
שלהי הקריירה ואחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 1944 הזמין ראש הממשלה החדש איוון בגריאנוב את נציגי הקונסיסטוריה ומסר להם שבכוונתו להשיב בהדרגה את זכויותיהם של יהודי בולגריה. בגריאנוב התיר לקונסיסטוריה לחדש את פעילותה ואישר את מינויו של אברהם תג'ר לתפקיד היושב ראש. בהמלצת הנהגת הקונסיסטוריה מונה השופט דימיטר פרוטיץ' לממונה על הקומיסריון לשאלות יהודיות והוא השלים את הצעת החוק לביטול החוק להגנת האומה.[14]
ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית ונתמכה על ידי הצבא האדום אשר כוחותיו כבשו את סופיה. במהלך ההפיכה השתלטו בכוח קומוניסטים יהודים על משרדי ומוסדות הקהילות והדיחו את כל ראשי הקונסיסטוריה היהודית. בשל מעמדו המיוחד בציבור היהודי לא הודח אברהם תג'ר והקומוניסטים הציעו לו להמשיך ולעמוד בראש הקונסיסטוריה. תג'ר סירב והתפטר ולתפקיד יושב ראש הקונסיסטוריה מונה דוד ירוחם שהיה חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.[15]
ב-1950 עלה אברהם תג'ר לישראל והיה פעיל בהתאחדות עולי בולגריה. ב-1958 הלך לעולמו והוא בן 86 שנים.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
תג'ר היה נשוי לרוזה אחותה של מלווינה הרבסט, רעייתו של קרל הרבסט. לזוג נולדו שני ילדים בן-מכבי ובת-רגינה (1993-1903). ב-16 באפריל 1925 השתתפו תג'ר ורעייתו בתפילת האשכבה בכנסיית סווטה נדליה בסופיה, לזכרו של הגנרל קונסטנטין גאורגייב, שנרצח יומיים קודם לכן בידי מתנקשים חברי המפלגה הקומוניסטית. במהלך האירוע התפוצצה במקום פצצה שנועדה לחסל את המלך בוריס השלישי, אך הוא איחר לאירוע וניצל. בפיגוע בכנסיית סווטה נדליה נהרגו 160 בני אדם ו-320 נפצעו. אברהם תג'ר נפצע קל ורעייתו נהרגה.[16][17][18]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלברט רומנו, רגינה זילברשטין, יוסף גרון, אברהם תג'ר, לאלה אשר עוררו את כיסופי הגאולה ביהדות בולגריה, ועד היובל של אחוד עולי בולגריה, תל אביב, 1955.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עונש מאסר לטירוריסט אנטישמי בבולגריה, דואר היום, 10 ביולי 1932
- קולונל אברהם תג'ר – הודעה על מותו, דבר, 21 באוקטובר 1958
- יעקב הרמן, כשבוריס מלך בולגריה הלל את ז'בוטינסקי, חרות, 10 באוגוסט 1964
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אברהם תג'ר באתר GRAVEZ
- ^ היו עוד שני קצינים שהגיעו לדרגת קולונל - מורנו גרציאני ורחמים מושונוב, אך מבחינת תפקידו הצבאי ומעמדו היה תג'ר הבכיר מכולם.
- ^ 1 2 3 אנג'לה רשקובה, גורלם הנשכח של יהודים ובולגרים במהלך השואה, עמוד 61, באתר dialogueeurope.org (בבולגרית)
.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 291-292.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמוד 286.
- ^ אלברט רומנו, תנועת רודנה זאשטיטה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 511-512.
- ^ 1 2 אלברט רומנו, כינוס ב"כ הקהילות - תקנון הקהילות והקונסיסטוריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 435-454.
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 602-603.
- ^ בתפוצות - אסיפת הנבחרים של יהודי בולגריה, דבר, 14 ביולי 1932.
- ^ חיים קשלס, היהודים במשטר הפאשיסטי - רדיפות ראשונות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 773-774.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 74.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 152-153.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 168-172.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 219-222.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1970, עמודים 55-56.
- ^ בוריסלאב גורדב, "כתבה לרגל מלאת 80 שנים לפיגוע בכנסיית סוייטה נדליה", באתר mediatimesreview.com (בבולגרית).
- ^ אמיל בסט, אנשים ומסכות, באתר emilbasat.blogspot (בבולגרית).
- ^ רשימת הנספים בפיגוע בכנסיית סווטה נדליה, באתר edinzavet.wordpress (בבולגרית).
