אגם החולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אגם החולה, מצולם מאזור נבי יושע, שנות ה-30 של המאה ה-20

אורך מצפון לדרום: 5.5 ק"מ
רוחב: 4.5 ק"מ
שטח: 14 קמ"ר
עומק מקסימלי: 6 מטר
גובה פני המים: 68 מטר מעל פני הים
שטח הביצות: 30-60 קמ"ר
שטח עמק החולה: 175 קמ"ר
עומק שכבת הכבול: 35 מטר

מפת הכנרת וימת החולה לפני תחילת מבצע ייבוש החולה ב-1951
סירת הדיג של קיבוץ חולתה במימי אגם החולה, 1943
ג'מוסים (תאו) בביצות החולה, על רקע החרמון, שנות ה-30 או ה-40
אגם החולה והר החרמון מהדרך לצפת, שנות ה-40
חברי קיבוץ עמיר עובדים באגם החולה, 1940

אגם החולה (נודע גם בשם ים סומכי, ים סובכי או מי מרום) היה אגם מים מתוקים בדרום עמק החולה, שהיווה חלק ממערכת נהר הירדן ויובש בשנות ה-50 של המאה ה-20. האגם השתרע על שטח של כ-14 קמ"ר, ומצפון לו השתרעו ביצות בשטח של כ-30 קמ"ר, ושטחים נוספים שהוצפו בעונת החורף והרחיבו את שטחי הביצות.

התהוות האגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגם החולה נוצר בשקע שהוא חלק מהבקע הסורי-אפריקני. בסוף תקופת הפליוקן ותחילת הפליסטוקן, היה במקום אגם שהיה מקושר בחלק מהתקופה לאגמים נוספים מדרום לו, באזור הכנרת של ימינו. בתקופה שחונה יחסית, לפני כ-450,000 שנים, ירד מפלס מי האגם והתפתחה בו ביצה. נופו הייחודי של עמק החולה כפי שהוא מוכר לנו כיום עוצב במידה רבה על ידי התרוממות טקטונית של בלוק כורזים מחד, ושקיעתו של גראבן עמק החולה מאידך. התרוממותו של בלוק כורזים, שמדרום לעמק החולה המכוסה בחלקו העליון בבזלת, יצר מחסום בינו לבין הכנרת, ששיאו בגובה כ-270 מטר מעל מפלס הכנרת. הבזלת על בלוק כורזים קדומה להתרוממותו ולחסימת העמק. בעקבות זאת החל השקע להתמלא מחדש במים, ונוצר אגם רחב ידיים, שבשיאו השתרע ככל הנראה עד לקו הגובה 200 מטרים מעל פני הים, ועומקו הגיע לכ-150 מטרים‏[1]. בשלב מסוים, עקב פעילות העתקה, החל להיווצר פתח צר במחסום, סמוך לגשר בנות יעקב של ימינו, ונוצר ערוץ הירדן שדרכו התנקזו מי האגם וזרמו לעבר הכנרת. במרוצת השנים הצטמצם האגם בשל העמקת מוצא הירדן דרומה, הפחתת הגשמים בתקופות מסוימות ומילוי בסחף נהרות. השטח המישורי שמצפון לאגם הפך בהדרגה לביצה, כשחלקים ממנו התייבשו בקיץ והוצפו בחורף. לפני כ-3,000 שנים התייצב מפלס האגם בגובה שבין 67 ל-69 מ' מעל פני הים, ועומקו פחת למטרים בודדים, כפי שהיה עד לייבושו במאה העשרים.

שמות האגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך אין איזכור מפורש של אגם החולה. מסורות יהודיות ונוצריות זיהו אותו עם מֵי מֵרוֹם, מקום המערכה בין יהושע בן נון לבין ברית מלכי כנען (יהושע י"א, ה'). אולם הארכאולוג ג'ון גרסטנג חלק על זיהוי זה, ובניתוח מעמיק של השטח בהשוואה לתיאור המקראי הגיע למסקנה כי יש לזהות את מי מרום עם אזור מארון א-ראס שבלבנון[2]. זיהוי זה התקבל על רבים מחוקרי ארץ ישראל ופרשני המקרא, בהם יוסף ברסלבי, יחזקאל קויפמן ואחרים. אף על פי כן יש המשתמשים בשם זה גם כיום ככינוי לאגם החולה.

בכתבי יוסף בן מתתיהו נקרא האגם בשם Semachonites שתורגם ל"יאור סמך". בתלמוד מכונה האגם "ימה של סיבכי" (בבא בתרא ע"ד; בכורות נ"ה) ובנוסחים אחרים ים סבכו, ים סומכי או ים סמכו. פרשנים משערים כי השמות נגזרו מסבך צמחי הביצה או מעושר הדגה באגם (המילה "סמך" בערבית משמעותה "דג"). גם השם "ימה של חילת" או "ימה של חילתא" מופיע בתלמוד (בבא בתרא ע"ד), ומאזכר את חבל "חולתא" המצוין כאחת הנחלות שנתן אוגוסטוס קיסר להורדוס (קדמוניות היהודים ט"ו, י'). סבורים כי מקור השם במילה "חילת", כנראה שם של מין צמח קנה, סוף או גומא. השם הערבי "בחירת אל-חולה" נגזר כנראה משם זה, ונזכר לראשונה בכתבי גאוגרפים ערביים מימי הביניים[3]. שמות נוספים שהיו לאגם בפי המוסלמים בימי הביניים היו "בחירת כדיש" על שם העיר הקדומה קדש, וגם "ימת בניס" ו"בחירת אל ח'יט". הצלבנים כינו אותו "ימת מלחה".‏[4] במספר מקורות, גם מודרניים, ניתן למצוא התייחסות אל האגם כ"ימה".

האגם בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגם והביצות היוו במשך ההיסטוריה מכשול בפני פיתוח, הן בשל תנאי השטח והן בשל המחלות שנפוצו סביבם. מסיבות אלו התקיימו רק יישובים מעטים וקטנים סמוך לאגם, וערים גדולות יותר קמו במרחק מה ממנו, ובשטחים גבוהים יותר, כגון חצור ופניאס. יוסף בן מתתיהו מתאר את האגם במידות דומות למידותיו במאה ה-20, ואת השטח הרחב של הביצות מצפון לו:

...ורוחב היאור הזה שלושים ריס ואורכו שישים, והאגמים אשר לו משתרעים עד דפני, ושם ארץ מעינות מים, אשר מהם יוצא הנהר המכונה הירדן הקטן

מלחמת היהודים ד',א',א'

היישוב תֶ‏ּ‏לָ‏ה, הנזכר כגבול הגליל העליון אצל יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ג',ג',א'), מזוהה עם הכפר הערבי תליל ששכן סמוך ליסוד המעלה של ימינו, ונמצאו בו שרידים של יישוב יהודי מהתקופה הרומית. אולם מלבדו לא היו כנראה יישובים רבים בשטחים הסמוכים לאגם, אלא רק בצפון עמק החולה. מצב זה נמשך לאורך מאות שנים.

במאה ה-19 התיישבו באזורי הביצות ושטחי ההצפה בני שבט הע'וארנה, שהתקיימו מרעיית עזים ותאויים (ג'מוסים), גידול אורז וחיטה וקליעת מחצלות גומא. באותה תקופה תיאר משה ריישר את האגם כך:

יאור ארוך, מהלך ג' שעות ורחב שעה. על שפתו יערים רבים ובם חית השדה ירמושו. בקיץ יחרב ויבש לרוב המקום אשר הירדן יעבור בו. ובחודש ניסן ימלט מים משלג הלבנון ציציו עכרים מאד.

שערי ירושלים, עמ' 31

למרות תנאי השטח הקשים החלו יהודי צפת וראש פינה להכיר בפוטנציאל הכלכלי של האגם והקרקעות סביבו. דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, סיפר כי "מי האגם דיים להשקות מהם את כל האדמה מסביב. ודגים ידגו באגם לרוב - רֵד המיימה ושָ‏לֵה כאוות נפשך... האדמה מסביב לאגם דשנה ושמנה"‏‏‏[5].

ההתעניינות הביאה את בני משפחת עבו מצפת לרכוש שטחים על שפתו הדרום-מערבית של האגם. אולם בשל מחלות המלריה וקדחת שחור השתן שנפוצו בקרבת האגם, עיבדו אנשי ראש פינה את הקרקעות אך נמנעו מלהתיישב בהן. רק עבור שנים אחדות, ב-1883, נוסדה במקום המושבה יסוד המעלה, אשר סבלה קשות מהמחלות והתנאים הקשים בשנותיה הראשונות.

ב-1936 נוסד מדרום ליסוד המעלה קיבוץ חולתה, שנשא את שם האגם וכלכלתו התבססה על דיג עד לייבושו. סמוך לדרדרה (אשמורה) שעל שפתו המזרחית של האגם, נוסד ב-1947 קיבוץ אייל. הגישה לקיבוץ הייתה באמצעות שיט באגם, מחולתה. לאחר שספג התקפות קשות של צבא סוריה במלחמת העצמאות, עזבו המייסדים את המקום בשנת 1949 ועברו להתיישב ליד כפר סבא.

חי וצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגם החולה והביצות סביבו היו עשירים במגוון ביולוגי ייחודי: ישראל שוכנת בצומת חשוב, בין שלוש היבשות של העולם הישןאסיה, אפריקה ואירופה. כתוצאה ממיקום מרכזי זה, הארץ מהווה מפגש למיני חי וצומח מאזורי תפוצה שונים בעולם. החולה הייתה גבול תפוצה דרומי לעולם החי והצומח של האזור האירו-סיבירי וגבול תפוצה צפוני לעולם החי והצומח של האזור הסהרו-ערבי והאזור הסודאני.

צמחיית האגם התאפיינה ב"חגורות צומח" שהשתנו בהתאם לעומק המים ולמרחק מהגדה, מצמחים צפים או טבולים שכל חלקיהם במים, דרך צמחים ששורשיהם בקרקעית האגם ותחתית גבעוליהם במים, ועד לצמחי גדה הגדלים באזור הלח מחוץ לאגם ולביצה. בשולי האגם צמחו קנה מצוי, סוף מצוי, אגמון, אירוס ענף ומיני עשבוניים נוספים. שטחים גדולים בביצה היו מכוסים בסבך של גומא פפירוס. בתוך המים הרדודים גדלו צמחים טבולים למחצה, כגון נימפאה לבנה ותכולה ונופר צהוב, ובמים עמוקים יותר צפו נאדיד המים, מיני נהרונית ועוד.

האגם היה עשיר מאוד בבעלי חיים בזכות התנאים שבו: עושר בחמצן בזכות חדירה קלה של חמצן אטמוספירי לכל עומק המים הרדודים, שאליו נוסף חמצן שנוצר במשך שעות היום בתהליך הפוטוסינתזה של צמחי המים, וטמפרטורה נוחה של המים בזכות חדירת קרינת השמש לכל עומקם. תנאים אלו איפשרו התפתחות של אוכלוסייות פיטופלנקטון וזואופלנקטון, אליהם נוספו תוצרי הפירוק האורגני של צמחי הביצה, אשר יחד היוו בסיס יציב למארג המזון שתמך במערכת האקולוגית של האגם והביצה.

בין בעלי החיים באגם נמנו שבעה מינים שונים של דגי אמנוּ‏ן[3], וכן מיני בינית (ברבוס), שפמנון ודגים נוספים. מלבד דגים, חיו באגם, בביצות ובסבך סביבם יונקים כגון לוטרה, חתול ביצות, חזיר בר ומכרסמים שונים, זוחלים כגון מיני צבים, ומיני דו-חיים, בהם המין האנדמי עגולשון שחור-גחון. שפע הדגה ושאר בעלי החיים היווה מוקד משיכה לעופות נודדים, שהפכו את החולה לתחנה חשובה בדרכם מאירופה לאפריקה ובחזרה. בין העופות בלטו הקורמורן, האגמית, הסופית, ומינים שונים של אנפתיים, חופמאים, טבלניים, ברווזיים ועוד. חלק מהעופות הנודדים אף נשארו לקנן במקום. בין אלו תועדו כעשרים זוגות של מרומית שחורה, מין עוף ממשפחת השחפיתיים, שאזור הקינון הדרומי ביותר שלו, מלבד החולה, היה שפך הדנובה לים השחור, ואשר קינן כאן על "איים" צפים שיצרו צמחי קרנן טבוע במים הרדודים בצפון האגם‏[6]. בסבך הגומא והקנים חיו ציפורי שיר רבות וכן דורסי יום כזרון הסוף והעיטם לבן הזנב, שזה היה מקום תפוצתו היחיד בארץ ישראל.

שני אוספים משמרים מגוון של מינים מעולם החי העשיר של אגם החולה: אוסף האוניברסיטה העברית שנאסף על ידי משלחת זואולוגים בתחילת שנות ה-40, ואוסף פוחלצים במוזיאון בית אוסישקין שבקיבוץ דן.

דייג[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכיון על הדיג בימת החולה היה בידי סלאם ביי סלאט מביירות. בשנת 1934 שולם לו סכום של 200,000 לירות ארץ ישראליות תמורת הזיכיון‏[7] ובשנת 1936 עם הקמת קיבוץ חולתה היא התפרנסה מדיג במקום. ניסיונות של אנשי יסוד המעלה לדוג גם הם באגם נתקלו בפעילות אלימה של אנשי חולתה. לאחר קום מדינת ישראל קיבלו אנשי יסוד המעלה רישיון לדוג בחולה, אולם לאחר שנה הרישיון בוטל בלחץ אנשי חולתה. אנשי יסוד המעלה שהמשיכו לדוג במקום נדונו למאסר‏[8]. במרץ 1952 קבעה ועדה של משרד החקלאות שיש מספיק דגה באגם לדיג של אנשי יסוד המעלה לצד אנשי חולתה ובעקבות זאת חודש הרישיון של אנשי יסוד המעלה. אולם אנשי חולתה התנגדו לקביעה זאת בטענה שלאנשי יסוד המעלה די והותר אדמות חקלאיות לפרנסתם, בעוד 70-85% מפרנסתם היא מהדיג‏[9]. ניסיונם של אנשי יסוד המעלה לדוג נתקל בפעילות אלימה של אנשי חולתה אשר הטביעו את הסירה של אנשי יסוד המעלה‏[10]. הקרן הקיימת הציבה לקיבוץ חולתה אולטימטום שדרש ממנה למנוע פעילות אלימה נגד אנשי יסוד המעלה‏[11]. באוגוסט 1952, לאחר שאנשי חולתה נדונו למספר ימי מאסר‏[12] הושג הסדר בין הצדדים ואנשי חולתה הוציאו את הסירה הטבועה מהאגם, תיקנוה והחזירוה לאנשי יסוד המעלה‏[13]. בסוף שנת 1955 התעורר שוב הסכסוך כאשר אנשי חולתה התלוננו שאנשי יסוד המעלה מפעילים שתי סירות במקום סירה אחת, בהתאם להסכם‏[14]. ייבוש החולה הביא לסיום הדיג.

ייבוש האגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ייבוש החולה

ההחלטה על ייבוש האגם והביצות נתקבלה על ידי רשויות המדינה, במטרה להרחיב את שטחי החקלאות של יישובי הגליל העליון. הייבוש נערך בין השנים 1951 ל-1958, ובסיומו הפך שטח האגם והביצות למישור רחב ידיים, המנוקז במערכת תעלות.

מבצע הייבוש עורר מאבק ציבורי נרחב שהוליד את החברה להגנת הטבע, ושבעקבותיו הושאר חלק קטן מהאגם והוקמה בו שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בישראל. אולם לא היה די בשמורה כדי לשמור על כל עושר המינים של סביבת האגם והביצה. בעקבות הייבוש נעלמו מנוף הארץ מיני חי וצומח ששכנו בחולה בלבד, ומינים אנדמיים, בהם הדגים נון הגליל, תת-המין טברנון חולתי, ותת המין לבנון החולה, נכחדו כליל. חלק ניכר מהמינים נעלם מהאזור ואוכלוסיותיהם של אחרים הצטמצמו מאוד. עם זאת, בנובמבר 2011 דווח כי הצפרדע הנדירה עגולשון שחור-גחון, שעד כה סברו כי נכחדה לחלוטין, נצפתה שוב בשמורת החולה.‏[15]

במהלך השנים לאחר הייבוש הסתבר שחלק גדול מהקרקעות שיובשו אינו טוב לעיבוד, ובנוסף לכך מנע הייבוש שקיעת חומרים אורגניים רבים בביצה, וכעת זרמו חומרים אלו אל הכנרת וגרמו שם לזיהום ופגיעה בדגה ובאיכות המים. בעקבות זאת הוחל בראשית שנות ה-90 בהצפה מבוקרת של חלק משטחי הביצה לשעבר, ויצירת אגמון החולה, תהליך התורם לשובם של חלק מהעופות הנודדים לאזור.

פרויקט ייבוש החולה נחשב כיום על ידי רבים כמשגה היסטורי ומשמש כדוגמה לתוצאות התערבות האדם בטבע ללא תכנון מוקדם, שהשלכותיה עלולות לגרום לנזקים בלתי צפויים העולים על שיעור התועלת המתקבלת ממנה. על אף זאת, במבט לאחור, המטרה להכשרת קרקע להתיישבות על חשבון הביצות הוגשם, ואכן עד היום את מרבית השטח מעבדים הקיבוצים והמושבים באזור.

האגם בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החולה בבול דואר אוויר משנת 1956
מתוך "שירת האגם הגווע" (1960) מאת פטר מירום.

...סיור קיץ בלב הביצות - אחד מרבים. חמישה היינו שהוועדנו פנינו לביצה. פילסנו שביל בתוך הגומא הסבוך. מחוז חפצנו - הבריכות הקטנות שנראו לנו מפסגת נבי-יושע. לא קל להגיע למטרה בלב הביצה. צריך להצטייד בחושי התמצאות מעולים, לפעמים במצפן ובתכנון מראש. כי ברגע שאתה חודר אל פנים הביצה, הרי שאתה עטור חורש סבוך ואפלולי, ללא כל אופק; על ראשך וסביבך מתנשאים תפרחות הגומא, ואינך רואה דבר אלא בהיקף של מגע ידך. מתחת לרגליך זורמים מימיה הצוננים של הביצה דרומה, אין אדמה מוצקה לרגליך, והרגלים שוקעות פעם בפעם במרבד הרקבובית אשר במרוצת השנים עתיד אף הוא להיות לכבול. שעות מספר היו דרושות כדי לעבור מרחק של כמה מאות מטרים בסבך הנורא של הצומח. כל שעל נכבש בכוח, כשהגומא המרוסק נדרך לשביל בו אנו חותרים.

ולבסוף, כשהתגברנו על קני הגומא האחרונים ורגלינו עמדו על שפת אחת הבריכות הנכספות, קפאנו מולה כולנו, עינינו קרועות לרוחה, פינו פעור, נושמים עמוק עמוק, תמהים על היופי הכובש - לאות כי כדאי היה עמלנו.

הגענו לשרשרת הבריכות, שנתגלתה לנו ממעלה ההרים, והנה תיאורה של אחת מהן: גדלה 30x50 מטר, והיא עטורה חגורה של קנה וגומא בגובה של 5 מטר. מי הבריכה רדודים, רוגעים, צלולים וזכים. פה ושם צפו על פני משטח המים מעין איים של עלי-ענק, שהסתירו מתחתם שושנות מים זכות וצחורות - אלו הן הנימפיאות הידועות. הן נתגלו לנו לא מעל פני המים, אלא בבואתן היא שנשתקפה במים...

משה גרשוני, "מִשׁוּ‏ט בחולה", מבפנים י"ח/א', נובמבר 1954, עמ' 69-83

בשונה מהכנרת הסמוכה, שיש לה חשיבות רבה במסורת הנוצרית ואזכורים רבים בתרבות העברית המתחדשת, אגם החולה נזכר אך מעט במקורות קדומים, בדרך כלל בתיאורים גאוגרפיים בלבד. בעת החדשה, המתיישבים הראשונים ביסוד המעלה הביעו תחילה התפעמות מנוף האגם המוקף הרים, כפי שמעיד השיר שכתב ביומנו אחד המתיישבים, מיכאל דוד גרינקר, עם בואו למקום בסיוון תרנ"ו[16]‏:

על גדות מי-מרום אשבה,
לפני רום גאון הגליל,
יפעת הדרו כי רבה
מחמודות תבל כליל.

הרים גבנונים סביב ישתרעון,
גם חרמון ולבנון יחד,
אך שקט אך שלוה יביעון,
יניסו כל מגור ופחד...

ולרגליהם ים-סומכי יכרע
על פניו מנוחת עולמים
בזרועותיו יחבק הרע -
הירדן, ידידו מימים.

אולם עד מהרה החלו המתיישבים לסבול מהמחלות שנפוצו סביב הביצה, וקורבנות המלריה הרבים הביאו ליצירת שם רע לאגם, אשר ביסס את דימויו כמפגע סביבתי וכונן את ההסכמה הרחבה סביב היוזמה לייבשו. אף על פי כן, נזכר נופו גם בשירו של נתן אלתרמן, "ליל גליל":

מעלי שמי מרום.
לרגלי - מי מרום.
על ההר שוכן ענן,
שביל בהר מוליך לדן,
ערפל בגיא שוכן,
שביל מוליך אל הירדן.

לעומת איכרי יסוד המעלה, מתיישבי הקיבוץ השכן חולתה ביססו במידה רבה את משקם על הדגה באגם, ולאחר הדברת המלריה בראשית שנות ה-40 החלו לפרסם דברים בשבח האגם ולא רק בגנותו. ב-1954 פרסם איש הקיבוץ משה גרשוני את הרשימה "מִשׁוּ‏ט בחולה" ב"מבפנים", בטאון הקיבוץ המאוחד, בה תיאר את האגם ואת הווי הדייגים בו. הצלם איש חולתה פטר מרום הנציח את נופי האגם בצילומיו ותיעד את החיים לחופו ואת ייבושו בקובץ הצילומים "שירת האגם הגווע" (הוצאת דבר, 1960). שנים אחדות לאחר מכן הוציא גם ספר לילדים המלווה בצילומיו, "הרפתקה באגם" (עם סיפור מאת ס. יזהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963).

ב-2005 נערכה בביתן הלנה רובינשטיין התערוכה "עמק החולה", בה הציג האמן גל וינשטיין הגדלות של כמה מצילומיו של פטר מרום מתוך "שירת האגם הגווע", אותן יצר באמצעות הדבקת צמר פלדה על לוחות לבנים. את רצפת קומת הכניסה לאולם המוזיאון כיסה וינשטיין בלוחות עץ מגולפים וחרוטים בדוגמת אדמה יבשה ומחורצת, זכר לאגם שיובש. ב-2009 נערכה במוזיאון "בית אורי ורמי" בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד תערוכת האמנות ההיסטורית "שירת האגם / 1900-2009", שכללה צילומים, סרטים, מיצבים ופוחלצים. בנובמבר 2010 הועברה התערוכה לגלריה לאמנות בבית אבי חי בירושלים וטווח השנים שלה הורחב ל"שירת האגם / 1870-2010".‏[17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, הוצאת י"ל מאגנס, 1956, עמ' 37-39
  2. ^ John Garstang, The Foundation of Bible History: Joshua, Judges. London: Constable & Co. 1931, pp. 192-197
  3. ^ 3.0 3.1 יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ, כרך א' - הגליל ועמקי הצפון. הוצאת הקבוץ המאוחד תש"ז
  4. ^ עמנואל הראובני, קום והתהלך בארץ, מדריך שמורות טבע בישראל, "שמורת החולה", הוצאת משרד הביטחון, מאי 1986
  5. ^ ‏מזכרונות דוד שוב, בקובץ זכרונות ארץ ישראל בעריכת אברהם יערי, תש"ז, כרך א', פרק מ"ז, עמ' 535‏
  6. ^ עזי פז, "דיוקנה של שמורה: שמורת החולה", טבע וארץ י"א/ב', 1969, עמ' 60-65
  7. ^ א. בן יוסף, קיבוץ ומושבה נצים על דגי ה"חולה", מעריב, 14 במרץ 1952
  8. ^ דייגים - למאסר, מעריב, 6 במרץ 1952
  9. ^ עזריאל קרליבך, סכסוך החולה, מעריב, 31 במרץ 1952
  10. ^ מ. טננבוים, הסכסוך על גדות החולה, מעריב, 16 ביולי 1952
  11. ^ הפוגה בחולה, מעריב, 13 ביולי 1952
  12. ^ אנשי חולתא נידונו למאסר, חרות, 1 באוגוסט 1952
  13. ^ י. לימור, הדיג בחולה בהתאם להסכם, מעריב, 18 באוגוסט 1952
  14. ^ נתחדש סכסוך הדיג באגם החולה, מעריב, 13 בדצמבר 1955
  15. ^ ארז ארליכמן, תגלית: נמצאה צפרדע שנכחדה בשנות ה-50, באתר ynet‏, 16 בנובמבר 2011
  16. ^ ‏מצוטט בספר נחשוני החולה מאת מרדכי חריזמן ויהודה גרינקר, בהוצאת המועצה המקומית יסוד המעלה, 1958
  17. ^ תערוכת שירת האגם באתר בית אבי חי