אגרת הרדיו והטלוויזיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אגרת רישיון לטלוויזיה ואגרת רישיון לרדיו אלו אגרות הנהוגות בחלק גדול ממדינות אירופה, וגם בישראל, והן נגבות מכל מי שמחזיק ברשותו מקלט טלוויזיה או מקלט רדיו לשם מימון תחנות השידור הציבוריות. גביית אגרות היא אחת מכמה שיטות מקובלות למימון הפקת שידורי טלוויזיה ורדיו, ומקורה בבריטניה בתקופה שבה החלו שידורי רדיו סדירים של ה-BBC.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטות מימון רשתות השידור הציבוריות באירופה:
באמצעות אגרה

██ אגרה בלבד

██ אגרה ופרסומות

██ אגרה, פרסומות ומימון ממשלתי

ללא אגרה

██ מימון ממשלתי ופרסומות

██ פרסומות בלבד

██ מימון ממשלתי בלבד

██ אין נתונים

שיטת מימון השידורים הציבוריים באמצעות אגרה מיוחדת נולדה בבריטניה ב-1922 עם התרחבות שידורי הרשת הממלכתית הבריטית BBC. עד 1991 נגבתה האגרה על ידי הדואר הבריטי מבעלי המקלטים בבריטניה והועברה ל-BBC, כשמוסדות רשת השידור אחראים על תכנון התקציב והוצאתו לפועל בלי התערבות הממשלה. מאז 1991 אחראית הרשת BBC עצמה על גביית האגרה, והיא עושה זאת באמצעות מיקור חוץ. בבריטניה, גובה האגרה לשנת 2012 הוא 145.50 לירות שטרלינג לשנה למקלט צבעוני, או 49 לירות שטרלינג למקלט שחור-לבן ‏‏‏[1], וניתנות הנחות לבעלי מוגבלויות. מטרת השיטה היא לשחרר את BBC מתלות בגורמים ממשלתיים פוליטיים ומסחריים. חסרונות של השיטה נעוצים בהכבדת נטל המס על הציבור ובקושי לאתר את בעלי המקלטים.

שיטות דומות התקבלו ברוב ארצות אירופה המערבית. בארצות הברית מקובלת שיטה שונה, שבה הממשל מממן את רשת השידור הציבורית, ה-PBS, באמצעות כספי המסים הרגילים, ואין אגרה מיוחדת.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל אימצו את שיטת האגרה, אולם באופן שונה מהמקובל בבריטניה. כמו בבריטניה, רשות השידור היא האחראית על גביית האגרה, אולם בניגוד לשיטה הבריטית המקורית, רשות השידור חייבת לקבל את אישור ועדת הכספים של הכנסת לגובה האגרה ולתקציב המתוכנן. במצב זה, ועדת הכספים יכולה לעכב את גביית האגרה ולהפעיל לחץ על רשות השידור, וכך לפגוע בעצמאותה. בתקופת האינפלציה הדוהרת בתחילת שנות ה-80 הייתה חשיבות רבה למועד שבו נקבע גובה האגרה בגלל הירידה המתמדת בערך המטבע. לא אחת נדחה הדיון בוועדת הכספים כדי ללחוץ על הטלוויזיה להתאים את שידוריה לציפיות של פוליטיקאים.

אגרת הטלוויזיה מוטלת מכוח סעיף 29 לחוק רשות השידור, והיא משולמת לרשות השידור.האגרה מוטלת על כל משק בית שמחזיק מקלט טלוויזיה בעל ממיר מובנה או חיצוני של עידן פלוס[2]. מקלט טלוויזיה מוגדר ככל מכשיר שמאפשר קליטה של השידורים, כלומר, גם מכשיר וידאו, מחשב עם "כרטיס טלוויזיה" ועוד. אין חשיבות לשימוש שנעשה במקלט בפועל, כל עוד יש אפשרות להשתמש במכשיר לצורך קליטת שידורים, הוא נחשב לצורך תשלום האגרה. במשקי בית המחוברים לטלוויזיה בכבלים או הלוויין, יש לשלם את האגרה לרשות השידור בלא קשר לתשלום דמי המנוי לחברות הכבלים או הלוויין. גם מוסדות ובתי עסק חייבים בתשלום אגרה אך זו נגבית עבור כל מקלט שברשותם וקיימות תקנות מיוחדות המסדירות את אופן התשלום. אוכלוסיות אחדות זכאיות להקלות בתשלום האגרה: אזרחים ותיקים, עיוורים, חלק ממקבלי הבטחת הכנסה, בתי חולים, בתי אבות בתי ספר ומוסדות חינוך ועוד. לרשות השידור יש אגף מיוחד, "אגף הגבייה", המשקיע מאמצים רבים בגביית האגרה. שידורים מיוחדים המעודדים את הציבור לשלם את האגרה ומזהירים מפני קנסות ועיקולים משודרים לעתים קרובות בערוצים השייכים לרשות השידור, כמו הערוץ הראשון.

אגרת הרדיו מוטלת מכוח סעיף 84 לחוק פקודות התעבורה ונגבית באמצעות חלק מאגרת הרישוי לרכב שמועבר לרשות השידור.

משרד האוצר מעביר בעת הצורך סיוע מתקציב המדינה.

מאז אמצע שנות ה-80 נעזרת הטלוויזיה הישראלית בגורמים מסחריים המעניקים "חסות" לשידורים. כמו כן התרחב מאוד שידורם של "תשדירי שירות". במקור נועדו השידורים האלה להפצת הודעות מטעם גופים ממלכתיים וציבוריים, ואילו כיום הם נושאים אופי של פרסומות (בהגבלות מסוימות). אפשרויות מימון אלה אסורות בדגם המימון של BBC הבריטי, אולם קיימות בצורה מוגבלת בארצות אחרות באירופה. בישראל השימוש בהן חיזק את התחושה בציבור כי האגרה אינה משיגה את מטרתה וממילא נסמכת רשות השידור גם על גורמים מסחריים.

ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014,‏[3] ובו גם הוראה על ביטול אגרת הטלוויזיה החל מ-1 באפריל 2015.

סכום האגרה לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה אגרת הטלוויזיה‏[4] אגרת הרדיו‏[5]
1995 אין מידע 87 ₪
1996 אין מידע מחודש ינואר: 94 ₪
מחודש ספטמבר: 101 ₪
1997 אין מידע מחודש מרץ: 104 ₪
מחודש ספטמבר: 109 ₪
1998 אין מידע מחודש מרץ: 111 ₪
מחודש ספטמבר: 113 ₪
1999 אין מידע מחודש מרץ: 120 ₪
2000 525 ₪ מחודש מרץ: 122 ₪
2001 517 ₪ מחודש ספטמבר: 123 ₪
2002 520 ₪ מחודש ספטמבר: 131 ₪
2003 515 ₪ 131 ₪
2004 455 ₪ מחודש אפריל: 122 ₪
2005 409 ₪ מחודש מאי: 117 ₪
2006 370 ₪ מחודש אפריל: 114 ₪
2007 350 ₪ מחודש אפריל: 108 ₪
2008 360 ₪ מחודש אפריל: 111 ₪
2009 376 ₪ מחודש אפריל: 116 ₪
2010 390 ₪ מחודש אפריל: 120 ₪
2011 379 ₪ מחודש אפריל: 117 ₪
2012 369 ₪ מחודש אפריל: 114 ₪
2013 356 ₪ מחודש אפריל: 125 ₪
2014 345 ₪ מחודש אפריל: 136 ₪

ביקורת על מנגנון גביית האגרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת גביית האגרה בישראל נמצאת במוקד של ויכוח וביקורת. בציבור רווחת התחושה כי האגרה היא לא יותר ממס נוסף, שהוא מעין "מס גולגולת", כלומר מס המוטל בלי התחשבות במצבו הכלכלי של האזרח (בפועל יש הקלות לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, בעיקר בעלי מוגבלויות). יש המצביעים על כך שבישראל מרגישים את מגרעות השיטה, אבל לא נהנים במידה מספקת מיתרונותיה. הסיבה העיקרית לכך היא הצורך של רשות השידור לקבל אישור לתקציבה מן הכנסת. האישור הזה מבטל במידה רבה את העצמאות הכלכלית של רשות השידור ולפיכך מבטל את היתרונות שבגבייה העצמאית.

הגבייה העצמאית של אגרת הטלוויזיה עולה כסף רב - מעריכים את עלות גביית האגרה כאחוזים רבים מהסכום הנגבה. קשה לחשב מספר מדויק שכן רשות השידור אינה מפרסמת את מבנה התקציב שלה אלא רק את התקציב הכולל, ויש צורך להסתמך על אומדנים למקורות ההכנסה השונים - פרסום, אגרת הרדיו ותמיכה ממשלתית. בפברואר 2014 נחשפו חלק מהמספרים בוועדת הכספים של הכנסת, והתברר שבשנת 2013 שילמה רשות השידור כ-30 מיליון שקלים שכר טרחה לעורכי הדין המעורבים בגביית חובות‏[6].

בעבר הועלו הצעות לבטל את האגרה ולממן את פעילות רשות השידור ישירות מתקציב המדינה. הצעה אחרת הייתה להטיל על חברות הכבלים והלוויין תשלום תמלוגים לרשות השידור על העברת השידורים שלה למנויים, כך שתמלוגים אלה ישמשו בסיס לתקציב רשות השידור, ויבטלו את הצורך לגבות את האגרה ממשקי בית המחוברים לרשתות הכבלים או הלוויין.

בעיה נוספת היא העובדה שקיימות בישראל רשתות שידור ממלכתיות שאינן נהנות מן האגרה. הטלוויזיה החינוכית ממומנת ישירות מתקציב משרד החינוך, ובמידה מסוימת גם משידור פרסומות (במסגרת שידוריה בערוץ 2). תחנות הרדיו של גלי צה"ל ממומנות מתקציב משרד הביטחון ומשרד התחבורה, ולאחרונה גם משידור "תשדירי שירות" ו"חסויות" מסחריות. שתי רשתות השידור האלה אחראיות לחלק ניכר מהשידור הציבורי בישראל, אף על פי שהן אינן זכאיות לקבל מימון מכספי האגרה.

בסקר שערך עיתון גלובס בפברואר 2014‏[7], בו השתתפו כ-4,000 גולשים, הצביעו 85% מהמשתתפים בעד ביטול האגרה, ו-63% קראו לביטול השידור הציבורי בכללותו. (מרבית הנותרים דרשו כי האגרה תיגבה רק מאזרחים המחוברים לשירותי הכבלים, וצורכים ערוצים אלה דרכם)

סוגיות משפטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה האם מדובר במס או באגרה עלתה לדיון בבית המשפט העליון‏‏‏[8]. בדיון זה טענה רשות השידור שהאגרה היא מס, אך טענה זו נדחתה בפסק דינו של השופט אהרן ברק בטענה שהאגרה היא תשלום בגין שרות. פסק דין זה ניתן למרות שגובה האגרה אינו תלוי בכמות השימוש בשירות (כלומר צפייה בשידורי רשות השידור).

העברת שידורי רדיו באינטרנט ושידורי טלוויזיה באינטרנט, והיכולת לקלוט שידורי טלוויזיה במחשב באמצעות כרטיס טלוויזיה, העלו את השאלה האם גם אמצעים אלה חייבים באגרה. בפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב, נקבע שמחשב הקולט שידורים באמצעות כרטיס טלוויזיה חייב באגרה, ואילו מחשב הקולט שידורי טלוויזיה דרך האינטרנט - פטור‏[9].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.