אדגאר דה לרמינא
.jpg) | |
| לידה |
29 בנובמבר 1895 אלס, צרפת  |
|---|---|
| התאבד |
1 ביולי 1962 (בגיל 66) פריז, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| תקופת הפעילות |
מ-1914 |
| דרגה |
גנרל הצבא, גנרל |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
| |
  | |
אדגאר דה לרמינא (בצרפתית: Edgard de Larminat; 29 בנובמבר 1895 - 1 ביולי 1962) היה איש צבא צרפתי, שהצטיין בשירות צבא צרפת החופשית במהלך מלחמת העולם השנייה.
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה לרמינא הצטרף לצבא צרפת כטוראי, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-1915 הוסמך לקצין ולחם בקרב ורדן. במהלך המלחמה נפצע שלוש פעמים, ופעם אחת נפגע מגז רעיל. עם תום המלחמה הגיע לדרגת קפיטן.
ב-1919 סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית סן-סיר, והצטרף לצבא הקולוניאלי. בתפקיד זה לחם כנגד מורדים במרוקו ושירת במאוריטניה ובהודו-סין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע דה לרמינא לדרגת קולונל, ושירת כסגן מפקד כוחות הצבא הצרפתי בלבנט.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התבוסה הצרפתית במערכה על צרפת בשנת 1940 סירב דה לרמינא להיכנע, ולהסכים לשביתת הנשק. ממקום מושבו בחלב שבסוריה ניסה לחבור אל הבריטים, ולהמשיך בלחימה. הוא ארגן בחשאי את יציאתם של אנשי צבא צרפתים מסוריה ולבנון לארץ ישראל. הגנרל ארצ'יבלד וייוול שפיקד על הכוחות הבריטים במזרח התיכון סירב לשתף פעולה עם יזמה זו, והחזיר את אלו שהצליחו לעבור את הגבול[1] וכך התגלו פעולותיו של דה לרמינא על ידי מפקדו, הגנרל אז'ן מיטלהאוזר, והוא הורה לכלוא אותו בדמשק. דה לרמינא נכלא, אך נמלט.[2]
הוא הגיע אל ג'יבוטי, שם חבר לגנרל פול לואי לז'נטיום שהיה במצב דומה, וניסה לשכנע את הכוחות הצרפתים בסומלילנד הצרפתית להמשיך ולהילחם, אל מול המתקפה האיטלקית הצפויה על עמדות הבריטים באזור. לז'נטיום כשל, ונאלץ להימלט, וכך גם דה לרמינא. דה לרמינא הגיע למצרים והתכוון להמשיך אל לונדון, אך בדרך קיבל מהגנרל שארל דה גול את הפקודה להתייצב בליאופולדוויל בירת קונגו הבלגית. אנשי הצבא והמנהלה במושבות אפריקה המשוונית הצרפתית בהנהגת מושל צ'אד הצרפתי השחור פליקס אבואה תכננו להודיע על תמיכתם בצרפת החופשית. תפקידו של דה לרמינא היה לדאוג לכך שהמעבר לצד צרפת החופשית בברזוויל, בירת אפריקה הצרפתית המשוונית, יעבור על הצד הטוב ביותר, וכך היה. ב-28 באוגוסט 1940 הגיע לברזוויל, החליף שם את אנשי הצבא והמנהלה שהתנגדו לצרפת החופשית, וקיבל את מינויו של דה גול להיות למפקד כוחות צרפת החופשית באפריקה המשוונית הצרפתית[3] בדצמבר 1940 החליטה ממשלת צרפת של וישי כי היא שוללת מדה גול, מלז'נטיום ומדה לרמינא את אזרחותם הצרפתית.[4]
ביוני 1941 הגיע אל זירת המזרח התיכון, ביולי 1941 קיבל דרגת גנרל, ובדצמבר 1941 מונה לסגנו של הגנרל ז'ורז' קאטרו מפקד הכוחות הצרפתיים בלבאנט, תפקיד רב חשיבות לאחר המערכה בסוריה ובלבנון שהותירה שטחים נרחבים וחיילים צרפתים רבים תחת שליטת אנשי צרפת החופשית. במסגרת תפקיד זה התחיל בארגון הכוחות הצבאיים הצרפתים האמורים לסייע בלחימה בזירת המדבר המערבי. דה לרמינא הקים שתי חטיבות קלות וגדוד משוריין. באוקטובר נראה היה כי החטיבות החדשות יכולות להתערב במסגרת המערכה בצפון אפריקה. דה גול העמיד את החטיבות תחת פקודת הפיקוד הבריטי, ובמרץ 1942 הועברו החטיבות, ובהן 12,000 לוחמי צרפת החופשית תחת פיקודו של דה לרמינא לזירה הלובית.
יחידות אלו הצטיינו במסגרת קרב גזאלה ובמיוחד נודעה לתהילה העמידה שהפגין פקודו של דה לרמינא, הגנרל פייר קניג בקרב ביר חכים. ביולי 1942 נפצע דה לרמינא בתאונת דרכים, אך המשיך בפיקודו הצבאי.[5]
יחידות הצבא שבפיקודו של דה לרמינא השתתפו בהצטיינות בקרב אל עלמיין, אך לאחר הקרב לא המשיכו במרדף אחר הצבא הגרמני הנסוג, אלא הועברו לרענון וארגון מחדש באזור טוברוק, שם אוחדו מחדש לחטיבה אחת שנקראה הדיוויזיה הראשונה של צבא צרפת החופשית[6] בראש הדיוויזיה השתתף דה לרמינא במערכה בתוניסיה, ותרם תרומה חשובה לניצחון שהביא לסיום הלחימה באפריקה.
בין יוני 1944 לאוקטובר 1944 לחם במסגרת כוח המשלוח הצרפתי שנלחם בחזית האיטלקית. לאחר מכן הגיע אל הקרבות על אדמת צרפת. באפריל 1945 ניהל את המתקפות על כוחותיו האחרונים של היטלר באזור האוקיינוס האטלנטי, סמוך לשפך נהר הז'ירונד, והעיר רויאן. לאחר כיבוש רויאן התקיף את העיר לה רושל וקיבל את כניעתו של המפקד הגרמני אדמירל שירליץ, ועמו 18,000 חיילים.[7]
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה החזיק דה לרמינא בכמה משרות, ושירת בין היתר כמפקד הכללי של צבאות צרפת מעבר לים. ב-1956 פרש משירות צבאי. ב-1962 נקרא לשוב ולשרת, כחבר בית הדין הצבאי שדן את הקצינים שמרדו בדה גול במאורעות באלג'יריה בשנת 1961. בטרם התכנס בית הדין, התאבד.
עיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיטורים צרפתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מסדר השחרור
- הצלב הגדול של לגיון הכבוד
- צלב המלחמה 1914 - 1918.
- צלב המלחמה 1939 - 1945.
- צלב המלחמה למבצעים בזירות מחוץ לצרפת (Croix de guerre des théâtres d'opérations extérieures)
- צלב המתנדבים לשירות קרבי (Croix du combattant volontaire)
- מדליה קולוניאלית בתג "מרוקו".
- אות המערכה של מלחמת העולם הראשונה (Médaille commémorative de la guerre 1914–1918)
- אות השירות הקרבי במלחמת העולם הראשונה (Médaille Interalliée 1914–1918)
- מדליית הנמלטים מן השבי (Médaille des Évadés)
- אות הפציעה הקרבית במערכה (Insigne des blessés militaires)
עיטורים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מפקד בלגיון ההצטיינות.
- אביר מסדר האמבט.
- מפקד במסדר לאופולד הבלגי.
- צלב מלחמת העולם הראשונה עם עלי דקל (עיטור בלגי).
- חבר מסדר "וירטוטי מיליטרי" (Virtuti Militari) (עיטור פולני).
- הצלב הגדול של מסדר הכוכב השחור (Ordre de l'Étoile Noire) - עיטור מדהומיי.
- חבר מסדר הדרקון של אנאם (Ordre du Dragon d'Annam) - עיטור שהוענק בהודו-סין.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שארל דה גול, "המאבק לחרות", כרך ראשון, אל הדגל, הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 106
- ^ Syrian officials bound over, פלסטיין פוסט, 2 במרץ 1941
- ^ שארל דה גול, "המאבק לחרות", כרך ראשון, אל הדגל, הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 108
- ^ Laval visit, פלסטיין פוסט, 9 בדצמבר 1940
- ^ Few bombs on Suez canal area, פלסטיין פוסט, 24 ביולי 1942
- ^ שארל דה גול, "המאבק לחרות", כרך שני, אחדות במערכה, הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 68
- ^ שארל דה גול, "המאבק לחרות", כרך שני, אחדות במערכה, הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 165
- אנשי צבא צרפתים במלחמת העולם השנייה
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- צרפתים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
- מעוטרי אות מסדר השחרור
- מעוטרי צלב המלחמה
- מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
- צרפת החופשית: אנשי צבא
- מתאבדים: אנשי צבא
- סוריה במלחמת העולם השנייה
- המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
- לבנון במלחמת העולם השנייה
- צרפתים שנולדו ב-1895
- צרפתים שנפטרו ב-1962