אדגר דאגלס אדריאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוחים מסורבלים, תרגמת, פירוט יתר. הערות השוליים המרובות חסרות תועלת - יש להצביע למקום מסוים במסמך או להסיר לגמרי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סר אדגר דאגלס אדריאן
Sir Edgar Douglas Adrian
1889 –‏ 1977
Edgar Douglas Adrian nobel.jpg

סר אדגר דאגלס אדריאן, ברון אדריאן הראשון קיימברידג' (לורד אדריאן), (באנגלית:Sir Edgar Douglas Adrian, First Baron Adrian30 בנובמבר 1889 לונדון - 4 באוגוסט 1977 קיימברידג') היה אלקטרופיזיולוג בריטי. בשנת 1932, יחד עם צ'ארלס סקוט שרינגטון, זכה בפרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה על תגליותיו בתחום תפקודי הנוירונים, בעיקר לגבי תפקיד הנוירונים בגירויים של השרירים ושל אברי החישה. אדריאן היה אחד הראשונים שיישמו שיטות אלקטרוניקה במחקרים הפיזיולוגיים. בעזרת טכניקות אלה ביצע את הניסויים הראשונים על סיבים עצביים בודדים ועל אברי חישה בודדים והצליח לרשום את הפעילות החשמלית של נוירונים יחידים. החל משנת 1934 הקדיש עצמו למחקר האלקטרופיזיולוגי של תפקודי המוח ושל ההפרעות המוחיות. משנת 1923 נבחר לחבר בחברה המלכותית של לונדון ומאוחר יותר נהיה יושב ראש שלה בשנים 1950-1955.

רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית בית הספר וסטמינסטר בלונדון בשנת 2012

אדגר דאגלס אדריאן נולד ב-1889 בהמפסטד, בלונדון, כבנם הקטן מבין שלושת הבנים של אלפרד דאגלס אדריאן, CB ו-KC, משפטן בשרות הרשויות המקומיות, ושל פלורה לביניה, בת לבית בארטון. אחיו הבכור מת ב-1886 ימים אחדים אחרי הלידה, ואחיו השני, הרולד, שהיה מחונן בלימודים קלאסיים, מת בגיל 22.‏[1],‏[2] הסב מצד האם, צ'ארלס בארטון לימד מתמטיקה במכללה צבאית המלכותית בסנדהרסט.‏[3] אדגר דאגלס גדל בלונדון. בית הוריו,שהיו מבוססים, נמצא ממול לכניסה לגבעת פרימרוז, בסמוך לריג'נטס פארק, שבו אדריאן ביקר תכופות עם בני משפחתו, במיוחד בגן החיות ובגן הבוטני.‏[4] שבתחומו. מגיל 14 למד אדגר דאגלס בבית הספר וסטמינטר, כתלמיד-יום והחל מסוף שנה הראשונה השיג, עקב הצטיינותו בלימודים, את המעמד של "תלמיד המלך" (King's Scholar)‏[5]. בהתחלה הוא למד לימודים קלאסיים, אך החל משנת 1906, עקב התעניינותו במדעים, עבר לקוריקולום המודרני.‏[6] בנוסף הוא השתתף בשיעורי הציור של הנרי רוברט רוברטסון. (1921-1839).

החל משנת 1908 אדריאן נרשם לאוניברסיטת קיימברידג' ולמד בטריניטי קולג' חמישה משקצועות במדעי הטבע - פיזיקה, כימיה, אנטומיה, פיזיולוגיה ובוטניקה ולא רק שלושה, כפי שבחרו ללמוד רוב התלמידים. אחרי 1911 הוא השתלם בפיזיולוגיה‏[7] בהדרכתו של קיית לוקאס (1916-1879), שהיה מומחה בתחום האלקטורניקה וחקר את תגובות השרירים והעצבים לגרויים חשמליים. לוקאס פיתח מכשירי מדידה ישימים במחקר הנוירופיזיולוגי ועורר את עיניינו של אדריאן אל התחום הזה. באותן שנים אדריאן אדריאן היה פעיל בחוג למדעי הטבע של קיימברידג' שבו התידד עם כמה אנשי מדע נוספים כגון המנתח ג'פרי לנגדון קיינס והפיזיקאי ג'פרי אינגרם טיילור, ששימש לו כטיוטור בלימודי פיזיקה. אדריאן בלט בזריזותו ומיומנותו הרבה בעריכת ניסויים מדעיים.‏[8] במהלך השנים הוא הציג מאמרים במסגרת החוג ובשנת 1921 נבחר לחבר כבוד של החוג. גם במסגרת החוג למדעי הטבע נחשף אדריאן לרעיונות הקשורים ליישומן של שיטות האלקטרוניות בניסויים הפיזיולוגיים.‏[9]

מחקרים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם לוקאס חקר אדריאן בעת לימודיו בטריניטי קולג' את האותות העצביים המועברים בעצבים המוטוריים. אחרי שבשנת 1911 סיים בהצטיינות את התואר ב.א. בחמשת המקצועות שהוזכרו, הוא זכה למלגה של הקולג' ללימודי רפואה. זאת בזכות עבודת מקחר שבדקה את העקרון של בודיץ' - "הכל או לא כלום" - בתחום פעילות העצבים. הוא התחיל מחקר זה יחד עם לוקאס והשלים אותו לבדו.‏[10]. את ממצאי מחקריו פרסם אדריאן בשורה של מאמרים בשנים 1914-1912. פרט להוכחת תוקף העקרון "הכל או לא כלום" בנוגע לעצבים המוטורים הוא דיווח בהם על ניסוייו על הולכת האותות העצביים בתנאים מגוונים, כולל זמנים של רגישות מוגברת וזמנים של חוסר תגובה. אדריאן הוכיח, למשל, שכאשר סיב שרירי מתכווץ בהשפעת דחף עצבי, מעברו של אותו דחף משאיר את העצב המוטורי במצב של רגישות (אקסיטביליות) מופחתת. על מחקר זה קיבל אדריאן, בנוסף למלגה, גם מדליית הזהב לפיזיולוגיה על שם ולסינגהם

יש לציין כי למרות יוקרתו של בית הספר לפיזיולוגיה בקיימברידג', תנאי העבודה במעבדתו היו קשים. בדומה למוריו ולעמיתיו לוקאס, ג'וזף בארקרופט, וולטר מורלי פלצ'ר, פרדריק.ג'. הופקינס, ארצ'יבלד ויויאן היל, ואחרים, נאלץ אדיראון לעבוד בחדרי מרתף שהוצפו לא פעם על ידי שטפונות. בקרבתם פעל צנטריפוגה ישנה ומרעישה המופעלת בגז. באוויר נדפו ריחות של גז, של שמן חם ושל חולדות וצפרדעים.‏[11].

בית החולים סנט ברתולומיו בלונדון, בשנת 2007

בקיץ 1914 אדריאן עשה, לפי בקשתו, סטאז' קליני בבית החולים אדנברוק בקיימברידג' ובבית החולים סנט ברתולומיו בלונדון. כעבור זמן שיא של שנה בלבד של עבודה קלינית, בשנת 1915 הוא סיים את לימודי הרפואה בתואר .M.D . בימי מלחמת העולם הראשונה הוא עבד שלוש שנים בתחום הנוירולוגיה הקלינית, קודם כמתמחה של בית החולים הלאומי למחלות עצבים בקווין סקוור בלונדון ובהמשך כקצין רפואה בבית החולים קונוט (Connaught) באולדרשוט (Aldershot). בשני המוסדות טיפל בחיילים שלקו בפגיעות נוירולוגיות וב"הפרעות עצבים" (נפשיות) כמו "הלם הפגזים" (Shell shock). בתחום הנוירולוגיה הקלינית למד בעיקר אצל פרנסיס וולש ואדולף אברהמס. בתחום הלם הקרב נעזר בהצלחה רבה בהדרכתו של ל.ר. ילאנד. בזמן העבודה בבית החולים הצבאי באלדרשוט אדריאן התגורר בצ'אדלי Chudleigh יחד עם קבוצת מדענים שעבדו בתעשייה האווירית, ביניהם פרנסיס ויליאם אסטון.‏[12]

הקריירה המדעית והאקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 אדריאן חזר לקיימברידג' על מנת ללמד שם קורס על מערכת העצבים. בשנת 1925 כבר בשנת 1923 התקבל לשורות החברה המלכותית בלונדון. בשנת 1925 התחיל מחקרים על הדחפים העצביים באברי החושים של האדם והירצה במכללת הרופאים רואוס בלונדון.

בהמשך הקריירה האקדמית שלו כיהן אדריאן בשנים 1937-1929 כפרופסור בקתדרת פולרטון של הקולגיום המלכותי של הרופאים ובשנים 1951-1937 ירש את מקומו של סר ג'וזף ברקרופט כפרופסור לפיזיולוגיה באוניברסיטת קיימברידג'. בשנים 1955-1950 נבחר ליושב ראש של החברה המלכותית בלונדון. בשנים 1965-1951 היה אדריאן מנהל ("מאסטר") של הקולג' טריניטי בקיימברידג', ב-1975-1965 כיהן כקנצלר של אוניברסיטת קיימברידג' וב-1971-1957 כקנצלר של אוניברסיטת לסטר.

מחקריו ותגליותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו על מנגנוני ההולכה העצבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישום שיטות אלקטרוניות בחקר הפולסים העצביים. הרחבת עקרון "הכל או לא כלום" משרירים לעצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-1920 המוקדמות כל המחקר בתחום הסיבים העצביים התרכז בעצבים המוטוריים מפני שכלי המדידה הזמינים לא היו מספיק רגישים כדי לקלוט את הפולסים הזעירים ביותר שנוצרו על ידי גירוי העצבים הסנסוריים. ‏[13] אדריאן הוכיח כי העקרון "הכל או לא כלום" חל לא רק בפעילות השרירים השלדיים אלא גם במקרה הסיבים העצביים המוטוריים (למשל אצל הקרפדה) והסנסוריים. אולם הוא נכח לדעת שתוצאותיו הושפעו על ידי העובדה שאף העצב הסנסורי הקטן ביותר מקבל פולסים מיותר מקולטן או איבר חישה (end organ) אחד. הסיק מכך שעליו לחקור את התגובות בסיב עצבי בודד.

לוקאס שיתף בזמנו את אדריאן בצורך לחקור את הזרמים החשמליים שבעצבים על ידי הגברתם בעזרת מגברי מנורות. בינתיים בשנת 1916, בימי המלחמה, הוא נהרג בתאונת מטוס בעת לימודי טיס במסגרת שרותו בחיל האוויר הבריטי. בשובו לקיימברידג' ב-1919 אדריאן חידש את מחקריו של לוקאס. בשנת 1921 הזמין אדריאן חוקר בשם פורבס שעזר לו להשתמש בגלוונומטר החדש שיוצר בקיימברידג' לצורך רישום אותות בעצבים הסנסוריים. שניהם נשארו ידידים קרובים עד מותו של פורבס בשנת 1965.‏[14] החל משנת 1925 התחיל להשתמש במגבר מנורות שנבנה לפי הדגם של הרברט גסר האמריקאי, שיחד עם ארלנגר היה הראשון שהצליח לתיעד אותות עצביים בעזרת מגבר מנורות ואוסצילוסקופ מבוסס על שפופרת קרן קתודית. אולם השפופרות באותם הימים היו בעלות כוח אקטיני[דרושה הבהרה][15] נמוך ולא יכלו לעזור בתוכניות המחקר שלו. לכן הוא נעזר באלקטרומטר ליפמן ביתי ומאוחר יותר באוסצילוסקופ מצוין שהומצא על ידי עמית צעיר, בשם ברייאן מתיוס(1986-1906). הוא הצליח על ידי כך להגביר פי 5,000 את האותות החשמליים הנוצרים על ידי מערכת העצבים.‏[16]

בעזרת מכשירים אלה, הזולים יחסית, הצליח אדריאן וחבריו לפרסם שורה של מאמרים יוצאי דופן, שלפי מלותיו של א.ל. הוג'קין, "אולי היו ידועים טוב יותר אם ממצאיהם לא היו כל כך חד משמעיים ולא נראו בימינו מובנים מאליהם".‏[17] לבד, אחר כך עם סיביל קופר ובמיוחד אחרי שנת 1925 בעזרת החוקר השבדי אינגווה זוטרמן (1982-1898) מהמכון קרולינסקה מסטוקהולם פרסם אדריאן שלושה מאמרים על מחקרים פורצי דרך: אדריאן וזוטרמן הוכיחו, מעבר לכל ספק, ש:

  • א. האות העצבי הוא בלתי משתנה, שעוצמת התחושה נגרמת על ידי תדירות האותות העצביים ושאיכות התחושה הקבעת על ידי סוג הסיב העצבי שהופעל.
  • ב. בעצבים הפריפריים קיימת בדרך כלל הסתגלות למתן גירוי שהופעל בהתמדה. אברי חישה מסוימים - כמו קולטני המגע - מסתגלים מהר לגירוי מתמיד, בעוד אברי חישה אחרים - כדוגמת כישורי השריר מסתגלים לאט מאוד אם בכלל.‏[18]

בעזרת השימוש במגברי מנורות - שפופרת קרן קתודית - ובאמצעות הניטור והמדידה באלקטרומטר קפילרי ע"ש ליפמן הצליח אדריאן לרשום את הפריקה החשמלית של סיבים עצביים יחידים אחרי קבלת גירוי פיזי. אינגווה זוטרמן לימד אותו להשתמש בשריר sterno-cutaneous של קרפדה המאפשר לבודד בו סיומת חישה בודדת.

נוכחות חשמל בנוירונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגלית אקראית של אדריאן משנת 1928 הוכיחה את נוכחות החשמל בנוירונים. כפי שסיפר המדען:

במסגרת ניסויים על הרשתית, סידרתי אלקטרודות על עצב הראייה של קרפדות. החדר היה חשוך והופתעתי לשמוע רעשים חוזרים ברמקול שנצמד למגביר, כשרעשים אלה הצביעו על פעילות דחפים גדולה. רק כשהשוויתי את הרעשים שנוצרו על ידי תנועותי בתוך החדר שמתי לב שנמצאתי בשדה הראייה של עין הקרפדה ושזאת אותתה על מעשי

מחקרים בתחום האלקטרומיוגרפיה. החוק אדריאן-ברונק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דטלף וולף ברונק, ב-1963

בשנים 1928-1927 יחד עם החוקר האמריקאי דטלף וולף ברונק (1977-1897), בעזרת אלקטרודת-מחט הקו-אקסיאלית של ברונק, בודד אדריאן את היחידה המוטורית של שרינגטון. הם הוכיחו שקיים רק סוג אחד של אות עצבית - בסיב העצב המוטורי ובסיב העצב הסנסורי כאחד. ושכוח הכיווץ השרירי, בדומה לעוצמת התחושה, משתנה בהתאם לשינוי בתדירות האותות העצביים ולמספר הסיבים העצביים בפעולה - גיוס היחידות המוטוריות.‏[19].המסקנה השנייה ידועה גם בשם "החוק אדריאן-ברונק": עוצמת האקסיטציה תלויה במישרין בתדירות האותות הנשלחים מן הנוירון הבודד ובמספר הנוירונים הפעילים. ‏[20].

בשריר טריצפס ברכיאלי של האדם אדריאן מצא שבעת כיווצים קלים של השריר האותות מופיעים בתדירות נמוכה של 5 הרץ לערך, בעוד שבמאמץ גדול יותר מגיעים לתדירות של 50 הרץ או יותר. גם בניסויים על חתולים הוא גילה שתדירויות גבוהות הן יעילות בהעלאת עוצמת הכיווץ של השריר.‏[21]. בניו יורק אדריאן חקר יחד עם ברונק את התמרת הדחפים העצביים לצלילים.

ממצא מכריע שפורסם בשנת 1928 קבע כי אקסיטציה של העור תחת גירוי קבוע הייתה בהתחלה חזקה, אולם עם הזמן, פחתה בהדרגה. לאותות החושיים שהועברו דרך העצב מנקודת המגע היו בעלי עוצמה קבועה. כשתדירות האותות פחתה עם הזמן, התחושה (במוח) פחתה בהתאם.

מיפוי האזורים הסנסוריים במוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך הרחבה של מחקרים אלה אל חקר גרימת הכאב על ידי גרויים של מערכת העצבים, אדריאן גילה ממצאים חדשים לגבי קליטת אותות כאלה במוח, מיקום האזורים התחושתיים בקליפת המוח אצל בעלי חיים שונים. הוא מצא שאזורים במוח המשפיעים על איבר חישה ספציפי הם שונים מבעל חיים אחד למשנהו. אצל חזירים המשתמשים בחוטמם לחקור את הסביבה, כמעט כל האזור של קליפת המוח הקשור לחוש המגע מחובר לסיומות של הסיבים העצביים המובילים אל החוטם. לעומת זאת, אצל בני אדם אזור רחב מאוד מתחבר לסיומות הסיבים המובילים אל הידיים. מחקרים אלה הובילו אל רעיון המיפוי הסנסורי הקרוי הומונקולוס המאפיין את המערכת הסומטו-סנסורית.

הפעילות החשמלית של המוח. יישום באפילפסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1929 פרופ' האנס ברגר מיינה פרסם תגלית חשובה שלו מהשנים 1926-1924: הוא גילה שאם מניחים אלקטרודות על ראשו של אדם מודע, ניתן לרשום גלים חשמליים בקצב של כ-10 בשנייה. גלים אלה, שנקראו מקצב אלפא או גלי אלפא על שם ברגר קיימים לעתים קרובות בעת עצימת העיניים אך נעלמים עם פקיחתן. התרשים של גלי המוח קיבל את השם "אלקטרואנצפלוגרם" (EEG). הפרסום עורר במפתיע עיניין מצומצם בגרמניה.‏[22] בקיימברידג' הבחין אדריאן במוח פוטנציאלים מקצביים אוטונומיים ואיטיים למפתיע, עוד לפני שקרא את מאמרו של ברגר. בשנת 1934 יחד עם המומחה שלו באלקטרוניקה, ברייאן מתיוס, חקר גם אדריאן את הגלים האלה והרחיב במידה רבה את יישומם לחקר מחלות כמו אפילפסיה. הוא הראה שהמקצב מופיע בעיקר אצל הנבדק הלא קשוב. אם לנבדק עיניים פקוחות והוא מסתכל על מסך אחיד או הן מכוסות במשקפיים מטשטשטות, הקצב יורד רק לאט. הוא מצא שהגלים נוצרים באזור רחב של אונות האוקציפיטליות והפרייטאליות של קליפת המוח. אדריאן מצא שכאשר הנבדק הסתכל על מסך מואר על ידי אור מהדהד, למשל בתדירות של 18 הדהודים בשנייה, מקצב גלי המוח משתווה לקצב התהודות.‏[23] הודות לאדריאן ומתיוס, שאישרו את ממצאיו של ברגר והוכיחו ששינויי הפוטנציאל נגרמים על ידי הפעילות החשמלית של המוח, תרומתו של החוקר הגרמני הוכרה בסופו של דבר בכל העולם.‏[24] אדריאן גילה (1935) גם כן שלמוחון יש גלים עצמוניים בעלי תדירות גבוהה מאוד - 150-200 בשנייה.‏[25]

בימי מלחמת העולם השנייה, ערך אדריאן מחקרים חשובים על הקולטנים שבמערכת הווסטיבולרית, על המוחון, ועל קליפת המוח המוטורית והסנסורית. יחד עם ג'וזפה מורוצי חקר את הקורטקס המוטורי ואת המסלולים הפירמידליים.

מחקרים על חוש הריח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1939-1937 אדריאן ערך מחקרים חשובים על חוש הריח. חקר במיוחד את תרומת הקולטנים הספציפיים בגרוי היחידות המיטרליות שבאיבר הריח. הוא טען שניתן למיין את הריחות לפי מפות גירוי בזמן ובמרחב ולפי השתתפותם של קולטנים ספציפיים.‏[26].

שנות הפעילות האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבודה המחקרית של אדריאן הסתיימה במידה רבה בשנת 1958 כשדליפת מים בחדרו העליון בבית גרמה להצפה והרסה את מעבדותו. בן שבעים באותה עת, לא היה מוכן להתחיל שוב עם ציוד חדש. המשיך עם זאת להרצות ולפרסם בנושאים של נוירופיזיולוגיה, חינוך ומדיניות מדעיים, ותולדות המדע עד ליום מותו.‏[27] אדריאן שימש כחבר בוועדות של ארגון הבריאות העולמי והיה חבר במועצת הנאמנים של אוניברסיטת רוקפלר בניו יורק.

חייו הפרטיים ויחוסים המשפחתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Neville's Court במכללת טריניטי בקיימברידג'

אדגר אדריאן התחתן ב-14 ביוני 1923 עם הסטר אגנס פינזנט (1966-1899), מברמינגהם, צאצאית ישירה של הפילוסוף דייויד יום, שהצטיינה בפעילותה בתחום בריאות הנפש וכ"שופטת שלום". שפרש לגמלאות בשנת 1965[דרושה הבהרה]. אחרי מות אשתו עבר להתגורר ב Neville's Court במכללת טריניטי. לאדריאן היו כמה תחביבים חשובים בחייו, ביניהם רכיבה על אופניים מהירים, סייף, שיט, טיפוסי הרים, וציור.

בשנת 1975 בריאותו התחילה להידרדר. את השבועיים האחרונים בחייו בשנת 1977 בילה בבית האבות אוולין בקיימברידג', בו נפטר בגיל 88.‏[28]. הובא לקבורה בקפלה של מכללת טריניטי.

הגיס של אדגר אדריאן, אחי אשתו, דייויד יום פינזנט, שנהרג במלחמת העולם הראשונה, היה ידיד קרוב של לודוויג ויטגנשטיין שהקדיש לו את הטרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס". יומניו של דייויד יום פינזנט פורסמו תחת הכותרת "דיוקן של ויטגנשטיין כאדם צעיר".

צאצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לזוג אדריאן נולדו שלושה ילדים: בת ועוד בן ובת תאומים:

  • אן פינזנט אדריאן, שהתחתנה מאוחר יותר עם הפיזיולוג ריצ'רד קיינס, אחיין של הכלכלן קיינס ונין של דרווין.
  • ריצ'רד יום אדריאן, ברון שני אדריאן (1995-1922), גם הוא פזיולוג כמו אביו, נשא לאשה את לוסי קארו (Caroe), נכדה של סר ויליאם בראג
  • ג'נט אדריאן קמפבל (ילידת 1927), הנשואה לפיטר ווטסון קמפבל.

בשנת 1955 אדגר דאגלס אדריאן קיבל מידי המלכה אליזבת השנייה את התואר "ברון אדריאן של קיימברידג'", אחד התארים התורשתיים האחרונים באנגליה. מפני שמנישואי בנו ריצ'רד לא נולדו ילדים, התאר נותר ללא צאצאים בשנת 1995. ‏[29]

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1917 The Conduction of the nervous impulse (הובלת הדחף העצבי) (מחקר, עם קיית לוקאס)
  • The Basis of Sensation (1928)(יסוד התחושה) (מחקר)
  • The Mechanism of Nervous Action (1932)(מנגנון הפעילות העצבית) (מחקר)
  • Factors Determining Human Behavior (1937, עם מחברים אחרים) (גורמים של התנהגות האדם) (מחקר)
  • The Physical Basis of Perception (1947) (היסוד הפיזי של התפיסה) (הרצאות)
  • (1953) עם פ. ברמר, פ. יאספר - (עורכים) Brain mechanisms and consciousness (מנגנוני המוח והתודעה)

מקורות חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Charles Donald O'Malle, Edwin Clarke The Human Brain and Spinal Cord: A Historical Study Illustrated by Writings from Antiquity until the Twentieth Century sec edition , revised and enlarged, Norman Publishing,

1996

  • Jean Gaël Barbara, Claude Debru -Edgar Douglas Adrian et la neurophysiologie française ch 18
  • 2003 Charles M.Tipton (ed)- Exercise Physiology - People and Ideas , Oxford University Press,
  • ,Ernst Gellhorn - Physiological Foundations of Neurology and Psychiatry, University of Minnesota, St. Paul ,North Central Publishing Co 1953

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A.L.Hodgkin
  2. ^ Donald L.Opitz
  3. ^ Donald L.Opitz
  4. ^ Donald L.Opitz
  5. ^ Zotterman, Zangwill
  6. ^ A.L.Hodgkin
  7. ^ A.L.Hodgkin
  8. ^ Ch.Tipton עמוד 56
  9. ^ Donald L.Opitz
  10. ^ A.L.Hodgkin
  11. ^ A.L.Hodgkin - לפי מאמרו של אדריאן לזכרו של קיית לוקאס
  12. ^ A.L.Hodgkin
  13. ^ הערך Gale Encyclopedia - E.D.Adrian
  14. ^ Donald L. Opitz
  15. ^ יכולת הקרנות ליצור שינויים כימיים
  16. ^ Gale Encyclopedia
  17. ^ A.L.Hodgkin
  18. ^ A.L. Hodgkin
  19. ^ A.L. Hodgkin
  20. ^ E.Gellhorn 1953 עמוד 11
  21. ^ Ch.Tipton עמוד 58
  22. ^ [Cornelius Borck The Rise of Electroencephalography: A Case for ?National Style, CNRS Symposium 29 Aspects of Twentieth Century Neuroscience 2005
  23. ^ Gale encyclopedia
  24. ^ Gerald Messadié Great Scentific Discoveries, Edinburgh, Chambers 1991
  25. ^ Gale encyclopedia
  26. ^ Donald L.Opitz
  27. ^ Donald L.Opitz
  28. ^ Donald L.Opitz
  29. ^ Donald L.Opitz