אדגר וינסנט, הויקונט ד'אברנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לורד ד'אברנון, 1926
דיוקן מאת אוגוסט ג'ון
הלן וינסנט, 1904, דיוקן מאת ג'ון סינגר סרג'נט

אדגר וינסנט, הויקונט הראשון ד'אברנוןאנגלית: Edgar Vincent, 1st Viscount D'Abernon; ‏ 18 באוגוסט 1857 - 1 בנובמבר 1941) היה מדינאי ודיפלומט בריטי, שגריר ארצו לגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר (אז נודע כלורד ד'אברנון) ומראשי וראשוני המצדדים במדיניות פייסנית (Appeasement) כלפי גרמניה בציבוריות ובמדיניות הבריטית. בנוסף, היה איש חברה ואספן אמנות.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסינפולד שבוסט סאסקס, אנגליה, אביו היה הברונט ה-11 מסטוק ד'אברנון, במחוז סארי. התחנך באיטון קולג' ולאחר מכן שירת חמש שנים במסגרת משמר קולדסטרים לפני שנכנס לשירות הדיפלומטי. בין השנים 1883 ו-1889 שירת כיועץ כלכלי לממשלת מצרים.

ב-1889 היה למנהל בנק עותומן, אותו סחף להרפתקאת השקעות במניות של מכרות בדרום אמריקה שנסחרו בבורסות אירופה. הבנק רכש מניות של חברות המכרות ובמקביל נתן אשראי נוח לאלפי תושבי קונסטנטינופול על מנת להשקיע במניות אלה, שערכן תפח והלך כתוצאה מהמסחר הער. ב-1895 התפוצצה הבועה, רוששה רבים מהמשקיעים וכמעט מוטטה את הבנק. ד'אברנון, מכל מקום, הצליח לגרוף רווח נאה.

באוגוסט 1896 השתלטה על בניין הנהלת הבנק, שרוב עובדיו היו אירופאים, קבוצת טרוריסטים ארמנים ואיימה לפוצצו, במטרה להעלות את מודעות העולם לבעיותיהם. המצור הסתיים כעבור 14 שעות, כאשר שגרירי המעצמות האירופאיות ומנהל הבנק הלורד ד'אברנון מבטיחים להעלות את "השאלה הארמנית" בפני ממשלותיהם. ההשתלטות על הבניין גבתה את חייהם של עשרה עובדי בנק אמריקאים וטורקים. כ-6,000 ארמנים נטבחו בהמשך ברחובות בהפגנות שדוכאו על ידי משטרת קונסטנטינופול[1].

ב-1899 נבחר וינסנט, תומך נלהב בארתור ג'יימס בלפור, לחבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית הוא נותר חבר פרלמנט עד 1906. ב-1914 התקבל לבית הלורדים בהמלצת ראש ממשלת בריטניה, הרברט הנרי אסקווית'.

ב-1920, במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית, היה חבר המשלחת הבריטית-צרפתית לסיוע לפולין בראשות מקסים וייגאן שהשתתפה בקרב ורשה. לאחר מכן כתב את חוויותיו בספר The Eighteenth Decisive Battle of the World: Warsaw, 1920, שראה אור ב-1931. ב-1920 התמנה לחבר המועצה המלכותית.

בין 1920 ל-1926 שירת כשגריר בריטניה לגרמניה. מתוך אמון רב בעם ובהנהגה הגרמנית, נטה להאמין כי הגרמנים יישמרו באדיקות על הסכמות חוזה ורסאי וכי יקח לגרמנים עוד זמן רב לפני שהיו מעוניינים בכלל לשחזר את יכולתם הצבאית. עקב כך יצא נגד התוקפנות הצרפתית כלפי אי-תשלום הפיצויים על ידי גרמניה וכנגד שיתוף פעולה של בריטניה עם תוקפנות צרפתית זו. על חששות בריטיים וצרפתיים מהתחמשות מסוכנת של גרמניה הגיב שאלו "חששות דמיוניים". ב-1925 היה מאדריכלי הסכמי לוקרנו, שסייעו לייצוב מערב אירופה[2]. שר החוץ של בריטניה באותה עת, אוסטן צ'מברליין (אחיו-למחצה של נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה בתקופה של טרום מלחמת העולם השנייה), זכה בזכות הסכמים אלו בפרס נובל לשלום. מטרה נוספת של ד'אברנון הייתה לפעול נגד קשרי גרמניה עם ברית המועצות וחיזוק זיקתה לבריטניה כבעלת ברית‏[3].

וינסנט ורעייתו, הלן (1866–1954), עמה התחתן ב-1890, שהיו אנשי חברה נוצצים ומרכזיים בלונדון, הפכו לציר מרכזי בתחום החברה והאירוח גם בברלין. הלן וינסנט פרסמה אודות התקופה את הספר Red Cross and Berlin Embassy, 1915-1926: Extracts from the Diaries of Viscountess D'Abernon. השניים היו חובבי ואספני אמנות וידידיהם של אמנים. בין היתר ג'ון סינגר סרג'נט ואוגוסט ג'ון שציירו דיוקנים של שניהם.

תוארי אצולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1887 קיבל וינסנט את עיטור מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש, ב-1914 היה לברון סטוק ד'אברנון, ב-1917 עלה לדרגת "אביר הצלב הגדול" במסדר. ב-1926 היה לאביר מסדר האמבט וקיבל תואר ויקונט. עם מות אחיו ללא צאצאים ב-1936 ירש את תואר ברונט ד'אברנון. עם מותו ללא צאצאים לא נותר המשך לתאריו. ב-1993 קיבל יהודי מנוחין את תואר ברונט ד'אברנון, שנותר "פנוי" ללא יורש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]