אדוורול

אדוורול
Adevărul

לוגו של העיתון בשנות ה-1920 לוגו של העיתון בשנות ה-1920
תדירות	עיתון יומי
סוגה	חדשות
פורמט	קומפקט
מו"ל	הוצאת "אדוורול הולדינג"
בעלים	קונצרן המדיה "אדוורול הולדינג"
עורך ראשי	דניאל גורגונארו
מנכ"ל	פטר ל. אימרה
תאריכי הופעה	15 באוגוסט 1888 – בשנים 1919-1914, 1946-1937 ו-1989-1951
שפה	רומנית
מערכת	Șos. Fabrica de Glucoză, nr.21, sectorul 2, בוקרשט
תפוצה	19,177 עותקים ביום חול
מדינה	רומניה, מולדובה
ISSN	1016-7587
www.adevarul.ro

לוגו של העיתון "אדוורול" בגליונו הראשון ב-15 באוגוסט 1888

אדֶוֶורוּל (ברומנית: Adevărul, בתרגום מילולי: "האמת") הוא יומון רומני, שהוקם בבוקרשט בשנת 1888 על ידי אלכסנדרו בלדימן (1832–1898). למעשה עיתון בשם זה הוצא כבר לאור ביאשי 16 שנה קודם לכן בשנים 1871–1872 אך ב-13 גיליונות בלבד. "אדוורול" הופיע בבוקרשט בין 15 באוגוסט 1888 ובין 1916 ואחר כך שוב בשנים 1919–1937. אחרי שהוצא מחוץ לחוק על ידי הממשלה הימנית קיצונית בראשות גוגה - א.ק. קוזה הופעתו חודשה אחרי הדחת הדיקטטורה של יון אנטונסקו, בין בשנים 1946–1951. בשנת 1951 חלק "אדוורול" את גורלם של העיתונים הלא קומוניסטים שהוצאו זה אחר זה מחוץ לחוק על ידי המשטר הטוטליטרי הקומוניסטי. בעיתון "אדוורול" כתבו במאות ה-19 וה-20 כמה מגדולי הסופרים של רומניה – יון לוקה קאראג'אלה (חלק מהרשימות וההומורסקות - "Momente şi schiţe"), טודור ארגזי, ג'ורג'ה קושבוק, פנאיט איסטרטי, מירצ'ה אליאדה, ג'ורג'ה טופרצ'אנו, זכריה סטאנקו, מיכאיל סדוביאנו, ג'ורג'ה קלינסקו ואחרים.

בימים הראשונים אחרי המהפכה הרומנית בדצמבר 1989 העיתון "סקנטייה" ("Scînteia" – הניצוץ) שהיה עד אז הביטאון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית השלטת, שינה את שמו לזמן קצר ל""סקנטייה פופורולוי" (Scînteia Poporului – "הניצוץ של העם") והחל מ-25 בדצמבר 1989 התחיל להתפרסם תחת השם בעל המטען ההיסטורי "אדוורול". העיתון, שהכריז על עצמו כעצמאי ואימץ קו פוליטי שמאלי, תמך בחזית ההצלה הלאומית" והיה בקורתי כלפי האופוזיציה האנטיקומוניסטית. הוא נכתב במשך מספר שנים על ידי חברי המערכת של "סקנטייה" לשעבר. עם הזמן העיתונאים הצעירים שלא היו קשורים ל"סקנטייה" השיגו רוב במערכת והעיתון התנתק ממורשת הביטאון הקומוניסטי. העיתון הופרט לחלוטין בתקופת העורכים דומיטרו וינו וכריסטיאן טודור פופסקו. ב-2005 בעקבות סכסוך במערכת עזבו אותו פופסקו, בוגדן קיריאק וחברי מערכת אחרים והקימו עיתון יריב בשם "גנדול" (Gândul "המחשבה"). בשנת 2006 "אדוורול" נקנה על ידי איש העסקים והפוליטיקאי דינו פטריצ'יו שהקים בהזדמנות הזאת את קונצרן המדיה "אדוורול הולדינג". ב-6 בדצמבר 2010 הושקה מהדורה של העיתון גם ברפובליקת מולדובה. העיתון בקישינאו מופיע ב-7,000 עותקים והוא הראשון הנערך ונכתב יחד על ידי עיתונאים מרומניה ורפובליקת מולדובה. ל"אדוורול" יש גם מוסף לתרבות וספרות בשם "אדוורול קולטורל וארטיסטיק" (Adevărul Literar și Artistic). חברת "אדוורול הולדינג" הקימה גם מהדורת סופשבוע בשם "ויקנד אדוורול" שהופיעה בהתחלה בשבתות, ומדצמבר 2011 בימי שישי. באוקטובר 2012 העיתון יחד עם כל התאגיד "אדוורול הולדינג" נקנה על ידי איש העסקים כריסטיאן בורץ'. האתר באינטרנט הוסיף פלטפורמת בלוגים. החל מ-2008 פרסם העיתון את "אוסף אדוורול" - אוסף ספרים קלאסיים ופופולריים מהספרות הרומנית והעולמית, הנמכרים במחיר זול יחד עם העיתון של יום ה'.

בעיני העיתונאים של "אדוורול" משאל העם משנת 1866 שאישר ברוב קולות את עלייתו של קרול על כס השלטון ברומניה, היה "קומדיה בלתי מכובדת". הם נמנעו מלכתוב "הוד מלכותו המלך" בראשי תיבות גדולים כפי שנהוג, וראו ב-10 במאי, החג הלאומי של הממלכה ויום הכתרתו של קרול - "יום אבל לאומי". בדצמבר 1888 פרסם "אדוורול" רשימה של פגיעות כביכול שפגע קרול בכבודה של רומניה. ב-10 במאי 1889 אנשי משטרה קנו 50 עותקים של העיתון ומסרו אותם ל"מפגינים" שהעלו אותם באש. תפוצת "אדוורול" עלה ב-10 במאי בכל שנה, מסביבות 5,000 ל-25,000 או 30,000. אדוורול התפלמס עם העיתונים הגרמנים "נורדדויטשה אלגמיינה צייטונג" ו"קלנישה צייטונג" שהביעו חששות מפני רצח ממניעים פוליטיים של המלך קרול ודאג להרגיעם כי המאבק הוא אך ורק פוליטי, "האור היום, בדרך רחבת הידיים של דעת הקהל". בשנת 1891 קרא העיתון להחרים את חגיגות מלאת 25 שנה לעליית קרול לשלטון.

מנהלי העיתון

• אלכסנדרו בלדימן 1871–1872, 1898-1888
• קונסטנטין מילה 1898–1920
• קונסטנטין גראור 1936-1921
• מיכאיל סדוביאנו - 1937
• בארבו ברנישטיאנו - 1947-1946
• ה. סוריאנו - 1947–1951

היסטוריה

אלכסנדרו ו. בלדימן, בציור בשנת 1879

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

Adevĕrulŭ ביאשי, 1871

העיתון הראשון בשם "אדוורול", ששמו היה כתוב לפי גרסאות מוקדמות של האלפבית הלטיני הרומני, הוקם בעיר יאשי ב-15 בדצמבר 1871. מייסדו, אלכסנדרו ו. בלדימן, היה בעבר מפקד משטרת בוקרשט בימי שלטונו של אלכסנדרו יואן קוזה, ובלט כאנטי-מונרכיסט ובייחוד התנגד להבאת הנסיך הגרמני קרל מבית הוהנצולרן לרומניה להכתרתו כמלך רומניה. בלדימן קרא להחזרה לשלטון של השליט הילידי הקודם, קוזה, שיצא לגלות גרמניה. אולם בגלל מאמריו התקיפים נגד השליט החדש, הואשם בלדימן בפגיעה בכבוד השליט ובפעילות נגד החוקה משנת 1866. הוא לבסוף זוכה על ידי בית המשפט, אך עיתונו הפסיק להופיע אחרי הגיליון ה-13 מ-5 באפריל 1872.

Adevĕrul בבוקרשט, 1888

העיתון "אדוורול" פורסם שוב בבוקרשט, רק כעבור 16 שנה, ושבע שנים אחרי הכרזת רומניה כממלכה. הלוגו עם הכתיב Adevĕrul הכולל את האות ĕ שהפכה בתחילת המאה ה-20 לאנכרוניסטית, (שארית לגישה האטימולוגית המחוברת למקור הלטיני של המילה:וריטס veritas) נותר סמל מסחרי של העיתון עד סופו בשנת 1951. במימונו של בעל בית הדפוס גריגורה לואיס שהסכים לספק אשראי לזמן קצר, העיתון הוקם שוב על ידי אלכסנדרו בלדימן, אך הפעם בשותפות עם אלכסנדרו אל. יואן, בנו מחוץ לנישואים של השליט לשעבר אלכסנדרו יואן קוזה. גם הפעם אימץ העיתון קו פוליטי בקורתי כלפי המלך קרול הראשון ו"השושלת הזרה". צוות המערכת כלל את הסופר גריגורה ונטורה (כעורך ראשי), את בנו קונסטנטין (שחתם "איש גאלאץ"), וכעבור זמן קצר, גם את בעל הטור הפוליטי יוסיף הוסאר. ב-15 בדצמבר 1888 העיתון שינה את הפורמט העמודים, ממס.6 למס. 10. ונטש את הפונט הקליגרפי לטובת הגופן standard serif ששימש אותו עד שנת 1951. בגיליון הראשון הציג בלדימן את 15 היעדים של העיתון. הוא קרא בין השאר לכינון מונרכיה נבחרת שבה תפקידי המפתח במדינה מאוישים על ידי מקומיים בלבד. לפי גישה זו, בחר העיתון כמוטו את קריאתו של וסילה אלכסנדרי:

Să te feresci, Române!, de cuiŭ strein în casă

רומני, תיזהר ממסמר זר בביתך!

(רמז למוצאו הזר של המלך).

בעיני העיתונאים של "אדוורול" משאל העם מ-1866 שאישר ברוב את עלייתו של קרול על כס השלטון ברומניה היה "קומדיה בלתי מכובדת". הם נמנעו מלכתוב "הוד מלכותו המלך" בראשי תיבות גדולים כפי שהיה נהוג, וראו ב-10 במאי, החג הלאומי של הממלכה ויום הכתרתו של קרול - "יום אבל לאומי". בדצמבר 1888 פרסם העיתון רשימה של פגיעות כביכול שפגע קרול בכבודה של רומניה. ב-10 במאי 1889 אנשי משטרה קנו 50 עותקים של העיתון ומסרו אותם ל"מפגינים" שהעלו אותם באש. תפוצת "אדוורול" עלה ב-10 במאי בכל שנה, מסביבות 5,000 ל-25,000 או 30,000. "אדוורול" התפלמס עם העיתונים הגרמנים "נורדדויטשה אלגמיינה צייטונג" ו"קלנישה צייטונג" שהביעו חשש מפני הסתה לרצח המלך קרול ודאג להרגיעם כי המאבק הוא אך ורק פוליטי, "באור היום, במגרש הרחב של דעת הקהל". בשנת 1891 קרא העיתון להחרים את חגיגות מלאת 25 שנה לעליית קרול לשלטון.

המאבקים המוקדמים

מערכת העיתון החליפה כמה כתובות: שכנה בהתחלה בקאליה ויקטוריאי (Calea Victoriei), אחר כך ברחוב דואמניי (Strada Doamnei) (בניין בית הדפוס טיל וייס), ברחוב נואה (Strada Nouă), בשדרות ברטיאנו (Bulevardul Brătianu) וברחוב אניי (Strada Enei). מאוחר יותר עבר לבניין סמוך לבנק הלאומי של רומניה, במספר חדרים בפסאז' וילאקרוס (Pasajul Vilacrosse). בשנת 1892 פרץ משבר:מכיוון שלא רשם את הסמל המסחרי של העיתון, נאלץ בלדימן לעמוד בפני הופעת עיתון מתחרה בעל אותו השם, שהוצא לאור על ידי העיתונאי תומא בסילסקו. בסילסקו היה בעבר שותף שלו וכיהן כמנהל בעיתונו. ביוני 1892 בית משפט לבוררות הכריע לטובת בלדימן והורה לבסילסקו לסגור את עיתונו.

בחלוף הזמן עבר "אדוורול" מתמיכה בהחלפת המלך קרול בשליט ילידי לעמדה רפובליקנית מובהקת. בשנת 1893 כחלק ממסע ציבורי רחב, שבמהלכו גייס מכתבי מחאה של קוראיו, הצליח "אדוורול" להשיג דחיית התוכניות להתרמה ציבורית לחגיגות אירוסי הנסיך פרדיננד עם הנסיכה מרי מאדינבורו. בנוסף דגל "אדוורול" באותה תקופה במספר מאבקים רעיוניים פוליטיים וחברתיים, שנראו לו מהותיים לדמוקרטיה. עם 15 הנקודות משנת 1888 שאימץ העיתון נמנו המאבק למען הזכות לבחירה כללית וביטול שיטת הצנזוס שנקבעה בחוקת 1866, כמו כן הדרישות לביטול הסנאט כבית עליון של הפרלמנט, להנהגת יום מנוחה בימי ראשון, לגיוס כללי לצבא במקום החזקת כוח צבאי קבוע ושכיר, הנהגת מסי הכנסה פרוגרסיביים וביטול מיסים על מצרכים חיוניים, הקמת קרן לשרותי דת, שיפור במעמד הנשים והענקת אזרחות רומנית לצעירים המשכילים ולפועלים בקרב היהודים. העיתון הזדהה גם כן עם מאבקם לאמנציפציה של הרומנים שמחוץ לממלכה הרומנית, בעיקר בטרנסילבניה תחת השלטון האוסטרו-הונגרי, קרא לממשלה להתנתק מהברית המשולשת עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה ולהקמת פדרציה בלקנית שתכלול גם את רומניה.

"אדוורול" הביע עניין רב בחיים הקשים של הכפריים ברומניה: פרט לקריאה לרפורמה אגררית, גינה את התברואה המוזנחת האחראית לתחלואה גבוהה ולמגיפות, הוקיע את שחיתות השלטונית. העיתון הזדהה עם מרד האיכרים בשנת 1888 ודרש חנינת העצורים מימי המהומות. "אדוורול" דגל גם ברפורמות בתחום החינוך והתנגד בתקיפות לשימוש בענישה גופנית בבתי הספר. הוא התמקד גם בתנאי השירות הצבאי, גינה את ההתעללויות של קצינים בחיילים, את ניצול החיילים כמשרתים, וחשף את תנאי התברואה הגרועים בצבא שגרמה, בין היתר, לשיעור גבוה של דלקות לחמיות חמורות בקרב החיילים. העיתון מחה נגד התנהגות יורש העצר פרדיננד שנתן סטירה לחייל שלא ביצע נכון את תרגילי הסדר. העיתון תיחקר מקרים רבים של ניצול לרעה של סמכויות על ידי הרשויות וחשף עיוותים וטעויות בהחלטות של בתי המשפט. הוא דגל באמנציפציה ליהודים, על יסוד הבחנה בין מה שהגדיר כמיעוט של יהודים "נצלנים" לבין הרוב המוכן להסתגל ולהתבולל.

בתקופת בעלותו של בלדימן, העיתון התגאה בעצמאותו כלפי שתי המפלגות הדומיננטיות בממלכה - המפלגה הלאומית-ליברלית (נציונל-ליברלית) והמפלגה השמרנית שתמכו בקרול הראשון או השלימו עם שלטונו. גישה זו העניקה לעיתון מעמד מיוחד. לפי האנקדוטות של התקופה, הלידר השמרני לסקר קטרג'יו נהג לקרוא "אדוורול" כל פעם שנמצא באופוזיציה, והפרשן הפוליטי של "אדוורול" אלברט הוניגמן היה העיתונאי הראשון ולמשך זמן רב היחיד שהורשה להתחכך בחברה הגבוהה שפקדה את המסעדה היוקרתית "קאפשה". בפברואר 1889 ביקש ראש הממשלה תאודור רוסטי להשתיק את העיתון על ידי מעצר שרירותי של מפיציו בתירוצים פליליים מצוצים מן האצבע (כמו חשד לגנבה). בשנת 1892 פתח העיתון מדור מיוחד לקריקטורות שגיבוריהן היו הדמויות הפוליטיות המשפיעות של התקופה. תעוזתן הפחידה את ה"צינקוגרפים" הרומנים המעורבים בהדפסה, עד כדי כך שהמערכת נאלצה להכין את פלטות האבץ הנחוצות במעבדות בחו"ל.

באפריל 1893 יזמה ממשלת לסקר קטרג'יו מלחמה נגד "אדוורול". העורך הראשי אדוארד דיוגנידה נעצר ונידון לשנת מאסר בהאשמות של המרדה, ושני עובדים של העיתון, בעל הטור יוסיף הוסאר והמפיץ הצעיר קרול שולדר, שהיו כמו רוב רובם של היהודים במדינה מחוסרי אזרחות רומנית, גורשו מן הארץ. במאי 1894,לפי השמועות, מיוזמת הנהגת השמרנים, תקפו סטודנטים מאוניברסיטת בוקרשט את בניין מערכת העיתון, בתירוץ שפורסם בו מאמר בקורתי כלפי התנהגותם.

עם הזמן נקט "אדוורול" באמצעים כדי לבסס את יוקרתו כעיתון מתעד. ביוני1894, פורסמה בדפי "אדוורול" בעיתונות הרומנית, כתבת חוץ בזמן אמת, אירוע שהיווה בכורה בעיתונות הרומנית: מדובר במברק מהעיתונאי הסוציאליסטי הצרפתי ויקטור ז'אקלאר, שדן ברצח של נשיא צרפת, סדי קארנו ובכניסתו לתפקיד של ז'אן קזימיר-פרייה. תמונה של האחרון הופיעה בעיתון יום אחד בלבד אחרי עלייתו לשלטון.

בתחום התרבות, ניהל העיתון אג'נדה משלו, תוך שאיפה לקדם קריאת ספרות רומנית. במהדורת יום ראשון פרסם "אדוורול" קטעי שירה ופרוזה מאת ג'ורג'ה קושבוק, חרלמב לקה, יואן נ. רומן או שטפאן או. יוסיף. בשנת 1893 העיתון עבר לכתובת חדשה:לבניין ברחוב אקדמיאי 24 (Strada Academiei).

קונסטנטין מילה והמגמה הסוציאליסטית

עורכי "אדוורול" בשנת 1897:בעמידה (משמאל) - רוסה אדמירסקו, יואן בקלבאשה וקונסטנטין בקלבאשה, בישיבה (משמאל):קונסטנטין מילה, ו.י. פלה, ק. בלבן

בסביבות שנת 1893 כתבו בעיתון כמה מפעיליה המובילים של "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרומנית של הפועלים", כמו קונסטנטין מילה והאחים אנטון ויואן בקלבאשה. מילה נודע כחדשן בתחום התקשורת וכונה "אבי העיתונאות הרומנית המודרנית", כפי שנכתב לימים על מצבתו בבית הקברות בלו. לאנטון בקלבאשה זוקפים בשנת 1893 את פרסום הראיון הראשון בהיסטוריה של העיתונים ברומניה. באמצעות מילה, בלדימן ובקלבאשה תרם "אדוורול" לליכוד כוחות השמאל ברומניה במאבק למען זכות בחירה אוניברסלית. אולם העיתון נאלץ להרפות מכך בגלל פרשת מעילה שבה היה מעורב אחד מעורכיו, קונסטנטין דוברסקו-ארג'ש, שהואשם כי השתמש לצרכיו האישיים בכספים שניהל מתוקף תפקידו.

בניין העיתון "אדוורול" ברחוב סרינדאר בבוקרשט, כיום הרחוב קונסטנטין מילה, שתוכנן ב-1898 על ידי האדריכל שטפן צ'וקרלן, עם חזית בסגנון נאו-קלאסי "בוזאר"

ב-5 בינואר 1895 נודע כי "אדוורול" נקנה על ידי קונסנטין מילה, אך, אף על פי שהמוטו של וסילה אלכסנדרי הוסר מעמוד השער, השפיע אלכסנדרו בלדימן הפנסיונר עד יום מותו כעבור שלוש שנים, על המדיניות העצמאית של העיתון. רבים מפעילי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קיבלו במורת רוח את בשורת קניית העיתון על ידי מילה, מפני שחששו מתחרות עם הביטאונים הרשמיים של מפלגתם - "מונקה" ("Munca" - "העמל") ו, אחרי 1894 "לומיה נואה" (Lumea Nouă - העולם החדש). בשלהי 1893 הופיעו ב"אדוורול" מאמרים מאת מחבר אלמוני ("הצופה ההיפוכונדרי"),, כנראה קונסטנטין סטרה, מייסד זרם ה"פופורניזם", שלעגו על התוכן האליטיסטי של "מונקה".

בסופו של דבר מילה גורש מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של הפועלים בטענה שבגד בסוציאליזם. אנטון בקלבאשה, שקינא בבחירתו של מילה כיורשו של בלדימן, עזב את העיתון והפך לאחד ממבקריו הקולניים ביותר. לעומת זאת בקלבאשה אחר, קונסטנטין בקלבאשה, נשאר והפך, תחת חסותו של קונסטנטין מילה, לעורך הראשי. הוא נודע במיוחד בבקורתו על הקולוניאליזם העולמי, וכתב ברוח זו מאמרי ההזדהות עם המהפכה בפיליפינים.

שלוש שנים אחרי מותו של בלדימן, כך הגדיר מילה במאמר מערכת את "האני מאמין" של העיתון:

במאבק בין עניים לעשירים, בין הקטנים לגדולים, בין מדוכאים למדכאים, "אדוואול" היה בצד הראשונים וימשיך כך גם בעתיד... קרול הראשון ניכס לעצמו זכויות, שאותן החוקה אינה מעניקה לו, הפך למלך אבסולוטי, העמיד עצמו מעל לממשלה, לפרלמנט, לחוקים, וכיום, בארץ הרומנית לא קיימים אלא שני כוחות בלבד:הוא והעם. ובכן, נילחם, כמו בעבר, לצמצום סמכויות הכתר

בשנת 1904 הוקמה החברה "אדוורול בע"מ" שנועדה להבטיח את שליטת המערכת על זכויותיה המסחריות. בשנת 1898, אחרי שמילה השקיע את רווחי העיתון בנדל"ן, עזב "אדוורול" את הסביבה הצפופה שבו שכן אל בניין חדש שתוכנן בקפידה עבורו ברחוב סרינדאר (Strada Sărindar), הנושא בימינו את שמו של קונסטנטין מילה, והנמצא בין קאליה ויקטוריאי לגן צ'ישמיג'יו. הבניין המרשים, שקיבל השראה מבניין "לה פיגארו" הפריזאי, היה הראשון מסוגו בתולדות התקשורת המודפסת ברומניה ואחסן לא רק את המערכת, אלא גם את בית הדפוס, את מחסני הנייר, משרדי ההפצה, חדר הדואר, וגם ספרייה, מספר ארכיונים, תחנת טלפון, וקפלה אורתדוקוסית רומנית. פנים הבניין קושט לפי הוראותיו של מילה, בצורה מפוארת, וכוסה גם בפוסטרים שצוירו על ידי אמנים ידועים בעולם כמו טולוז-לוטרק ומוכה ועל ידי האמן המקומי ניקולאיה ורמונט שאייר לפעמים את העיתון.

בסביבות 1900 קנה מילה חלקת אדמה סמוכה עם בניין בית החרושת "סן פרר" לשעבר, ואיחד את שני הבניינים מאחורי חזית אחת. בבניין הנוסף הוא מיקם את מכונת הלינוטייפ הראשונה שרכש.

תחת הנהגתו של מילה הפך "אדוורול" לעיתון הנפוץ ברומניה. לכך תרמה גישתו הפתוחה של מילה כלפי שיטות הדפוס החדישות. מכונות דפוס מסוג מתקדם נקנו כבר בשנת 1895 ותפוצת העיתון קפצה מ-10,000 עותקים בשנת 1894 ל-12,000 ב-1895 ול-30,000 ב-1907. במאמר בשנת 1898 השווה מילה את עיתונו ל"אנציקלופדיה יומית" או ל"קולנוע" שווה לכל נפש, במחיר של 5 באן (פרוטות) לגיליון בלבד.

מתוך שאיפה להתחרות עם העיתון הימני "אוניברסול" ("היקום" - Universul) של לויג'י קזאווילאן, הקים מילה בשנת 1895 עיתון בוקר בשם Adevărul de dimineaţă ("אדוורול של הבוקר").בשנת 1904 החליף אותו ביומון בוקר שנקרא "דימיניאצה" (Dimineața כלומר "הבוקר") שהפך לעיתון עצמאי עם מערכת נפרדת, החל מדצמבר אותה שנה. בשנת 1912 היה "דימיניאצה" לעיתון הראשון בצבעים ברומניה. אחרי שנת 1905 שני העיתונים - "אדוורול" ו"דימיניאצה" הבטיחו לעצמם רווחים קבועים על ידי השכרת שטחי פרסום לסוכנות הפרסום של קרול שולדר.

מדורי תרבות ראשונים

קריקטורה של ק. סטנצ'סקו מאת פטרסקו-גאינה, במקור בצבע מים

אותה תמונה כפי שפורסמה ב"אדוורול" ב-1896

על מנת לחזק את השאיפות התרבותיות של העיתון הקים קונסטנטין מילה מועדון ספרותי בראשותו ותכנן להוציא מוסף ספרותי נפרד. ואכן, בשנים 1896-1894 הופיע מוסף ספרותי בשם "אדוורול ליטראר"(Adevĕrul Literar) שהוחלף ב "אדוורול אילוסטראט" (אדוורול המאויר - Adevĕrul Ilustrat) ותיכף אחריו ב - "אדוורול דה ז'וי" (Adevĕrul de joi - אדוורול של יום ה') בעריכת ארתור סטאוורי, שלבסוף נסגר מחוסר תקציב בשנת 1897. על אף חייהם הקצרים מילאו מוספים אלה תפקיד משמעותי בזירה התרבותית הרומנית. הם אירחו בדפיהם אנשי רוח משפיעים, במיוחד כאלה המהוזים עם השמאל, כמו סטאוורי, קונסטנטין ד. אנגל, טראיאן דמטרסקו, ארתור גורוביי, יון גורון, הנריק סניילביץ' וסמיון סנייליביץ.' אדוורול זכה, בין היתר, לפרסם קטעי ספרות מאת ההומוריסטן יון לוקה קאראג'אלה, שהיה בעבר יריב, מתומכי המפלגה השמרנית, שנהג ללעוג ל"רפובליקניזם" הדמגוגי. אחרי סגירת המוסף הספרותי, הקדיש העיתון מקום למדורים ספרותיים שבהם פרסם יצירות ספרות בהמשכים, כולל ה"רשימות" של קאראג'אלה, שנאספו מאוחר יותר בקובץ "מומנטה וסקיצה" ("רגעים ורשימות"), כמו "הרוזן ממונטה קריסטו" מאת אלכסנדר דיומא האב).

מאוחר יותר ניסה אדוורול לחדש ולפרסם מוסף שונה בכל יום, לרבות אחד קרוי "ליטרה שי ארטה" (ספרות ואמנויות - Litere şi arte).

באמצע שנות ה-1890 "אדוורול" עודד את התפתחות האמנות החזותית ברומניה, פרסם מודעות מקוריות וכרוניקות לבקורת אמנות שנחתמו בשמות-עט שונים. ב-1895 דן העיתון במגמות בזירת האמנות. בעל הטור שחתם בשם-העט "אינדקס" פרסם בקורת שלילית על הצייר הלאומי גריגורסקו ועל חוג האמנים האימפרסיוניסטים או והריאליסטים (ביניהם שטפאן לוקיאן, ניקולאיה ורמונט והמצנט אלכסנדרו בוגדאן-פיטשט) שמרדו בסלון האקדמיסטי של ק.י.סטנצ'סקו. והקימו סלון עצמאי משלהם. בשנה הבאה, עם זאת, פרסם העיתון כרוניקה הפוכה החתומה בשם "גל" ששיבחה אותם, בעוד שפרסמה קריקטורה לא מחמיאה של סטנצ'סקו, יצירה של ניקולאיה פטרסקו-גאינה.

בשנת 1906 פורסם מוסף ספרותי חדש בשם "ויאצה ליטאראה" (Viaţa Literară - החיים הספרותיים) בעריכת ג'ורג'ה קושבוק, גורון ואילאריה קנדי, וכן שני עיתונים סטיריים, "בלג'יה אוריאנטולוי" (Belgia Orientului - "בלגיה של המזרח", עקיצה לגבי הכינוי המחמיא של ממלכת רומניה באותה תקופה) ו"ניה גיצה" (Nea Ghiţă - הדוד גיצה). העיתון החזיק גם את בית ההוצאה לאור "אדוורול" שפרסם את הרומנים של בעליו, קונסטנטין מילה, את ההומרסקות של קאראג'אלה ואת זכרונות של ג'ורג'ה פאנו מימיו בחוג "ז'ונימיה". במקביל ביקש מילה לגעת בהיבטים נוספים של חיי התרבות המקומית. הוא יזם על חשבונו, מסורת של פסטיבלים חודשיים, בהם הופיעו בפני קהל דמויות מובילות של התיאטרון הרומני כמו השחקנים קונסטנטין נוטארה, מריה ג'ורג'ה ואריסטיצה רומנסקו. החל משנת 1905 אויר העיתון על ידי יוסיף איסר, אחד הציירים החשובים של התקופה, שציוריו הסטיריים כיוונו את המלך קרול או אל הצאר ניקולאי השני שדיכא באכזריות את מהפכת 1905. כחלק מיחסי הציבור השתתף "אדוורול" ביריד הלאומי של שנת 1906, בו הוצגו שיטות הדפוס החדישות שלו במהדורות שנועדו לאספנים, בשם "אדוורול בתערוכה"

קידום רעיונות מתקדמים. מרד 1907

לפני 1910 יזם ותמך "אדוורול" בכמה מסעות המוניים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. בהתאם ל"אני מאמין" של קונסטנטין מילה מ-1906 המשיך העיתון לראות את עצמו משרת את האינטרסים של העם."כל אחד מקוראינו יודעים שאם יפלו קרבן לעוול כלשהו, אם השלטון יתנער ממנו, הוא ימצא מחסה בעיתון הזה". מתוך נאמנות להשקפותיהם הפוליטיות של בלדימן ומילה, קידם העיתון הקמת אנדרטה לשליט הקודם אלכסנדרו יואן קוזה ביאשי. אנדרטה זו נחנכה ב-1912 "אדוורול" התגייס גם למען החגיגות בשנת 1904 לכבוד מלאת 400 שנה למותו של שטפן הגדול, השליט הנערץ של מולדובה מימי הביניים, ותמך בהצבתו בעיר קראיובה של פסל דיוקן לזכרו של המשורר טראיאן דמטרסקו, שכתב בדפי העיתון. בו זמנית פנה העיתון לקהל הנשים באמצעות מדור מיוחד חדש בשם "כרוניקת האשה" עליו הייתה אחראית העיתונאית אקטרינה רייקוביצ'אנו-פולמן. במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 אירח המדור פעילות למען זכויות הנשים כמו לוקרציה קרנבלט, א. מרגיטה, מאורה פריגור, לאורה ואמפה ואידה וריוני.

"אדוורול" תמך בהקמת האיגוד המקצועי של העיתונאים גם בייסוד חברת הסופרים הרומנים. כמו כן טען לאבהות על רעיון הקמת שרות אמבולנסים בבוקרשט, פרויקט שקיבל על עצמו הרופא ניקולאיה מינוביץ' ותורגם למציאות בשנת 1906.

הנהגת המכונות החדישות בבית הדפוס העכירה את יחסי "אדוורול" עם תנועת העבודה הרומנית שהביעה תמיכה בשביתת עובדי הדפוס.

גם בסוגיית האמנציפציה של היהודים, המשיך אדוורול להיות עקבי. הוא גילה אהדה גם לרעיון הציוני שקרם באותה תקופה עור וגידים. בשנת 1902 ברך "אדוורול" על ביקורו ברומניה של הפעיל הציוני הצרפתי ברנאר לזר, מה שמשך עליו אש מצד החוגים האנטישמיים. ב-1906 ההיסטוריון ניקולאיה יורגה, מנהיג המפלגה האנטישמית "המפלגה הדמוקרטית הלאומנית" האשים את מערכת "אדוורול" שמטפחת "רגש לאומי יהודי" שלדבריו מתכוון להרוס את רומניה. גם ההוגה הרומני הגרמנופיל מטרנסילבניה אורל פופוביץ' פרסם ב"סמנטולרול" של יורגה סדרת מאמרים תחת הכותרת "לאומנות או דמוקרטיה" שבהם הוקיע את האליטות של אוסטרו-הונגריה על שהפכו ל"משרתות" של האינטרסים היהודים, כשבעיניו בממלכה הרומנית את התפקיד המסוכן הזה ממלאים העיתונים "אדוורול" ו"דימיניאצה". בשנים הבאות התייחס יורגה ל"אדוורול" כאל "ביטאון העיתונות היהודית" ויחד עם אלכסנדרו ק. קוזה וכותבים אחרים בעיתונו האחר שלו, "ניאמול רומנסק" (האומה הרומנית") טען שכל העיתונות נשלטת על ידי היהודים. התקפות אנטישמיות נגד העיתונים מרחוב סרינדאר באו גם מצד המשורר הארכישמרן הטרנסילבני אוקטביאן גוגה ווכן מאיש העסקים והעיתונאי סטליאן פופסקו, שהיה החל משנת 1915 לבעלים של העיתון "אוניברסול".

מקום חשוב תפס בדפי העיתון "השאלה האגררית". בימי מרד האיכרים משנת 1907 שדוכא באכזריות על ידי הממשלה הלאומית-ליברלית של דימיטריה סטורדזה "אדוורול" נעשה שופר של המחאה. העיתון נהג לדווח על השימוש באש חיה וההתעללויות באיכרים. במקורות אחדים נאמר שבכירים בממשלה הבטיחו לקונסטנטין מילה שהפסיקו את הדיכוי אם הוא יסכים למתן את פסרסומיו. חוקרים מסוימים מאשימים את מילה שהפריז בכוונה את ממדי הדיכוי של המרד במטרות פוליטיות ההיסטוריון אנטון קאראג'ה ראה בעמדת העיתון הסתה מתוזמרת בשרות אוסטרו-הונגריה וטען שהעיתון קיבל שוחד ממרגלים של מעצמה זו.

זמן קצר אחרי סיום המרד, פרסמה ההוצאה לאור "אדוורול" את המסה של יון לוקה קאראג'אלה din primăvară până în toamnă ‏ 1907. ("1907 מן האביב ועד הסתיו"), התקפה על מוסדות המלוכה וניתוח המחדל שלהם ביחס למרד האיכרים. מסה זו הפכה מהר לרב-מכר.

בשנות ה-1910 המוקדמות

אחרי מאורעות 1907, השתתף העיתון בקמפניה אנטימונרכית נרחבת, שבה לקח חלק גם העיתון "פאקלה" (הלפיד) בעריכת חתנו של ק. מילה, ניקולאיה ד. קוצ'ה, עיתונאי רפובליקני וסוציאליסט, וכן חוגים אנרכיסטים. בשנת 1912 "אדוורול" לקח חלק באחד מתעלוליו הפרסומאיים של קוצ'ה, שבמהלכו הוא ביים לעצמו יחד עם המשורר טודור ארגזי משפט-דמה באשמת "חילול שם המלך" (לז מז'סטה) תוך כדי חיקוי פרוצדורות משפטיות בשליוב מודעות פרסום לעיתונו, "פאקלה" .. בדומה ל"פאקלה", הפיץ "אדוורול" סטירות סטראוטיפיות נגד המלך קרול הראשון, תוך כדי שימוש כלפיו בנאצות כמו "ניאמצול" ("הגרמני" בעגה עממית) או "הקרציה". בשנת 1912 עלתה תפוצתם של "אדוורול" ו"דימיניאצה" מעבר למאה אלף עותקים ביום, כשההכנסות ממכירתם היו מיליון ליי. בין ינואר -אוגוסט 1914 נזקקה הדפסתם ל־1,284 טון נייר בערך . "אדוורול" הפך לעיתון הרווחי ביותר ששילם גם את המשכורות הגבוהות ביותר, ומשום כך היה גם למעסיק מבוקש. בשנת 1913 עבד בו צוות כתיבה וטכני של 250 איש (שמשכורותיהם עלו כ־540,000 ליי, ובנוסף ששים כתבים ו 1,800 מפיצים.. לפי הוראותיהם של מילה ושל העורך המנהלי סאקה פטריאנו, הקפיד "אדוורול" לקנוס את המגיהים על כל שגיאת דפוס.. מילה דאג גם כן שעובדיו יהיו מעודכנים לגבי על מה שמתרחש בעולם. בנוסף להתחברות לקווי טלפון לווינה ולבודפשט, החזיק העיתון כתבים בבירות הבלקן וקידם את השימוש בקצרנות בעת הראיונות.. עם השליחים המיוחדים בחו"ל נמנו אמיל פאגורה ובארבו ברנישטיאנו, אשר בשנת 1908 דיווחו מזירת מהפכת הטורקים הצעירים ועל האירועים חשובים בנסיכות בולגריה ובממלכת סרביה. זה מנע מכמה כתבים כמו ויקטור אפטימיו לתעתע את מעסיקיו ובמקום להגיע לפריז כדי לדווח משם עצר בווינה ושלח למערכת "מכתבים פריזאים" לפי מה שקרא בעיתונים שמצא בית הקפה "ארקאדן" בבירת אוסטריה.

כיסוי הזירה הבינלאומית ב"אדוורול" פתח בפני הרומנים חלון אל המאורעות הפוליטיים והתרבותיים שהסעירו את אירופה ואת העולם. כבר בשנת 1908 סקר "אדוורול" את האוונגרד האירופי, לרבות את זרם הפוטוריזם, תוך כדי הבעת צער על הקץ לכאורה של הריאליזם בספרות. בסוף שנת 1910 בשם "העולם הדמוקרטי" ברך העיתון על המהפכה הרפובליקנית בפורטוגל. הודות למאמציו ליצור ולשמור על קשרים בינלאומיים התגאה העיתון להיות אחד הראשונים שדיווח על אירועים בעלי חשיבות יבשתית כמו מהומות המזון בווינה בשנת 1911, פריצת מלחמת הבלקן הראשונה, הסכסוך הדיפלומטי בין יוון ובין בולגריה שהסלים והביא לפריצת מלחמת הבלקן השנייה. בזירת העימותים המוזכרים החזיק העיתון שליחים מיוחדים מקרב אנשי רוח ודמויות פוליטיות כמו יעקב רוזנטל, לימים מנהל של העיתון, בסופיה, העיתונאי הסרבי פרה טאלטוב בבלגרד, הסופרת הרומניה ארג'נטינה מונטאורו באיסטנבול והנסיך אלברט גיקה בצטיניה. ביולי 1913 דיווח "אדוורול" בהרחבה על מעשי הטבח שביצע צבא יוון בדויראן, קילקיס וביישובים אחרים במקדוניה ודן במקביל ב"משטר הטרור" שהנהיג הצאר פרדיננד הראשון בבולגריה. כעבור זמן קצר באותו חודש כשהצטרפה רומניה לקואליציה נגד בולגריה וכוחותיה חדרו לדרום דוברוג'ה, פרסם העיתון כתבות על מגפה הכולרה שפרצה בקרב החיילים, תוך הטחת האשמות נגד ממשלת טיטו מאיורסקו על שטיאטאה את העניין מתחת לשטיח.

באותה תקופה ארגן העיתון הגרלות מפורסמות נושאות פרסים יקרים כמו נדל"ן ורהיטים. "אדוורול" היה העיתון הראשון שקנה לעצמו אחיזה בכפרים, הודות לחוזה מיוחד עם הדואר הרומני, כשהתאפשר אחסונו ב-300 מחסנים והדוורים שימשו למפיציו. אולם היחסים המעורערים עם הפוליטיקאים מן המפלגה הלאומית ליברלית איימו על המונופול הזה וביום מן הימים אסרה הממשלה הלאומית ליברלית על הדואר להפיץ אותו. מאז נאלץ "אדוורול" לסמוך על מנויים ועל מפיצים פרטיים. מפורסם היה בבוקרשט אותו נער מחלק עיתונים שליווה את קריאותיו הרמות בשירת שירים פוליטיים כדוגמת ה"מרסייז" הרפובליקנית.

מלחמת העולם הראשונה

אחרי פריצת מלחמת העולם הראשונה המשיך העיתון לגרום לפיצול שארית המחנה הסוציאליסטי כשהוא תמך בקבוצה שתמכה בכניסת רומניה בעימות הצבאי ובהכרזת המלחמה נגד מעצמות המרכז. עמדה זו תאמה יותר את זו של עיתונים כמו "אוניברסול" (התבל - Universul), "פלאקרה" (הלהבה - Flacăra), המגזין "פורניקה" ( Furnica "הנמלה") או "אפוקה" ( Epoca התקופה) שהתווכחו עם העיתונות הסוציאליסטית, עם הפופורניסטים ועם החוגים הגרמנופילים שמסביב לעיתונים "סיארה" (הערב), "סטיאגול" (Steagul - הדגל), ,מינרווה" או "אופיניה" (הדעה - Opinia) . בתווך עמדה השאיפה לשחרר את הרומנים שחיו בטרנסילבניה ובבאנאט תחת השלטון האוסטרו-הונגרי. לדעתו של ההיסטוריון לוצ'יאן בויה, עמדת העיתון מוסברת בחלקה על ידי הכותבים היהודים, שבגישתם המתבוללת ביקשו להזדהות עם הלאומנות הרומנית בדרישתה לשחרור האחים מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. דעה נפרדת, גרמנופילית, הביע העיתונאי ממוצא יהודי ב.ברנישטיאנו, שנדחק לזמן מה לשוליים.

"אדוורול" התגייס במרץ נגד אוסטרו-הונגריה בסוגיה הטרנסילבנית, בעוד שהדגיש פחות את בעיות הרומנים בחבל בסרביה, שהוחזק על ידי רוסיה הצארית. העיתון אירח בעמודיו מאמר של מלומד רומני טרנסילבני בשם יואן אורסו שהוקיע את הרוסופוביה כחסרת בסיס, וגם מסות פרו-מלחמתיות של ההיסטוריון הוותיק אלכסנדרו ד. קסנופול. "אדוורול" פרסם את דבר ביקורו של איש הרוח הבריטי רוברט ויליאם סטון-ווטסון שעשה יחסי ציבור למען מעצמות ההסכמה ותמך במאמצי "הליגה התרבותית למען אחדות כל הרומנים" בעד כניסת רומניה למלחמה לצד מעצמות אלה. בראיון ב"אדוורול" זיהה סטון-ווטסון את מטרות הרומנים עם אלו של הסרבים ושל הקרואטים, תוך הדגשת האינטרס המשותף שלהם בפירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית שישים קץ, כדבריו, ל"שלטון הברוטלי והמלאכותי של הגזע ההונגרי". אחד המאמרים של "אדוורול" באפריל 1916 התמקד בסקסונים הטרנסילבנים וביחסיהם עם הרומנים באימפריה האוסטרו-הונגרית וטען:"פרט להונגרים, היה לנו לאורך תולדותינו, כפי ישי לנו גם היום, אויב נחוש לא פחות, ושביקש את העלמותנו באותה מידה: הסקסונים". לפי היסטוריון הספרות דומיטרו חנקו גישה זו שהופיעה בגרסאות חוזרות בתעמולה בעד מעצמות ההסכמה, ציינה התרחקות זמנית מהמסורת המקומית של סטריאוטיפים אתניים חיוביים יותר לגבי הגרמנים

הקמפיין בעד הכניסה למלחמה הגיע לשיאו בקיץ 1916 כשהיה כבר ברור שהממשלה הלאומית ליברלית של יון י.ק. ברטיאנו אכן שקלה לקחת צד במלחמה בעד הברית עם מעצמות ההסכמה. קונסטנטין מילה עצמו הסביר שהמלחמה תהיה מענה "מתקן" לבעיותיה החברתיות של רומניה ותהווה "הטיה" (דיוורסיה) של האיכרים הנוטים להתמרד העיתון שתואר על ידי החוקר האמריקאי גלן טורי כ"עיתון סנסציות" סיפק לקוראים תאורים נלהבים של מתקפת ברוסילוב ש"ייצבה" את החזית המזרחית בקרבת רומניה, מה שנראה כרגע מתאים ביותר לכניסת רומניה למלחמה. גישה זו הביאה את "אדוורול" בפני התנגשות עם הסיעה הסוציאליסטית העיקרית ברומניה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרומנית ותנועת העבודה שבשליטה סוציאליסטית. "אדוורול" מסר את העמדה הרשמית של הממשלה בנושא העימותים האלימים העקובים בדם בין הפועלים לצבא הרומני בעיר גאלאץ. תוך שימוש בסגנון שההיסטוריון גלן טורי כינה "מסית", "אדוורול" תקף את המנהיג הסוציאל-דמוקרטי אז, ד"ר כריסטיאן רקובסקי, אחד ממארגני הועידה האנטי-מלחמתית בצימרוולד, וגינה אותו כ"הרפתקן" ו"שכיר חרב" של האימפריה הגרמנית. במכתב אל טרוצקי, התלונן רקובסקי שקונסטנטין מילה קיבל שוחד מטאקה יונסקו, המנהיג הפרו-הסכמה של המפלגה השמרנית ושבמסווה של "עצמאות" כביכול עיתוניו הפכו לכלי תעמולה.

בסופו של דבר רומניה חתמה בשנת 1916 על הסכם בבוקרשט עם מעצמות ההסכמה שקידש את הברית איתן. התערבות רומניה במלחמה למרות נגמרה בכי רע כשאחרי קרבות קשים כל החלק הדרומי שלה עם הבירה בוקרשט נכבשו על ידי צבאות גרמניה ואוסטרו-הונגריה. המלך והממשלה נמלטו ליאשי בשטח שנשאר חופשי בחבל מולדובה. קונסטנטין מילה עצמו נמלט ליאשי ואחר כך לפריז, בעוד שעיתוניו נאסרו על ידי שלטונות הכיבוש הגרמנים. בניין "אדוורול" ברחוב סרינדאר הופקע לטובת העיתון בשפה הגרמנית "בוקרשטר טאגבלאט". ברנישטיאנו שנשאר בבוקרשט הצטרף לעיתון הפילו-גרמני "לומינה" ("האור") של קונסטנטין סטרה. אולם ב-2018 קרה נס. בעקבות תבוסת גרמניה ובנות בריתה בסוף שנת 1918, שלטון הכיבוש הגרמני הסתיים והמלך פרדיננד הראשון והממשלה הרומנית שבו לבוקרשט כמנצחים. בתחילת שנת 1919 חזר גם קונסטנטין מילה לרומניה והעיתונים "אדוורול" ודימיניאצה" חידשו את הופעתם. קונסנטין קוסטה-פורו דיווח ב"אדוורול" ברוח פייסנית על משפטי הבגידה של משתפי הפעולה עם הגרמנים, ביניהם כמה עמיתים עיתונאים כמו סטרה, טודור ארגזי, סניאל גרוסמן ואחרים.

העיתון דיווח גם על אכזבתו של סטון-ווטסון מהאג'נדה של רומניה הגדולה שקמה בעקבות המלחמה ושל ממשלה הריכוזית.

לקריאה נוספת

Adevĕrul.25 de ani de acţiune. (1888-1913)".

• Povestea lui Beldiman, fondatorul "Adevărului", Adevărul, 17.06.2013
• Ciprian Chirvașiu Constantin Mille, geniul fondator al "Adevărului, Adevărul 23.06.2013 "
  • Lucian Boia,"Germanofilii". Elita intelectuală românească în anii Primului Război Mondial, Humanitas, Bucharest, 2010.
• Tom Sandqvist, Dada East. The Romanians of Cabaret Voltaire, MIT Press, Cambridge, Massachusetts & London, 2006. ISBN 0-262-19507-0
• Eugen Simion (coord.) Dicţionarul general al literaturii române, vol. I, (A-B), 2004, Editura Univers Enciclopedic, pag. 44-46
• Glenn E. Torrey, "Rumania's Decision to Intervene: Brătianu and the Entente, June–July 1916", in Keith Hitchins (ed.), Romanian Studies. Vol. 2, 1971–1972, Brill Publishers, Leiden, 1973, p. 3-29. ISBN 90-04-03639-3

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדוורול בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אדוורול (ברומנית)

• אדוורול, ברשת החברתית פייסבוק
• אדוורול - לוח כרונולוגי
• אדוורול כותב היסטוריה מזה 124 שנה

Adevărul scrie istorie de 124 ani, 15.08.2012 (ברומנית)

• ספור מייסדו של העיתון "אדוורול" ב-Adevarul 16.12.2008

Povestea fondatorului ziarului Adevărul, Adevărul 16.12.2008

• Nerva Hodoş, Al. Sadi Ionescu - Publicaţiunile periodice româneşti, descriere bibliografică, Socec, Sfetea, Bucureşti 1913
• ספורו של בלדימן, מייסד "אדוורול" Ciprian Chirvasiu
• Florentina Tone Părintele ziaristicii române moderne 21 decembrie 2008

(פלורנטינה טונה - אבי העיתונות הרומנית המודרנית - "אדוורול" 21.12.2008)

• Florentina Tone Scriitorii de la Adevărul

("אדוורול" פלורנטינה טונה - הסופרים של "אדוורול" 30.12.2008)

• FlorentinaTone Povești din viața 31.12.2008 Adevărului ("סיפורים מחיי "אדוורול").
• Florentina Tone Adevărul ziarul premierelor

"אדוורול" פלורנטינה טונה "אדוורול עיתון הבכורות" 23.12.2008

• F.Tone Recordurile Adevărului 24 decembrie 2008
• Final Report דו"ח הסיום של הוועדה הבינלאומית לגבי השואה ברומניה, הוצאת פולירום, יאשי, 2004 (ברומנית)
• URY%20-%20GEORGE%20VOICU.pdf ג'ורג'ה ווייקו "ייהוד" האויב בתרבות הפוליטית הרומנית בתחילת המאה ה-20