אדולף רוזנצווייג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב ד"ר אדולף רוזנצווייג

הרב ד"ר אדולף רוזנצווייג (Adolf Rosenzweig;‏ 20 באוקטובר 1850, טוּרְדוֹסִין, הונגריה16 באוגוסט 1918,‏[1] קוֹלְבֶּרג, גרמניה) היה רב גרמני ליברלי מתון וחוקר מקרא ותלמוד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף אהרן רוזנצווייג נולד בטוּרְדוֹסִין (Turdossin) שבהונגריה (כיום טְבְרוֹשִין (Tvrdošín), במרכז סלובקיה) בשנת 1850. הוא למד בגימנסיה בפֶּשְט, ואחר כך בישיבה בפְּרֶסְבורג. לאחר סיום לימודיו נסע לברלין, ושם למד פילוסופיה, לשונות המזרח וספרות באוניברסיטת ברלין, ותאולוגיה בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות. לבסוף קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה.

ב-20 באוקטובר 1874 החל לכהן כרב העיירה פָּסֵוַואלק (Pasewalk) שבפרובינציית פומרניה, ומשם נקרא לשמש ברבנות העיר בירנבאום שבפוזן (כיום מְיֶינְדְזִיחוד שבפוזנן, פולין). בהמשך, מ-1879 שימש כרב העיירה טֶפְּלִיץ (Teplitz) שבבוהמיה, עד שב-1887 קיבל את משרת הרבנות בבית הכנסת החדש (נויה זינאגוגה) ברחוב אוראניינבורג בברלין, ובה כיהן עד מותו ב-1918. הוא נודע כדרשן מעולה.

רוזנצווייג נפטר ב-1918, בגיל 68, ונקבר בברלין.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של רוזנצווייג, הרב ד"ר ארתור רוזנצווייג (27 במרץ 1883, טֶפְּלִיץ – 1935, פראג), היה גם הוא מנהיג רוחני.

בתו, הֶדְוִויג, נישאה לרב יהודה ברגמן (1874–1956)‏[2][3], יהודי גליצאי שהוכשר בבית המדרש לרבנים בווינה, כיהן מ-1908 כרב וב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלה לארץ ישראל. לזוג היו 8 ילדים. הבכור, ארנסט דוד ברגמן (19031975), היה פרופסור לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית בירושלים (1954–1975), וממקימי התשתית המדעית-ביטחונית בישראל. אחיו, פליקס אליעזר ברגמן (17 באוגוסט 1908, פרנקפורט – 2002, ישראל), גדל בברלין וקיבל תואר דוקטור בכימיה ותואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת ברלין ב-1933, היה מופקד הקתדרה לפרמקולוגיה באוניברסיטה העברית (1950–2002). אח נוסף, תאודור ברגמן (נולד ב-7 במרץ 1916 בברלין), הוא פרופסור לכלכלה אגררית באוניברסיטת הוֹהֶנְהיים (Hohenheim) בשטוטגרט מאז 1981.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר והגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Zur Einleitung in die Bücher Esra und Nehemia (Berlin,‎ 1875)
  • Zum Hundertsten Geburtstage des Nathan der Weise (Posen, 1878)
  • I. Des Schofars Rufe und die drei Bücher des Lebens ; II. Des Wächters Stimmen:‎ zwei Predigten für Rosch Haschana und Jom Hakippurim (Magdeburg, 1879)‎
  • Das Jahrhundert nach dem babylonischen Exile: mit besonderer Rücksicht auf die religiöse Entwicklung des Judentums, (Berlin, 1885)
  • Künstler und Jugendbildner: eine pädagogische Parellele (Neuhaus, 1886)
  • Der politische und religiöse Charakter des Flavius Josephus (Berlin, 1889).‎
  • Jerusalem und Caesarea: ein historisches Essay mit besonderer Rücksicht auf die Bedeutung Caesarea’s für Judenthum und Christenthum (Berlin,‎ 1890)
  • Das Auge in Bibel und Talmud:‎ ein Essay (Berlin, 1892)
  • Geselligkeit und Geselligkeits-Freuden in Bibel und Talmud: ein Beitrag zur Culturgeschichte des Alterthums (Berlin, 1895)
  • Kohelet’s Welt- und Lebensanschauung /‎ Predigt von A.R. (Berlin, 1903)
  • Kleidung und schmuck im biblischen und talmudischen schrifttum (Berlin,‎ 1905)
  • Die Al-tikri-Deutungen: ein Beitrag zur talmudischen Schriftdeutung (Breslau,‎ 1911)

פרסומים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wort des Dankes, gesprochen am 2. Tage des Pessah-Festes (5629):‎ im Locale der Israelitischen Speise-Anstalt in Wien, Wien:‎ Theilnehmern der Speise-Anstalt,‎ 1869.‎
  • Rede, gehalten am 11. August in der Neuen Synagoge bei der Feier von Leopold Zünz’ens hundertjährigem Geburtstage (Berlin, 1894)
  • Des Gotteshauses Botschaft und Forderung: Rede gehalten am 4. Sept. 1898 bei der Einweihung der Synagoge des Synagogenvereins Moabit, Berlin: Moabit,‎ 1898.‎
  • Des Gotteshauses Bedeutung und Berechtigung: Weiherede, gehalten am 4. September 1904 bei der Einweihung der Gemeindesynagoge in der Rykestrasse (Berlin, 1904)
  • In deinem Blut sollst du leben! Predigt und Gebet beim Trauergottesdienste für die Opfer der Judenverfolgungen in Russland am 10. Dez. 1905, in der Synagoge Ryke-Strasse 53, Berlin:‎ L. Lamm,‎ 1905.‎

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Rosenzweig, Adolf", in The new Schaff-Herzog encyclopedia of religious knowledge, Vol. 10, p. 96.
  • Hermann Simon & Jochen Boberg (eds.), Tuet auf die Pforten: Die Neue Synagoge 1866-1995, Berlin: Stiftung "Neue Synagoge Berlin - Centrum Judaicum", Museumspädagogischer Dienst, 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jahrbuch für jüdische Geschichte und Literatur, Vol. 20, p. 36.
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "הרב ד"ר יהודה ברגמן", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2935.
  3. ^ Jewish life in Germany:‎ memoirs from three centuries /‎ edited by Monika Richarz; translated by Stella P. Rosenfeld and Sidney Rosenfeld, Bloomington, Ind.:‎ Indiana University Press,‎ 1991, p. 168 (footnote: p. 173).