אדון פונטילא ומאטי משרתו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אדון פונטילא ומאטי משרתוגרמנית: Herr Puntila und sein Knecht Matti) הוא קומדיה אפית, פרי עטו של המחזאי הגרמני המודרני ברטולט ברכט. הוא נכתב ב-1940 והוצג לראשונה ב-1948.

העלילה מגוללת את יחסיו של בעל האחוזה האריסטוקרטי פונטילא עם משרתו מאטי, כמו גם עם בתו אווה, שאותה הוא מייעד לחתן לנספח דיפלומטי, בה בעת שהוא נאבק בבעיית שתייה.

במאמרו "הערות על העלילה העממית" (נכתב ב-1940), ברכט מתרה מפני כך ש"המשחק הנטורליסטי אינו מספיק במקרה זה" וממליץ לביים בצורה השואבת מהקומדיה דל'ארטה. ‏[1]

במוקד המחזה היחסים בין אדון פונטילא למאטי – שבהם מאטי הוא חם, ידידותי ואוהב בהיותו שיכור, אבל קר, ציני וקמצן בהיותו פיכח – מזכיר את היחסים בין הנווד למיליונר בסרטו של צ'ארלי צ'פלין "אורות הכרך" (1931).

הנפשות הפועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבור היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזהו של ברכט מבוסס על סיפורים וטיוטת מחזה של הסופרת הפינית-אסטונית האלה וואוליוקי בשם "נסיכת הנסורת", תרגום גרמני שוואוליוקי הכתיבה למרגרט סטפין במהלך אוגוסט 1940. ברכט התוודע לוואוליוקי במהלך גלותו בפינלנד. ‏‏‏[2] עבודתה של וואוליוקי היא בעלת מבנה דרמטי של מחזה ה"מחזה בנוי כהלכה", שלדעתו של ברכט פגע בהישגיה כסופרת. ‏[3] הפרוטגוניסט שלו, פונטילא (שמתואר כדיוניסוס הפיני, מבוסס על בעלה לשעבר של דודניתה של וואוליוקי, רופ ג'ונטולא. ג'ונטולא התארס עם שלוש נשים כפריות וגם נהג בביואיק שלו בחוסר זהירות באמצע הלילה לרכוש אלכוהול – שתי אפיזודות שנכללו במחזהו של ברכט. ‏[4] וואוליוקי הציעה שיתוף פעולה עם ברכט כדי להשתתף בתחרות "מחזה העם", אותה אירגנה ליגת המחזאים הפיניים, המועד הסופי להגשת המחזה היה בסתיו באוקטובר. ‏[5] כותרת המחזה תיארה אותו כ"אדון פונטילא ומאטי משרתו : עלילה עממית", בעמוד הראשון במחזה כתוב: "נכתב בשנת 1940 בהסתמך על סיפורים וטיוטת מחזה של האלה וואוליוקי" ‏[6] ברכט החל את עבודתו על גרסת הדרמה לא אריסטוטלית של הסיפור ב-2 בספטמבר וסיים את הטיוטה הראשונה כעבור שלושה שבועות. ‏[7] פרט לכך שברכט שינה את מבנה המחזה בכך שהפך אותו מדרמטי לאפי, הוא תיאר את משימתו העיקרית בעבודתו על המקור של וואוליוקי כך: לחשוף את הפארסה המונחת ביסודו, לפרק את הדיונים הפסיכולוגיים כדי לפנות מקום לסיפורים מהחיים הפיניים או להבעת דעות, למצוא צורת תיאטרלית שתפגין את הניגוד בין אדון לפועליו ולהשיב למחזה את היבטיו ה שיריים והקומיים. ‏[8] ברכט הכניס לסיפורו סוף עגמומי, בו מאטי מתפטר בשל חוסר האפשרות של יחסים אמיתיים, בינו לבין אדונו פונטילא, בשל הבדלי המעמדות, פרט לזמנים שבהם פונטילא שיכור ומתייחס בחביבות וברוחב לב לכל האנשים. ‏[9] בטיוטת המחזה המקורי "נסיכת הנסורת" שכתבה האלה וואוליוקי האלכוהוליזם תואר כבעיה חברתית ממנה סובל העם הפיני ואילו ברכט הציג אותה בצורה אפית, כהיבט פארסי של מלחמת המעמדות. ‏[10] וואוליוקי תירגמה את מחזהו של ברכט לפינית בשביל התחרות, אולם לא זכתה בפרס. שני הסופרים סיכמו ביניהם שוואוליוקי יכלה לפתח את הגרסה הפינית להפקה ברחבי סקנדינביה (שבשבילה היא כינתה את הגיבור הראשי בשם יוהנס איזו-הייקילה"), בעוד ברכט יכול לשאת ולתת על הפקות ביתר העולם. נקבע שהתמלוגים יחולקו באופן שווה בין שניהם. ‏[11]

ההיסטוריה של ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכט החל לעסוק ברצינות בהפקת המחזה כשהוא שב מגלותו בשנת 1947; הוא סייע לביים את הצגת הבכורה בתיאטרון שאוספילהאוס, ציריך, שם נערכה הצגת הבכורה ב-5 ביוני 1948, עם עיצוב תפאורה של תיאו אוטו. ‏[12] לאונרד שטקל גילם את דמותו של פונטילא וגוסטב קנוט גילם את דמותו של מאטי. ‏[13]

ברכט בחר ב"אדון פונטילא ומאטי משרתו" להיות ההצגה הפותחת את העונה הראשונה של ברלינר אנסמבל, התיאטרון הידוע שייסד ב-1949 בגרמניה המזרחית ביחד עם אשתו הלנה וייגל. ‏[14] ברכט ביים את ההפקה במשותף עם אריך אנגל; את פונטילא גילם בתחילה לאונרד שטקל (כפי שהיה בהפקה בציריך), ואחר-כך בידי הקומיקאי קורט בואה. ‏[15] המלחין פאול דסאו הלחין את שירי ההפקה וקספר נהר עיצב את התפאורה. ‏[16] ברכט הציג את "מזמור פונטילא" ‏[17] והחליט למנוע מהקהל לחוש אמפתיה כלפי פונטילא על ידי אפקט הניכור באמצעות מסכות שחבשו כל הדמויות הבורגניות. ‏[18] וואוליוקי צפתה בהפקה. ‏[19]

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. הוצג בשם אדון פונטילה ומאטי משרתו בתיאטרון הבימה. הצגת הבכורה הייתה ב-14 בינואר 1962 והתקיימו 14 הצגות.

2. הוצג בשם מר פונטילא ומאטי משרתו בתיאטרון חיפה. הצגת הבכורה הייתה ב-11 באפריל 1981 והתקיימו 27 הצגות.

  • יוצרים: תרגום – , בימוי – קונסטנטין אנטול, עיצוב תפאורה - פאול סלצברגר.
  • שחקנים:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Willett, John and Ralph Manheim, eds. 1994. Collected Plays: Six. By Bertolt Brecht. Bertolt Brecht: Plays, Poetry, Prose Ser. London: Methuen. ISBN 0-413-68580-2.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברטולט ברכט, אדון פונטילא ומאטי משרתו, תרגום מאת ט. כרמי, דפוס גולדברג, ירושלים, תרשיש 1962, עמ' 111-107.
  2. ^ Willett and Manheim (1994, xvi).
  3. ^ Willett and Manheim (1994, xvii).
  4. ^ Willett and Manheim (1994, xvi).
  5. ^ Willett and Manheim (1994, xvii).
  6. ^ ברטולט ברכט, אדון פונטילא ומאטי משרתו, תרגום מאת ט. כרמי, דפוס גולדברג, ירושלים, תרשיש 1962.
  7. ^ Willett and Manheim (1994, xvii).
  8. ^ מצוטט אצל Willett and Manheim (1994, xvii). וילט ומאנהיים תיארו את השינויים במחזהו של וואוליוקי שברכט ביצע בהערותיהם (1994, 399-426).
  9. ^ Willett and Manheim (1994, xvii).
  10. ^ Willett and Manheim (1994, xvii).
  11. ^ Willett and Manheim (1994, xviii).
  12. ^ Willett and Manheim (1994, xix, 389).
  13. ^ Willett and Manheim (1994, 389).
  14. ^ Willett and Manheim (1994, xix).
  15. ^ Willett and Manheim (1994, xix, 394).
  16. ^ Willett and Manheim (1994, xx, 394).
  17. ^ אדון פונטילא ומאטי משרתו, תרגום מאת ט. כרמי, עמ' 106-104.
  18. ^ Willett and Manheim (1994, xix-xx).
  19. ^ Willett and Manheim (1994, xix).