דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | גוסטב קלימט |
| תאריך יצירה | 1907 |
| טכניקה וחומרים | צבע שמן וזהב על קנבס |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
147 ס״מ  |
| גובה |
138 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
אר נובו, סימבוליזם |
| מספר יצירה |
2006.04 |
| מיקום |
נויה גאלרי ניו יורק ניו יורק שבארצות הברית |
  | |
דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר (Adele Bloch-Bauer I, נודע גם בשם "האישה בזהב") הוא ציור מאת האמן האוסטרי גוסטב קלימט משנת 1907. הציור הוזמן על ידי בעלה, פרדיננד בלוך-באואר, נגזל ממנו בידי הנאצים, והוצג בארמון בלוודר בווינה, עד שבתחילת המאה ה-21 הושב, לאחר מאבק משפטי, למריה אלטמן, יורשת של בלוך-באואר, ונמכר לרון לאודר. מאז שנת 2006 הציור מוצג ב"גלריה החדשה" - הנויה גאלרי שבניו יורק.
היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציור, בגודל 138X138 סנטימטר, בוצע בטכניקה של צבעי שמן וזהב על קנבס בסגנון היוגנדסטיל, ומרובה בעיטורים מורכבים. העבודה על הציור נמשכה כ-3 שנים. במבט הראשון בולטת הדומיננטיות של הראש והידיים בפינה הימנית העליונה. הקומפוזיציה מחולקת לשני חלקים אנכיים, כאשר הימני מלא בתוכן והשמאלי ריק כמעט לגמרי. פניה של הדמות מובלטים באמצעות שיער שחור ושפתיים אדומות על רקע עור פנים חיוור במיוחד.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היצירה הוזמנה מקלימט על ידי התעשיין ואיל הסוכר היהודי פרדיננד בלוך-באואר. אדלה, בתו של הבנקאי מוריץ באואר, הייתה בת 26 באותה העת. בשנת 1912 הזמין מקלימט פורטרט נוסף של אשתו.
אדלה נפטרה בשנת 1925, וקבעה בצוואתה כי עם מותו של בעלה, תועבר התמונה לרשות הגלריה האוסטרית לאמנות בארמון בלוודר. לאחר הכיבוש הנאצי של אוסטריה נאלץ בעלה לברוח לשווייץ, וכל רכושו, כולל התמונה, הוחרם. בשנת 1945 קבע בלוך-באואר את אחייניו כיורשי כל רכושו, אולם ממשלת אוסטריה טענה כי על פי צוואתה של אשתו המנוחה, על הציורים לעבור לחזקתה.
המאבק המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מאבק משפטי שהתנהל בארצות הברית ובאוסטריה נקבע כי אחת היורשות, מריה אלטמן, היא הבעלים הבלעדית של היצירה ושל עוד ארבע יצירות נוספות של קלימט ובהן גם "הדיוקן השני של אדלה בלוך באואר". לאחר קביעה זו נשלחו התמונות לארצות הברית והוצגו בלוס אנג'לס.
כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 2006 נמכרה התמונה הראשונה של אדלה בלוך-באואר לרון לאודר תמורת 135 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר ששולם מעולם עבור יצירת אמנות עד אז. התמונה מוצגת במוזיאון הפרטי של לאודר, נויה גאלרי (Neue Galerie New York), אשר מכנה אותה "המונה ליזה שלנו".
באותה השנה נמכר הפורטרט השני של אדלה בלוך-באואר משנת 1912 לרוכש אנונימי תמורת 88 מיליון דולר. משנת 2014 הוא מושאל לזמן ארוך, ומוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. מבקר האמנות הראשי של "הניו יורק טיימס" מייקל קימלמן טען כי מוטב היה שהיורשים יתרמו אחת או יותר מהיצירות למוסד ציבורי, או ימכרו אותן למוזיאון במחיר מוזל[1].
בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורה של מריה אלטמן ומאבקה המשפטי להשבת התמונות לבעלותה מוצג במספר סרטים דוקומנטריים:
- "משאלתה של אדלה" (Adele's Wish) משנת 2008 הכולל ראיונות עם אלטמן עצמה ומומחים שונים.
- "גניבת קלימט" (Stealing Klimt) משנת 2007 הכולל גם הוא ראיונות עם אלטמן ואחרים שהיו מעורבים במאבקה.
- "אונס אירופה" (Rape of Europa) משנת 2006 העוסק בשוד האומנות הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
- "האישה בזהב" (Woman In Gold, 2015), סרטו של הבמאי סיימון קרטיס, בכיכובם של הלן מירן בתפקיד מריה אלטמן וראיין ריינולדס כעורך דינה[2], המבוסס על ספרה של אן-מארי אוקונור. פרקליטהּ של מריה אלטמן, א. רנדול שנברג, הסביר בהרצאותיו לציבור את גלגולי התביעה המשפטית להשבת הציור לבעליו, ותיאוריו אינם זהים לגמרי לאלה שהוצגו בסרט[3].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אן-מארי אוקונור, האשה בזהב: הסיפור המופלא של יצירת המופת של גוסטב קלימט "דיוקן אדלה בלוך באואר" (מאנגלית: יוני רז פורטוגלי), תל אביב: הוצאת פן/ידיעות ספרים, 2013
- גוסטב קלימט 1862-1918, מאת: ג'יל נרה, הוצאת טאשן
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד רפ, סיפורה של אדל, באתר הארץ, 3 באפריל 2003
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Michael Kimmelman, Klimts Go to Market; Museums Hold Their Breath, הניו יורק טיימס, 19 September 2006
- ^ http://www.imdb.com/title/tt2404425/?ref_=nmbio_mbio
- ^ הרצאתו של שנברג, "Whatever Happened to Klimt’s Golden Lady?", באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, 3 ביוני 2015