אדם בחלל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משחר ההיסטוריה חקר המין האנושי את סביבתו הקרובה והרחוקה. מטבע הדברים, התבצע חקר החלל רק מקרקע כדור הארץ, והתמקד בזיהוי ומיפוי הכוכבים. כבר לפני אלפי שנים, היו אסטרונומים במצרים העתיקה שלמדו בקפדנות את כוכבי השבת. המצאת הטלסקופ על ידי האנס ליפרשיי ההולנדי בשנת 1608 ושכלולו על ידי גלילאו גליליי בשנים שאחר כך אפשרה למפות גם את כוכבי הלכת הרחוקים יותר. יוהנס קפלר, מגדולי האסטרונומים בכל הזמנים, מצא כי כוכבי הלכת נעים במסילות אליפטיות סביב השמש. תנועה זו הוסברה בהמשך על פי חוקי הגרביטציה של אייזק ניוטון (1642 - 1727).

האפשרות לשגר אדם לחלל החיצון הייתה בגדר מדע בדיוני עד למחצית השנייה של המאה ה-20. ספרו של ז'ול ורן "מהארץ לירח" נחשב בעת כתיבתו, במחצית השנייה של המאה ה-19, לנועז במיוחד. ייחודו של הספר היה בשילוב הטכנולוגיה ובתיאור המדויק של שיגור החללית באמצעות תותח ענק, בניגוד לסיפורי הרפתקאות אחרים, שבהם הגיעו לירח בכוחן של ציפורים, או בדרכים שנותרו עלומות.

בעקבות כל זאת, האתגר להביא אדם לחלל היווה אתגר טכנולוגי ואנושי כביר, כמו פיתוח מערכות תומכות חיים, הכוללות ציוד לשמירה על לחץ אוויר תקין ולשמירת הטמפרטורה, שיחזיקו את האדם בחיים ובבריאות טובה במערכת העוינת השוררת בחלל, כשכל תקלה עלולה לקפד את חייו. כמו גם פיתוח מערכת שתוכל להחזירו בשלום לכדור הארץ. לשם כך היה צריך להגיע למערכות אמינות, שהסיכוי לתקלה בהן קטן ככל האפשר, ולאמן אסטרונאוטים שיהיו בעלי עמידות נפשית וגופנית יוצאת דופן, שיוכלו לעבור שהייה בסביבה מבודדת ועוינת, שאין אפשרות לקבל בה עזרה מידית, ללא נזק משמעותי.

במחצית השנייה של המאה ה-20 החל המין האנושי לעשות את צעדיו הראשונים להגשמת החלום של כיבוש החלל. מדעני טילים וחלל, כמו צ'יולקובסקי, גודרד ופון-בראון, שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, ניסו והצליחו לתכנן טילים ורקטות, אשר חלקם המריאו לחלל, כשהמפורסם שבהם הוא ה-V-2 שתכנן פון בראון.

התוכנית לשיגורו של אדם לחלל התנהלה בשני מסלולים מקבילים: תוכנית החלל הרוסית ותוכנית החלל האמריקאית. המירוץ לשיגורו של אדם לחלל הסתיים, ב-12 באפריל 1961, בניצחונה המפתיע של ברית המועצות, עם שיגורה של חללית ובה הקוסמונאוט יורי גגארין, שהיה לאדם הראשון בחלל. כעבור חודש, ב-15 במאי 1961, שיגרה ארצות הברית לחלל את האסטרונאוט הראשון שלה, אלן שפארד. את מקומה של החללית, המשמשת לטיסה חד-פעמית לחלל, תפסה החל מתחילת שנות השמונים מעבורת החלל, שהיא כלי טיס המסוגל להמריא מכדור הארץ לחלל, לשהות בחלל ולנחות חזרה בכדור הארץ לשם הכנתו לשימוש חוזר.

בשנת 2003 הצטרפה גם הרפובליקה העממית של סין אל המדינות שלהן יכולת לשגר אדם לחלל. ב-15 באוקטובר 2003, החללית הסינית "שנג'ואו 5", ועליה הטייקונאוט (השם הסיני לאסטרונאוט), אלוף משנה יאנג ליוויי המריאה אל שמיים נקיים בדיוק בשעה תשע בבוקר, לפי שעון בייג'ינג. החללית יצאה לדרכה כמתוכנן ממתקן השיגור שבמדבר גובי בצפון מערב סין. לפי הודעת הממשלה, היא נכנסה למסלולה 10 דקות מאוחר יותר. למחרת, בשעה 6:04 בבוקר נפתח המצנח של החללית והיא נחתה בשלום בערבות מונגוליה הפנימית, בתום 14 הקפות של כדור הארץ. בכך הייתה סין למדינה השלישית בעולם שהצליחה לשגר אדם לחלל. ב-12 באוקטובר 2005 שיגרה סין את החללית שנג'ואו 6 ועל סיפונה שני אסטרונאוטים, פיי ג'ונלונג (40) וניה היישן (41), ששהו בחלל כחמישה ימים.

קיצור תולדות האדם בחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולומביה, מעבורת החלל הרב שימושית הראשונה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: אדם בחלל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Q space.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החלל. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.