אדמונד ג'ייקובסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדמונד ג'ייקובסון

אדמונד ג'ייקובסוןאנגלית: Edmund Jacobson;‏ 22 באפריל 1888 - 7 בינואר 1983) היה רופא-פסיכיאטר, פסיכולוג ופיזיולוג אמריקאי ממוצא יהודי, מפתח טיפולי ההרפיה הראשונים המבוססים מדעית: הרפיית השרירים ההדרגתית. תרם גם לתחום האלקטרופיזיולוגיה של הפעילות הנפשית-התנהגותית, ונמנה עם חלוצי הביופידבק והרפואה הפסיכוסומטית. טכניקת ההרפיה שפיתח שולבה בהמשך ככלי חשוב בטיפולים הפסיכולוגיים ההתנהגותיים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ייקובסון נולד בשיקגו, בנם של מוריס ג'ייקובסון, מתווך נדל"ן יהודי יליד שטרסבורג, ושל אשתו, פאני, ילידת מדינת איווה.

לאחר לימודי תואר ראשון BS באוניברסיטת נורתווסטרן, נרשם ג'ייקובסון בשנת 1905 ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד. אחד ממוריו היה הפילוסוף והפסיכולוג ויליאם ג'יימס, בעל אוריינטציה הוליסטית כלפי הגוף ונפש האדם, שחיבר עם החוקר לאנג את התאוריה האינטואיטיבית על מוצאם ההיקפי של הריגושים, וכתב על החווייה המיסטית ועל ההרפיה. לפי עדותו מאוחר יותר, ג'ייקובסון חיפש בתקופה זו תשובות לשאלת התגובות הרגשיות החריפות של האדם - האמוציות, במיוחד הפחד וה"עצבנות"; הוא התאכזב ממורהו ג'יימס, ומצא עניין דווקא במחקרים אלקטרופיזיולוגיים, נציגי האסכולה הפסיכולוגית הצרפתית בנושא. באותה תקופה ג'ייקובסון ביצע את המחקרים השיטתיים הראשונים בנושא ההרפיה: מחקרים של תגובת ה-startle (תגובת פתע, עליית פתע במתח) לרעשים פתאומיים.[1] פרסומו הראשון היה מאמר פילוסופי על האמת -"The relational account of the truth", אותו כתב בהשראת ויכוחיו עם אחד ממוריו בהרווארד, ג'וזאיה רויס.

בשנת 1910 סיים בהרווארד את התואר השלישי PhD, עם עבודת דוקטורט על העכבה (אינהיביציה). בהמשך השתלם באוניברסיטת קורנל, שם הושפע מהפסיכולוג הבריטי הידוע אדוארד טיצ'נר. ברוחו של טיצ'נר, התעניין בהגברת המודעות לתחושות הקינסטטיות בגוף ולחוויות הנפשיות המקבילות להן, וכן בשיטת בחינה פנימית (אינטרוספקציה) של הנפש הקרויה גם "שיטת וירצבורג". כמו כן בהשפעת "תורת ההקשר" של טיצ'נר, התעניין בקשר בין תנוחות ומתחים בגוף ובין מלים ופעילויות בדמיון. בתקופה זו פרסם את מאמרו החשוב "על המשמעות ועל ההבנה" (Meaning and Understanding).

בהמשך עבר לאוניברסיטת שיקגו, שם הצטרף במשך רבעון כמדריך למחלקה לפיזיולוגיה שבניהולו של א. ג'. קרלסון. לאחר מכן למד רפואה ב"בית הספר ראש" בשיקגו, וסיים ב-1915 לימודי דוקטור לרפואה MD. משנת 1926 עבד במחלקת הפיזיולוגיה של אוניברסיטת שיקגו, ובתקופה זו המשיך במחקריו אודות הרפיה, מדידות מתח בשרירים ועוד. ב-1937 פרש מהאוניברסיטה והקים במרכז שיקגו את מעבדתו הפרטית לפיזיולוגיה קלינית, בה ערך מחקרים עד 1960 ושם פעל עד יום מותו.

ג'ייקובסון נפטר בשיקגו בשנת 1983, בגיל 94.

פעילותו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדידת מתח בשרירים והאלקטרומיוגרפיה הכמותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת עבודתו בשיקגו יחד עם א. קרלסון, חיפש ג'ייקובסון מדדים שונים למצבי מתח נפשי. כך למשל חקר את ההחזר הפטלרי (החזר הקפיצה של הברך לאחר נקישה בגיד מתחת לפיקה), ומצא מתאם בין האמפליטודה של ההחזר ובין מתח נפשי. הוא גילה שהשגת מצב של הרפיה הורידה את האמפילטודה של ההחזר.

אולם שיטת מדידת החזרים בברך הייתה מסורבלת מדי. בשנת 1921 הוא החל למדוד את ה"מתח" דרך מדידות אלקטרופיזיולוגיה, בשיתוף פעולה עם מעבדות בל. אחר כך ניסה ליישם טכניקות אלה בפרקטיקה הרפואית, מה שנקרא מאוחר יותר בשם "רפואה פסיכוסומטית". הוא השתמש במכשירים חשמליים בעלי מיקרוולטאז', וביצע את המדידות החשמליות המדויקות הראשונות של טונוס השרירים (פוטנציאלי פעולה או דחפים עצביים), בשרירים אצל בני אדם חיים.

יחד עם עובדי מעבדת בל, שקד ג'ייקובסון על שכלול מכשירים אלה. כך למשל יצר את ה"נוירוולטמטרים" (1939) וה"נוירוולטמטר משלב" (integrator neurovoltmeter). בכך היווה ג'ייקובסון חלוץ האלקטרומיוגרפיה הכמותית.

הקשר בין הפעילות בשרירים ובין ריגושים ומחשבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעזרת המדידות הללו מצא ג'ייקובסון שגם במצב של רגיעה גופנית, מחשבה או דמיון על תנועות או על מכות גורמת לתגובות אלקטרומיוגרפיות. כל מחשבה מתלווה בפעילות שרירית, מזערית ככל שתהיה. שרירי העיניים ואיברי הדיבור מושפעים מדמיונות של ראייה או דיבור. ולהיפך - הפחתה של החשיבה והדמיון מסוגים אלה גורמת להרפיית השרירים הרלוונטיים. ג'ייקובסון טען:

"נראה נאיבי להגיד שאנו חושבים עם השרירים שלנו, אבל אין זה מדויק להגיד שאנו עושים זאת בלעדיהם"

– ציטוט לפי תלמידו, מק גייגן, בספרם של פול לרר ואחרים, ע' 58

בהמשך לתצפיותיו בעת לימודיו באוניברסיטה, ג'ייקובסון התרשם כי מאמץ, מתח נפשי והפרעות סומטיות שונות מלווים לעתים קרובות ב"מתח שרירים", כלומר מצב של כיווץ סיבי השרירים. הוא הסיק כי הרפיית שרירים, כחומר הורדת טונוס השרירים ויצירת מצב של חוסר כיווץ, עשויה לגרום להרגעה נפשית, עם השלכות חיוביות גם על הפרעות גופניות שונות. להערכתו, הרפיית שרירים יכולה לשמש אף לאמצעי מנע נגד הפרעות גופניות ונפשיות שונות, הנקראות לעתים "פסיכו-סומטיות".

בשנת 1929, אחרי עשרים שנות מחקר, החל ג'ייקובסון לפרסם את תוצאותיו בספרו "הרפייה הדרגתית". כעבור 5 שנים, בשנת 1934, כתב גם את הספר "אתה חייב הרפיה" (You must relax) המיועד לציבור הרחב, שבו הציג את יתרונות טכניקות ההרפייה בטיפול ובמניעת הפרעות נפשיות וגופניות.

היישומים הטיפוליים של מחקריו: "טכניקת ההרפיה ההדרגתית של ג'ייקובסון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הטיפול של ג'ייקובסון התבססה על תרגילי כיווץ ואחר כך הרפיה פתאומית של עשרות קבוצות שרירים, ועל אימון כושר ההבחנה בין תחושות המתח וההרפיה הללו. המטרה המיידית של האימונים הייתה סילוק המתח בכל שרירי השלד וחוויית הרפייה עמוקה "בפקודה".

לפי שיטתו המקורית, התוכנית הטיפולית הייתה צריכה לכלול כ-56 עד 200 מפגשים טיפוליים, והמטופלים היו צריכים לבצע בין 1 ל-9 תרגילים יומיים של הרפייה בת שעה כל אחד.[2]

שיטתו אומצה מאוחר יותר על ידי מייסדי הטיפולים הפסיכולוגיים ההתנהגותיים, הראשון מביניהם היה הדרום אפריקאי ג'וזף וולפי (בספרו "פסיכותרפיה על ידי עכבה הדדית", 1958). להבדיל משיטת ג'ייקובסון, עקרון השיטה של הגרמני שולצה, שנקראת "אימון אוטוגני", התבסס בעיקר על סוגסטיה. במשך הזמן שתי שיטות אלה שולבו בטיפולי ההרפיה הנהוגים בפסיכותרפיה כיום.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Progressive Relaxation, Univ. of Chicago Press, 1929
(הרפיה הדרגתית, הוצאת אוניברסיטת שיקגו); מהדורה נוספת יצאה ב-1938.
  • You Must Relax: A Practical Method for Reducing the Strains of the Modern Living, NY, 1934
(אתה חייב הרפיה: שיטה שימושית להפחתת הלחצים של החיים המודרניים)
  • You Can Sleep Well: The A,B,C.s of Restful sleep for the Average Person, 1938
(אתה יכול לישון טוב: האלפבית של השינה השקטה אצל האדם הממוצע)
  • The Peace We Americans Need: a Plea for a Clearer Think about Our Allies, Our Foes, Ourselves and Our Future
(השלום שאנחנו, האמריקאים, צריכים: קריאה לחשיבה בהירה יותר על בני בריתנו, אויבינו, על עצמנו ועל עתידנו)
  • The Human Mind, 1983

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

(אנדרו היינצה, היהודים והנפש האמריקאית: טבע האדם במאה העשרים, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2002)
  • Stephen Harlan Norwood, Eunice G. Pollack, Encyclopedia of American Jewish history, ABC-CLIO Inc. Santa Barbara 2008
(סטיבן הרלן נורווד, יוניס ג'. פולאק, אנציקלופדיה של ההיסטוריה היהודית האמריקאית. הוצאת אי.בי.סי-קליו, סנטה ברברה, 2008)
  • Paul M. Lehrer,Robert L. Woolfolk, Wesley E. Sime, Principles and practice of stress management Guilford Press, NYC, London, 2007
(פול מ. לרר, רוברט ל. וולפוק, ווזלי אי. סיים, עקרונות ופרקטיקה של הטיפול במצבי סטרס. הוצאת גילפורד, ניו יורק, לונדון, 2007)
  • Douglas Bernstein, Thomas D. Borkovec, Holly Hazlett-Stevens, New directions in progressive relaxation training: a guidebook for helping professionals, Praeger Publishers Greenwood Publishing Group Westport, 2000,
(דגלס ברנשטיין, תומאס בורקובץ, הולי היזלט-סטיבנס, כיוונים חדשים באימוני ההרפיה ההדרגתית: מדריך לאנשי המקצועות הטיפוליים. הוצאת פרגר, קבוצת גרינווד, ווסטפורט, 2000)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ P.Lehrer et al. 2007 p 57
  2. ^ D.Bernstein et al 2000 p.6