אדריכלות אשורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת מסופוטמיה
פסל למסו מדור שרוכין. פסלים אלה נועד לגונן על המלך שישב על כיסאו באולם שעל פתחיו שמרו.

בשם אדריכלות האשורית מכנים את סך הישגי הבנייה שהתקיימו בשלוש הממלכות האשוריות במסופוטמיה, הלא הן ממלכת אשור הקדומה, התיכונה והמאוחרת. בעיקר ידועים ההישגים האדריכליים של הממלכה האשורית המאוחרת, הן במרכז האימפריה שבצפון מסופוטמיה, הן באזורים שסופחו על ידה בעת התרחבותה לכדי אימפריה, ואפילו בקרב המדינות הוסאלית שהיו נתונות למרותה.

הרקע ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה האשורית התיכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידיהן של שתי ערים שהתקיימו בתקופת הממלכה האשורית התיכונה ידועות כיום היטב מן החפירות הארכאולוגיות שבוצעו בהן והן העיר אשור (באתר המכונה בערבית קלעת שרגאת) והעיר כַּר תֻכֻּלתִ נִנֻרתָ.

העיר אשור הייתה עיר המקדש העיקרית של האל אשור. אשור הייתה מקום פולחנו של האל השומרי הקדום אנליל (שזוהה במידה מסוימת עם האל אשור). העיר חזרה להיות עיר המקדש העיקרי בתקופה האשורית התיכונה (אחרי השליטה של ממלכת מיתני במאה ה-15 לפנה"ס במרכזה של מסופוטמיה). גם כשמלכי אשור בתקופת בממלכה האשורית המאוחרת, העבירו את עיר הבירה של הממלכה צפונה לכלח, דור שרוכין ונינוה המרוחקות למדי, נותר מקדשו הראשי של האל אשור בעיר אשור.

הממלכה האשורית המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-10 או ראשית המאה ה-9 לפנה"ס קמה הממלכה האשורית החדשה ( המאוחרת), בצפונה של מסופוטמיה. ממלכה זו התפשטה באמצעות כיבושים צבאיים רצופים ברחבי המזרח התיכון, ובסופו של תהליך אף כבשה את מצרים. מרכז ממלכה זו, בצפון מסופוטמיה היה סמוך למקום מפגש הנהרות הזב הגדול והחידקל. במקום זה נבנו שלוש ערי ענק כלח (נמרוד), דור שרוכין (חורסבד) ונינווה (קויונג'יק). ערי בירה אלה החליפו האחת את השנייה.

העיר האשורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומות ושערים בנינוה

האשורים בנו במסופוטמיה ערים עצומות בגודלן. גודל העיר ניתן לקביעה על פי קווי החומות שבהם הייתה מוקפת. הערים היו ממוקמות כולן במישור. האשורים לא ייחסו חשיבות מיוחדת לטופוגרפיה. לא ניתן היה למצוא גבעה במידות הדרושות, ולמעשה גם לא היה צריך. ההגנה לעיר נעשתה על ידי בניית חומות בעלות עובי רב, וצבא שהיה מן המיומנים ביותר בעת העתיקה.

מן התקופה האשורית התיכונה מתבלטת העיר אשור (קלעת שרגאת). מתארה בלתי רגולרי, קרוב לצורת משולש. העיר הותאמה לפיתול של החידקל (ויובל של החידקל קדום ממערב). במקום שהטופוגרפיה והנהר הם מיטביים. במקום שבו הסלע מוגבה בקרבת הנהר, נבחר למקם עליו את העיר. אורך צלע אחת של העיר כ-900 מ'. אורך החומה הדרומית כ-1,700 מ', ובסך הכל ההיקף הכללי של חומת העיר 3,200 מ', ושטחה כ-635 דונם.

מן התקופה האשורית המאוחרת בולטות שלוש ערי ענק:

  1. דור שרוכין (חורסבד) במתאר מלבני שאורך צלעותיו 1,560 ו-1,800 מ'. היקף החומות כ-6,860 מ'. שטח העיר בין החומות: 2,935 דונם (כלומר מעט פחות משלושה קילומטר מרובע).
  2. כלח (נימרוד) במתאר מצולע. אורכה 1,650 מ' ממערב למזרח; 1,200 מ' בממוצע (מצפון לדרום). היקף חומותיה כ-7 ק"מ, שטחה כ-3,570 דונם.
  3. נינוה (קויונג'יק) הייתה הגדולה בערים האשוריות. אורכה המרבי – 4,600 מ', רוחבה הצפוני – 2,090 מ', רוחבה הדרומי – 900 מ', היקף חומותיה 11,910 מ' (קרוב ל 12 קילומטרים). שטחה 7,270 דונם.

נינוה נזכרת בספר יונה כעיר עצומה בגודלה שלוקח זמן לחצות אותה, הן כעיר בעלת אוכלוסייה רבה - 120,000 נפש (כנראהמספר טיפולוגי), אך הוא בוודאי מבטא נכונה את גודלה העצום, והן כעיר שמוחזקים בה גם בהמותיהם של התושבים.

לתוכנית העיר האשורית בתקופת הממלכה האשורית המאוחרת (בכלח, בדור שרוכין ובנינוה) הייתה מתכונת שחזרה על עצמה. העיר חולקה לשלושה אזורים:

  1. עיר פנימית (או אקרופוליס) ובה ארמון המלך;
  2. עיר פנימית נוספת בחלק אחר של העיר ובה הארמון הצבאי או בית הנשק (Ekal Mašarti), שהוא הארמון "שבו כל דבר נאסף".
  3. שתי הערים הפנימיות הופרדו כל אחד באמצעות חומה פנימית מן העיר עצמה שבה התגורר העם. שתי הערים הפנימיות היו צמודות לחומת העיר מבפנים. דבר זה נתן בידי בעלי השררה אפשרות לצאת היישר מתוך העיר בשעת הצורך מבלי לעבור בעיר עצמה.

חומרי בנייה ועיטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבני טיט מיובשות בשמש[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור שבין הנהרות פרת וחידקל (שכונה על ידי היוונים בשם מסופוטמיה) הוא עמק נרחב ושטוח שבו זורמים שני נהרות גדולים. בשטח העצום הזה נמצא רק חומר אחד העשוי לשמש לבנייה והוא הטין (חומר) הבונה את העמק, שממנו ניתן להכין אך ורק לבנים לבנייה. את כל יתר חומרי הבנייה (אבן, קורות עץ, מתכת) היה צורך לייבא מהארצות השכנות. את הטין ערבבו בחומרים נוספים (בעיקר תבן) ויצרו טיט. את הלבנים יצרו על ידי שפיכת הטיט נוזלי למחצה, לתוך מסגרת עץ, חסרת קרקעית וחסרת מכסה, המכונה במקרא בשם "מלבן", כפי שמתואר במקרא: "בֹאי בטיט ורמסי בחֹמר החזיקי מלבן" (נחום ג 14).

באמצעות מלבן ניתן ליצור לבנים בכמות בלתי מוגבלת כאשר כל הלבנים בעלות צורה ומידות זהות. לאחר יצירת הלבנים הן נותרו לייבוש בשמש, שורות שורות. המונח הגאומטרי בן ימינו "מלבן" נגזר למעשה מכלי העבודה הפשוט הזה ששימש ליצירת לבנים. למרות שמרבית הלבנים האשוריות היו דווקא רבועות. מידה ממוצעת של לבנה במאה ה-8 לפנה"ס הייתה 37X37 ס"מ ועוביה 10 ס"מ.‏[1]

מאחר שהאשורים בנו ערי ענק עם ביצורים עבים, ארוכים וגבוהים מאוד, נדרשו לשם כך כמויות עצומות של לבנים. העיר דור שרוכין, עיר בירתו של המלך סרגון השני, נבנתה במתאר שהוא ריבוע ענק שאורך צלעו כ 1.7-1.8 קילומטר, מוקף בחומה. עובי חומותיה היה כ-28 מ'. זהו עובי עצום, שאיפשר אפילו תנועת מרכבות רתומות לסוסים על החומה. נינוה, בירתו של סנחריב, יורשו של סרגון השני, הייתה גדולה עוד הרבה יותר. אורכה המרבי הגיע ל-4.6 קילומטרים, היקף חומותיה - כמעט 12 ק"מ. האשורים מציינים, לא פעם, בכתובות הבנייה שלהם, לאיזה גובה נבנו חומות הערים, לפי מספר נדבכי הלבנים (tipki). גובה מקובל לחומות היה 180 נדבכי לבנים. מאחר שגודלה של לבנת טיט ממוצעת ידוע מן החפירות (בממוצע 37X37 ס"מ בגובה 10 ס"מ לערך) וידוע כי החומות התנשאו ל-18 מ' בממוצע. מהנתונים האלה ניתן בנקל לחשב את נפח החומות, ומתוך כך את הכמויות העצומות שהיו דרושות לבניית החומות. החישובים מראים שנדרשו לבניית חומת דור שרוכין כ-240 מליון לבני טיט, ולבניית חומת נינוה - כ-470 מליון לבנים. זו הייתה עבודה עתירת כוח אדם מובהקת. למשל, כדי לבנות את חומת דור שרוכין בפרק זמן של כשנתיים, נדרש לייצר כמליון לבנים ביום, כל יום, לייבש אותן, להוביל אותן לאתר הבנייה ולשלבן בבנייה, על מנת שבניין החומות יסתיים במהלך שנים ספורות.

בידי האשורים הייתה נקוטה שיטת בנייה נוספת, ככל הנראה מהירה יותר, והיא יציקת טיט נוזלי למחצה בין שתי תבניות עץ ( 'יציקת טיט' Terre pisée ).

לבנים צרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור ריצוף באיכות טובה נהגו האשורים גם לצרוף לבנים שטוחות בכבשן. פעולה זו יצרה לבנה קשה שאיננה מתבלית במגע עם מים. במקרים רבים היה החומר המלכד בין הלבנים אספלט שחור (אזור מוסול שבעיראק עתיר בבארות נפט הפעילות עד ימינו).

בסיפור המקראי - "מגדל בבל" נכתב

..ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו בה. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן, והחֵמר (אספלט) היה להם לחוֹמר (טין)

ספר בראשית, פרק י"א, פסוקים ב'-ג'

לבנים מזוגגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשורים ידעו את מלאכת זיגוג לבני החרס והשתמשו בהן, אם כי בכמויות מוגבלות, לעיטור חזיתות של ארמונות וחדרים נבחרים.

אבן גיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהרים הבנויים אבן גיר מצויים כבר במרחק של כ-10 ק"מ מדור שרוכין, האשורים מיעטו להשתמש בחומר בנייה זה, אולי חוסר מיומנות בעיבודה. אבן הגיר שימשה בעיקר בבניית קירות תמך. יוצא דופן היה הגשר הבנוי אבן גיר שקישר בין מקדש האל נבו ובין ארמון סרגון.

אלבסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבסטר הוא מסלע של גבס (סולפט ולא קרבונאט כמו אבני הגיר), נוח לעיבוד, בעל גוון חום בהיר, והוא החומר המקובל לגילוף תבליטים ופסלים.

בזלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזלת הוא מסלע נדיר למדי בשימוש במסופוטמיה. האבן יובאה על-פי רוב מסוריה, ושימשה בשל קושיה הרבה, ליצירת צירי דלתות ואבני פותה שבהן סבבו הצירים. בסוריה שימשה הבזלת גם ליצירת בסיסי עמודים, אך עמודים נדירים באדריכלות האשורית.

עץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסופוטמיה לא גדלים עצים שמתוכם ניתן להפיק קורות ועמודים לבנייה. את אלה היה על האשורים לייבא מבחוץ. לשם כך ערכו מסעי מלחמה חוזרים ונשנים לאזור הלבנון, שממנה הביאו את גזעי עצי הארז. התבליטים בארמון סנחריב בנינוה מרבים להראות עבודות בנייה שונות, ובהם גרירת גזעי ארזים באמצעות ספינות.

מתכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברונזה הייתה חומר ששימש בבנייה למטרות מיוחדות. לוחות ברונזה מרוקעת בעזרת מסמרים ציפו דלתות של שערים. דוגמה לכך הם השערים של אשורנצירפל השני ושלמנאסר השלישי שנמצאו בעיר בלואת.

מאפיינים אחדים לבנייה האשורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווי הבניה של הביצורים ושל הארמונות היו ישרים וארוכים מאוד. לעומת זאת האשורים לא ידעו כיצד להקצות זווית ישרה. בניית ארמונות ומקדשים נעשתה על גבי משטח מוגבה (Tamlu) הנתמך על ידי קירות תמך שיסודותיו (Uššu) לרוב עשויים אבן גיר. המושגים האלה מצויים במקרא: המסד המוגבה שעיקרו עפר בממלא מרווח בחן קירות תמך הוא ה"מילוא" שמופיע במקרא (למשל: שמואל ב', פרק ה', פסוק ט'; מלכים א', פרק ט', פסוק ט"ו; פרק ט', פסוק כ"ד; פרק י"א, פסוק כ"ז; דברי הימים ב', פרק ל"ב, פסוק ה'). ארמון על מסד מוגבה נחשף במרכזו של תל לכיש. המושג השני מקביל למילה המקראית אשיה (ירמיהו, פרק ג', פסוק י"ד).

האשורים הרבו לקרות את האולמות הגדולים שבארמונותיהם בקמרונות עשויים לבנים. בישראל התגלו קמרונות עשויים לבנים בארמון האשורי שנחשף בתל ג'מה שבדרום.

לעומת זאת עמודים הם מרכיב אדריכלי נדיר בשימוש בבנייה האשורית.

הארמון האשורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הארמון האשורי באיילת השחר

בתוך הערים הפנימיות שבעיר האשורית נבנו ארמונות המלכים ומבני השרד של הפקידים הגבוהים. מבני השרד דמו מאוד לארמונות המלכים, אבל היו קטנים יותר ופחות עשירים בעיטורם.

ארמונות נחפרו בשלושת ערי הבירה הגדולות של הממלכה האשורית המאוחרת כלח, דור שרוכין ונינווה. היה זה הארכאולוג האמריקאי גורדון לאוד (Gordon Loud), בעקבות החפירות של משלחת המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו בדור שרוכין, שעמד לראשונה בשנת 1936 על העובדה שהארמונות האשוריים נבנה על פי מתכונת או נוסחה אדריכלית מסוימת. בשנת 1970, הקדיש הבריטי ג'פרי טרנר (Goeffrey Turner) מחקר מקיף לסוגיית הארמונות, וניסח את המאפיינים שלהם.

המונח האשורי לארמון הוא ekallu (היכל). המונח הזה מתייחס למבנה כולו, וגם לחלק מן הארמון, לפי טיב הציפוי (בעץ, באבן וכו'). גם המונח בית - Bit מתייחס לארמון. גם במקרא מופיעים המונחים המקבילים: בית המלך, ארמון וגם היכל.

הארמון האשורי - סגנון קדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הארמונות ומבני השרד שחפר לאוד בדור שרוכין, הוא זיהה כי בכל ארמון מצויות שתי חצרות גדולות (לפחות). החצר הקדמית גדולה יותר. נוסף על כך יש חצרות קטנים נוספים.

הכניסה אל המבנה נעשתה באמצעות חדר כניסה הממוקם דווקא בפינת החצר הקדמית, במקום צנוע למדי. החצר הקדמית מכונה אצל האשורים באבאנו (babānu), לאמור חצר השער. סביב החצרות סדורים חדרים. לעתים של מרחב אחד, לעתים של חדר וחדר מבוא לפניו. החדרים הסמוכים לצד החזית של החצר הקדמית (מול הכניסה לאגף חדר הכס) הם הפחות רגולאריים. אולי גם הפחות חשובים. אולי יועדו לשומרי השער.

תוכנית המקדש (מימין) והזיקוראת משמאלו בכר תוכולתי נינורתה

אגף הכס מצוי בכל ארמון ומבנה שרד. במתכונת הראשונה לבניית ארמונות אגף זה נתון בין החצר החיצונה ובין החצר הפנימית (שתתואר להלן).

מן החצר הקדמית קיימת כניסה מונומנטלית, של פתח בודד או של שלושה פתחים. פתחים אלה עוטרו בשני צידיהם בפסלים גדולי מידה המכונים למסו (Lamassu). פסלים אלה הם של יצורי כלאיים שראשם ראש אדם, גופם גוף פר ולהם כנפי נשר. פסלים אלה נועדו לגונן על המלך שיש על כיסאו באולם שעל פתחיו שמרו. אין ספק שפסלים אלה הטילו אימה על כל מי שבא בשערי חדר הכס.

הכניסה לאולם הכס הייתה בקיר האורך של האולם (כניסה רוחבית). בקיר הצר השמאלי (מבחינת הנכנס בפתח) של אולם הכס מצויה גומחה רחבה, לפניה משטח מוגבה שעליו ניצב הכס ששימש מושבו של המלך. לפני הכס היו מסילות עשויות אבן עליהן נע תנור נייד שנועד לחימום. סמוך לכס מצוי פתח אל חדר צדדי ששימש מרחץ ושירותים למלך.

אולם הכס היה הגדול באולמות הארמון או הבניין (במידה שמדובר בארמון שרד לפקיד גבוה כלשהו). אורך אולם הכס של סרגון השני, למשל, עלה על 50 מטרים.

קירות אולם הכס, סביב, עוטרו בתבליטי אבן גדולים. התיאורים המועדפים היו ממלחמותיו וכיבושיו של המלך, וכן תהלוכות של מלכים נכנעים המובאים אליו בשבתו על כסאו. לעתים נעשה שימוש בציורים על גבי טיח האולם, ולעתים גם באריחי חרס צבעוניים ומזוגגים.

בקיר הצר השני, שממול לכס, מצוי פתח רחב וממנו יציאה אל חדר מדרגות שעלו אל הגג או קומה שנייה אם הייתה כזו.

אחד הפתחים בקיר האורך השני של חדר הכס יצא אל חדר מעבר, ובאמצעותו ניתן היה להגיע אל החצר הפנימית ואגף החדרים הפרטי של הארמון. מערך הפתחים בין חדר הכס וחדר המעבר היה כזה שלא ניתן היה להציץ מחדר הכס אל עבר האגף הפרטי.

החצר הפנימית מכונה בשם ביתנו (bitānu) כלומר חצר הבית. המונח הזה מופיע במקרא בתיאור ארמון המלך אחשוורוש "חצר גינת ביתן המלך" (אסתר א 5). בין הדירות הסדורות סביב החצר הפנימית ניתן תמיד להבחין באחת מיוחסת (ע"פ גודל החדרים, או מן העובדה שהם מעוטרים בתבליטים או בציורי קיר. לכל הדירות יש בדרך כלל מבנה של מבוא, חדר מגורים, חדר רחצה. המבנה המתואר במגילת אסתר הוא מבנה נפרד ששימש למשתה והוא בעל חצר וגינה. ראו: "כל איש אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא" ( אסתר ד 11); "ויאמר המלך: מי בחצר והמן בא לחצר בית המלך החיצונה" (אסתר ו 4); "עשתה..משתה..בחצר גנת ביתן המלך" (אסתר א 5); "והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה... והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה היין..". (אסתר ז 8-7).

אגף השירות מרוכז באזור אחד בבניין. בתוך אזור זה אין חוקיות בתכנון. ניתן להבחין בו בעיקר ע"פ התנורים והמתקנים השונים. חלק מחברי המטבח הם מעין גומחות, כאשר יש קירוי וחסר קיר כלפי החצר.

הארמון האשורי - סגנון מאוחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המקדש לאל אנו ולאדד בעיר אשור

בימי סנחריב שונתה המתכונת לבניית אגף חדר הכס בארמון האשורי. בעוד שבמתכונת הראשונה הכניסה אל חדר הכס הייתה בלתי ישירה, כי על הנכנס בשער חדר הכס היה לפנות שמאלה כדי לראות את פני המלך, כעת נבנה אגף חדר כס בעל כניסה וגישה ישירה אל המלך. מן החצר הגדולה נפתחו שלושה פתחים אל אולם רוחבי. מי שנכנס לא פנה לצד כלשהו אלא המשיך הלאה. לעתים עבר אולם רוחבי נוסף ולעתים אולם רוחבי נוסף. הכס ניצב ממול לפתח, או שורת פתחים שכולם מסודרים בקו אחד. אם דלתות כל הפתחים האלה היו פתוחות, יכול הניצב בחצר שלפני חדר הכס לראות במרחק מה ממנו, מבעד לכל הפתחים, את המלך על כסאו.

בארמון סנחריב שבנינוה מצויים שני אגפי חדר כס. האחד במתכונת הראשונה, הקדומה יותר; השני במתכונת השנייה, המאוחרת יותר. אגף הכס של המתכונת השנייה הוא זה שהעובר בקו ישר דרך שלושה אולמות רוחביים הגיע אל חדר קטן שבו נייצב הכס, על הקיר מאחוריו, היה ממוקם התבליט המפורסם המתאר את המצור שהטיל סנחריב על האיש לכיש שבארץ ישראל.

המתכונת הזו המשיכה בארמונות האשורים עד סוף ימיה של הממלכה האשורית המאוחרת. לאחר מכן היא מצויה בארמונות הבבליים, ולבסוף בארמון מלך פרס שבשושן הבירה. במגילת אסתר מופיע תיאור המזכיר את מבנה הארמון האשורי, "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך, והמלך יושב על כיסא מלכותו בבית המלכות אשר נכח פתח הבית. ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עומדת בחצר נשאה חן בעיניו ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט" (מגילת אסתר, פרק ה, פסוקים א-ב). דומה שהכתוב מתאר בדיוק את הסיטואציה שתוכנית הבניין מאפשרת, כלומר כניסה בציר ישר כפי שהונהג במתכונת השנייה.

בית הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל אחת מן ערים האשוריות הגדולות היה, כאמור, מתחם מלכותי שני, נפרד מן העיר בחומה פנימית, וגם בו נבנו ארמונות. בכלח (נמרוד) היה זה מתחם גדול שבנה שלמנאסר השלישי. בדור שרוכין זהו ארמון שסומן באות F. בנינוה מצוי מתחם זה בתל אבו יונוס (המקום המסורתי הערבי למקום קבורתו של הנביא יונה שניבא על נינוה). בכל הערים האלה הארמון מכונה בשם אקל משרתי (Ekal Masarti) כלומר, הבניין שבו כל דבר נאסף. תפקיד הבניין (לפי הכתובות של סנחריב ואסרחדון): "לשם סידור המחנה, איסוף הסוסים, הפרדות, המרכבות, הרתמות, כלי המלחמה ושלל האויב, וכל דבר למינהו שאשור מלך האלים חלק לי חלק כמלך, לשם תרגול הסוסים ואימון המרכבות". סנחריב מכנה אותו גם Ekal Kutalli, כלומר הארמון האחורי (יחסית לארמון המרכזי. אסרחדון, יורשו, שלא בנה בנינוה ארמון ממש, הוסיף עליו אגף מגורים וכנראה גר בו, בקרב צבאו, שעזר לו לעלות לשלטון. תפקיד: בית הנשק, מטה הצבא (כולל אגף כס וחדר כס)

הארמון האשורי - סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לארמון בדור שרוכין

בסך הכל ידועים כיום מן התקופה האשורית המאוחרת כעשרים ארמונות ומבני שרד גדולים, שנשתמרו בשלמותם או בחלקם. רק מבנה שרד אחד נחפר בשלמותו (בדור שרוכין: ארמון K). כולם נבנו לפי נוסחה אדריכלית שזוהתה לראשונה על ידי גורדון לאוד וג'פרי טרנר. גם אם נחפר קטן קטע , או שהשתמר קטע קטן, ניתן לעתים קרובות לדעת היכן בארמון הוא מצוי.

הנוסחה האדריכלית הזו מתחילה בארמונות של מלכי הממלכה האשורית החדשה (מאשורנצירפל השני במאה ה-9 לפנה"ס) והיא ממשיכה עד לימיו של סנחריב (סוף המאה ה-8 לפנה"ס. בימיו של סנחריב הנוסחה האדריכלית משתנה באופן דרסטי. בארמון סנחריב בנינוה מופיעות שתי הנוסחאות זו בצד זו, אך מימיו של אסרחדון, יורשו של סנחריב, ואילך, ממשיכה הנוסחה החדשה בלבד. נוסחה זו מצויה עדיין בארמונו של המלך האשורי אשורבניפל, והיא ממשיכה אל עבר הארמונות של הממלכה הבבלית החדשה שירשה את זו האשורית המאוחרת, ואפילו אל ארמון דריווש בשושן הבירה של הממלכה הפרסית שירשה את זו הבבלית.

רשימת מבני שרד באתרים ארכאולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. מבנים בפחוות האשוריות - תיל ברסיפ, ארסלן טאש
  2. מבני שרד אשוריים, בבליים ופרסיים בארץ ישראל - איילת השחר, תל חצור, תל מגידו, אשדוד, תל גמה, תל לכיש, בית צור, תל אבו סלימה, בוצרה

מקדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיקוראת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזיגוראת בצ'וגה זנביל

זיקוראת הוא מעין גבעה מלאכותית גבוהה, בנויה לבני טיט, שבראשה ולרגליה מקדשים. פירוש השם זיקוראת (Ziqqurratu) הוא מקדש-מגדל, פסגה של הר (מן המלה זקור שפירושה בולט לגובה) זהו מבנה פולחני מסופוטמי טיפוסי. ראשיתו בדרום מסופוטמיה. סממנים טיפוסיים מצויים כבר החל מתקופת עובייד (מן האתר ארידו, סביב 5000 לפנה"ס). מקדשי-טרסה קדומים הם למעשה המקדים לבניין הזיקוראת המפותח. הפרטים כבר ניכרים זיקוראת האל אָנוּ בארך (אורוק), ובזיקוראת באל-אוקיר. יחד עם זאת אופן העלייה אליהם – פרט שמאוחר יותר יהיה חלק מהותי מן המבנה - אינו ברור עדיין. הזיקוראת התקני הראשון נבנה על ידי אור-נאמו (ראשון מלכי שושלת אור 3 (2112-2095 לפנה"ס) באור. זהו מבנה מאסיבי בעל בסיס רבוע, שאלי עולים שלושה גרמי מדרגות מצטלבים הנפגשים בנקודה אחת. כך גם בזיקוראת לאל מרדוך שבבבל (שהווה ככל הנראה השראה לתיאור מגדל בבל שבמקרא, בראשית יא 4) מן המאה ה-18 לפנה"ס ואילך, המכונה: Etemenanki שפירושו 'מקדש יסוד השמים והארץ'. רק בימי שמשי אדד הראשון עובר הרעיון צפונה לאשור. כאן המקדש התחתון קשור עם זיקוראת והגישה לזיקוראת היא ככל הנראה מגג המקדש התחתון. מדרגות חיצוניות עדיין אינן קיימות.

מן הממלכה האשורית המאוחרת ידועים מבני זיקוראת מכלח ומדור שרוכין. הם ניצבים עד ימינו לגובה רב. בנינוה ידוע זיקוראת רק מן הכתובים. יש להניח כי המבנה שהיה כאן נהרס עד היסוד לאחר כיבוש נינוה בידי בבל.

טיב הטקסים שהתנהלו במקדש שבראש המבנה אינם ידועים לאשורם. תיאור מאוחר למבנה, מן המאה ה-5 לפנה"ס מופיע אצל הרודוטוס (היסטוריה, סעיף 181) עם הערה ביחס לפולחן המתאר נישואין מקודשים בין האל, שככל הנראה מגולם על ידי המלך, ובין כוהנת, וזאת על מנת להבטיח את המשך שגשוג הארץ. כיום ידועים 16 זיקוראתים, הן משרידים והן מן הטקסטים. מבחינת המבנה שלהם קיימים שלושה טיפוסים:

  1. טיפוס דרומי (קדום) - עם גרמי מדרגות משלושה עברים. טיפוס דרומי זה ממשיך להתקיים בבל גם בתקופה מאוחרת.
  2. טיפוס צפוני - המקושר למתחם שלם. בהם היה גרם מדרגות לוליני סובב סביב הבניין (כך בדור שרוכין, וכך גם בתיאור הרודוטוס לבבל).
  3. קיים עוד טיפוס נוסף של זיקוראת כמו זה שנמצא בצ'וגה זנביל שבעילם. גרם המדרגות שלו פנימי ואינו נראה מבחוץ.

ייתכן שהרעיון הכללי בא מן הפירמידה המצרית, אך יש הבדל בשימושים שנעשו בין שני סוגי המבנים, במצרים העתיקה משמשות הפירמידות לקבורת מלכים ואילו במסופוטמיה למקדש.

בתי מגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר הארכאולוגי של התרבות האשורית הביא לכך שהתמונה העולה ממנו איננה מאוזנת. יש מידע רב על ביצורים, ארמונות ומקדשים, ואילו על בתי מגורים פשוטים המידע הוא דל. הסיבה לכך היא שמאז ראשית המחקר במחצית המאה ה-19 הפנו החוקרים את מרצם ומשאביהם אל המבנים הגדולים, שחורבותיהם בולטים בשטח וקל לאתרם. אבל בעיקר חפרו בהם מפני שכאן רב היה הסיכוי לגלות פרטי אומנות כגון פסלים, תבליטים וחפצים מעוטרים, ובעיקר לגלות תעודות כתובות. רק בעת החדשה מפנים חוקרים את התעניינותם לחקר בתי המגורים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • G. Loud, An Architectural Formula for Assyrian Planning, Based on the Results of Excavations at Khorsabad, Revue d'Assyriologie, 33/III (1936), pp. 153-160
  • Goeffrey Turner, The State Apartments of Late Assyrian Palaces, IRAQ 32 (1970), pp. 177-213

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוני רייך, חומרי בנייה ואלמנטים אדריכליים בעולם העתיק, בספר "האדריכלות בארץ-ישראל בימי קדם", עמודים 5-7