אה"מ דרדנוט

אה"מ דרדנוט
HMS Dreadnought
	אה"מ דרדנוט, 1906. ניתן לראות בצידי האונייה את המוטות להורדת הרשתות נגד טורפדו
	אה"מ דרדנוט, 1906. ניתן לראות בצידי האונייה את המוטות להורדת הרשתות נגד טורפדו
	תרשים הדרדנוט. ניתן לראות את סידור התותחים, וכן את התורן הקדמי הנושא את עמדת התצפית
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי הבריטי
דגל הצי
סדרה	דרדנוט
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת לורד נלסון
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת בלרופון
ציוני דרך עיקריים
מספנה	בסיס הצי המלכותי בפורטסמות'
הוזמנה	1905
הושקה	10 בפברואר 1906
תקופת הפעילות	2 בדצמבר 1906 – 9 במאי 1921 (14 שנים)
אחריתה	נגרטה ב-1923
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם הראשונה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	18,420 טונות
אורך	160 מטר
רוחב	25 מטר
שוקע	8 מטר
מהירות	21 קשר (39 קמ"ש)
גודל הצוות	695–773 קצינים ומלחים
טווח שיוט	6620 מייל ימי במהירות 10 קשרים; 4910 מייל ימיים במהירות 18.4 קשרים
הנעה	4 טורבינות בהספק 22,500 כוחות סוס
צורת הנעה	4 מדחפים
שריון	חגורת שריון בגוף האונייה: 100 עד 280 מ"מ באמצעית האונייה, 64 מ"מ בקצוות. סיפון: 75 מ"מ, צריחים: 280 מ"מ, גשר הפיקוד: 280 מ"מ
חימוש	10 תותחי 305 מ"מ (12 אינץ') בחמישה צריחים (1 בחרטום, 2 בירכתיים, 2 בדפנות), 27 תותחים 76.2 מ"מ, 5 משגרי טורפדו תת-ימיים 457 מ"מ

אה"מ דרדנוט (באנגלית: HMS Dreadnought, "לא חתה מפני דבר") הייתה אוניית מערכה, שנהגתה ותוכננה על ידי הצי הבריטי בתחילת המאה ה-20. דרדנוט הייתה אונייה מהפכנית, ששינתה את עולם הלוחמה הימית; היא הייתה עד כדי כך מהפכנית, עד ששמה הפך לשם גנרי לכל אוניות המערכה שנבנו בעקבותיה ובאותה תפיסה, שכונו "אוניות דרדנוט". בהתאם, כל האוניות שקדמו לה, ואשר הפכו למיושנות עם הופעתה, נקראו "פרה-דרדנוט" (או "טרום-דרדנוט").

באוניות המערכה שקדמו לדרדנוט היו כמה סוללות תותחים ימיים כבדים, בעלי קליברים שונים. מכיוון שבאותה תקופה בקרת האש נעשתה בעיקר על ידי תצפית מתוך האונייה עצמה, התצפיתנים התקשו להבחין בין הנתזים שיצרו הפגזים הקטנים לבין הנתזים שנוצרו על ידי הפגזים הגדולים. לדרדנוט הייתה סוללת תותחים כבדים בעלי אותו קוטר, דבר שהקל מאוד על הירי וכיוונו. בנוסף, הונעה דרדנוט על ידי מנועים חדשים, שלא הותקנו באוניות מערכה לפני כן. בכך הפכה לאוניית המערכה המהירה ביותר בעולם באותה תקופה.

כאשר הושקה ה"דרדנוט" בשנת 1906, היא חוללה סערה בעולם אוניות המלחמה של אותה התקופה. זמן קצר לאחר הופעתה, שקדו יתר הציים על תהליך מואץ לבניית אוניות דומות ל"דרדנוט", ושמה הפך לשם גנרי. במלחמת העולם הראשונה, אך 8 שנים לאחר הופעתה, כבר לא היו אוניות קרב גדולות מסוגים אחרים בציים החשובים.

אה"מ דרדנוט משנת 1906 היא הידועה ביותר, אך היא הייתה האונייה השישית בחיל הים המלכותי לדורותיו שנקראה בשם זה. לאות כבוד לאונייה פורצת הדרך, נקראה גם הצוללת הגרעינית הראשונה של בריטניה, שהושקה בשנת 1960, באותו שם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשיים בתותחנות הימית בסוף המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות המערכה של תחילת המאה העשרים, שנקראו אוניות פרה-דרדנוט, נשאו בדרך כלל סוללה של תותחים בעלי קוטר גדול, שהיוו את החימוש העיקרי שלה; סוללה זו כללה בדרך כלל ארבעה תותחים בעלי קוטר גדול, בשני צריחים, אחד בקדמת האונייה והשני בחלקה האחורי. בנוסף, נשאה האונייה חימוש משני, שהיה מורכב מכמה תותחים בעלי קוטר קטן יותר, חלקם בצריחים וחלקם במעין תאים משוריינים, שמהם בלט התותח לכיוון צידי האונייה. מטרת החימוש העיקרי הייתה להבקיע את שריון אוניית האויב, שהגן בדרך כלל על החלקים החיוניים באונייה: המנועים, הדוודים, והחימוש העיקרי. החימוש המשני, לעומת זאת, נועד לפגוע בחלקים החשופים של אוניית האויב, כמו הגשר, ולגרום לדליקות. סידור זה סבל מכמה חסרונות:

התותחים שמוקמו בתאים המשוריינים היו יכולים לירות רק על מטרות שנמצאו בצידי האונייה, לאותו צד שאליו היו מכוונים, זאת לעומת התותחים שבצריחים שלהם הייתה קשת ירי גדולה בהרבה.
שנית, התותחים שבתאים המשוריינים היו נמוכים יותר וקרובים יותר לקו המים, ולפיכך חשופים יותר לכניסת מים, סיכון גדול בעת סערה.
בעיה שלישית שהתעוררה היה ניהול האש באוניות אלה: כל תותח ירה במסלול בליסטי אחר, דבר שיצר מורכבות רבה בטיווח השונה שהיה צורך לבצע לכל תותח, ובקושי להבחין בתוצאות הירי של התותחים השונים, לצורך תיקוני אש. לא הייתה ברירה אלא להמתין עם הירי של התותחים הקטנים יותר, בעלי קצב האש המהיר יותר, עד לסיום הירי של התותחים הכבדים; בכך נוטרל יתרון הירי המהיר של התותחים הקטנים. לחלופין, ירי בשני סוגי התותחים במקביל היה יוצר בלבול, שכן לא היה ברור מי פגע והיכן.
ואולם, מעבר לכל אלה, הוכיחו הקרבות הימיים שהתחוללו בסוף המאה ה-19, ובעיקר קרב צושימה, שלא הייתה תועלת בחימוש המשני, בעיקר משום שהקרב התנהל הרבה מעבר לטווח של חימוש זה.

התפתחות מנועי האוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1884 המציא צ'ארלס פרסונס את טורבינת הקיטור. בתצוגה הימית שהתקיימה במעגן הצי בספיטהד, הופיעה ספינה ניסויית בשם "טורביניה"; הספינה נבנתה בידי פרסונס, ונכנסה לתצוגה ללא אישור או תכנון מוקדם. הספינה הפגינה, לעיני הנסיך מוויילס, פיקוד הצי ואורחים נכבדים ממדינות אחרות, שיט במהירות גבוהה מאוד; היא הקיפה את אוניות הצי שהפליגו בשני טורים והתחמקה מאוניות משמר שניסו ללכוד אותה. מהירותה הגיעה ל-34 קשר, הספינה המהירה ביותר בעולם באותה תקופה. לאחר כמה ניסויים, החליטה האדמירליות להניע את כל אוניות הצי הבריטי מאותה תקופה והלאה בטורבינות קיטור.

שינוי תפיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 החלה להופיע תפיסה חדשה: אוניית מערכה בעלת חימוש עיקרי בלבד, כלומר אונייה החמושה בתותחים בעלי קוטר גדול וטווח ארוך בלבד, ללא החימוש המשני שהיה מקובל עד אז. יתרון ראשון שהיה לתפיסה זו הייתה יכולתן של האוניות הגדולות לירות מטווח רחוק, בלי שייכנסו לתחום הפגיעה של טורפדות, נשק שהלך והתפתח, והפך לאויב מסוכן לאוניות המערכה. ויטוריו קוניברטי, מתכנן אוניות איטלקי היה הראשון שביטא את הרעיון בשנת 1903, אם כי לורד הים הראשון הבריטי, ג'קי פישר, טען שחשב על הרעיון כבר בשנת 1900. הצי האיטלקי לא קיבל את רעיונותיו של קוניברטי, והוא פרסם מאמר בכתב העת ג'יינס הבריטי, שבו הציג את תפיסתו. הוא הציע אוניית מערכה אידיאלית (לשיטתו) בעלת הדחק של 17,000 טון, הנושאת 12 תותחים בעלי קוטר של 12 אינץ' (304.8 מ"מ), חגורת שריון בעובי 30 ס"מ, ומהירות של 24 קשר (כ-44 קמ"ש).

פיתוחים ביפן וארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת רוסיה–יפן (1904 – 1905) סיפקה את הניסיון המבצעי הנדרש להוכחת התפיסה החדשה. בקרב צושימה, שנערך בין 27 במאי ל-28 במאי 1905, הביס הצי היפני, שהיה מצויד באוניות מודרניות יותר (רובן מתכנון וייצור בריטי) את הצי הרוסי. מסקנות הקרב הוכיחו, שהנשק העיקרי בקרב ימי כזה היה התותחים בעלי הקוטר הגדול. הנזק שגרמו תותחים אלה היה משמעותי בהרבה מהנזק שגרם החימוש המשני; מעבר לכך, הוכח שניתן לנהל קרב יעיל גם בטווחים גדולים, מעל 11 קילומטר, טווח גדול מדי לחימוש המשני. ארצות הברית, יפן ובריטניה למדו את לקחי הקרב והחלו בתכנון הדור הבא של אוניות המערכה.

אוניית הצי הקיסרי היפני סאטסומה הייתה האונייה הראשונה בעולם שתוכננה והוחל בבנייתה כאוניית מערכה מן הדגם החדש, בעלת חימוש עיקרי גדל קוטר בלבד. שדרית האונייה הונחה חמישה חודשים לפני הנחת זו של אה"מ דרדנוט, ואולם מחסור בתותחים הביא לכך שחימושה כלל רק ארבעה תותחי 12 אינץ' ולא שנים עשר, כפי שתוכנן.

גם בארצות הברית נעשתה עבודה בכיוון זה. ב-1904 הובאה לאישור הקונגרס הצעה לבניית שתי אוניות מערכה שתוכננו על פי העיקרון האמור, ואולם רק באביב 1905 אושרה ההצעה ורק בסתיו 1906 הונחו השדריות של שתי האוניות, כאשר אה"מ דרדנוט כבר הושקה. פריסת התותחים עליהן הייתה שונה מזו שעל דרדנוט, ומנועיהן לא היו משוכללים כשלה.

פיתוח בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לפיתוחים ביפן ובארצות הברית, החלו בבריטניה התפתחויות דומות. אדמירל ג'קי פישר, לורד הים הראשון, הוביל את המהלך שהביא את בריטניה לחזית העיסוק בנושא. בדצמבר 1904 כינס פישר ועדת תכנון, שיצרה את התבנית של דרדנוט. פישר ניסה ליצור לא רק אונייה יעילה מבחינה מבצעית, אלא גם דגם יעיל כלכלית, שיהיה זול יותר לייצור ולתפעול. שדריתה של דרדנוט הונחה ב-2 באוקטובר 1905 במספנה המלכותית בפורטסמות', ובנייתה הושלמה 14 חודשים בלבד לאחר מכן, בדצמבר 1906 – קצב מהיר מאוד לבנייה (באוקטובר 1906 נערך לאונייה ניסוי ראשון בתוך המבדוק בו שהתה, ולצורך יחסי ציבור הוכרז שהאונייה הושלמה "תוך שנה ויום").

האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה שעל פיה תוכננה האונייה הייתה פשוטה, ונידונה כבר במשך כמה שנים. דרדנוט הונעה בעזרת טורבינות קיטור, במקום מנועי הקיטור שהניעו את האוניות שקדמו לה. מנוע הטורבינה היה אמור להעניק לדרדנוט מהירות של 21 קשר (כ-39 קמ"ש). שילוב זה של מהירות רבה וחימוש כבד הפך את דרדנוט לאוניית המערכה המהירה ביותר בעולם, היכולה לחמוק מכל אונייה בעלת חימוש כבד יותר ולהטביע כל אונייה קטנה ומהירה ממנה בכוח תותחיה הגדולים. בדרך זו ניתן היה לוותר על החימוש המשני, שנועד להתמודד עם אוניות קטנות יותר, וכך נחסך משקל שניתן היה להקצותו לתותחים הכבדים. מאיום הצוללות התעלמו מתכנני האונייה.

תותחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדרדנוט היו חמישה צריחי תותחים בקוטר 12.00 אינץ' (305 מילימטרים), שבכל אחד מהם שני תותחים. צריחי התותחים מוקמו על קו האורך של האונייה, אחד (צריח A) בקדמתה ושניים (X ו-Y) באחוריה. בין שני הצריחים האחוריים עמד תורן, שממנו נשלטו הטורפדות. שני צריחים נוספים (P ו-O) מוקמו בשני צידי המבני העילי של גשר הפיקוד, כאשר מצריחים אלה ניתן לירות רק לצידי האונייה. המתכננים העדיפו לא למקם את כל הצריחים על קו האורך, כדי לפזר אותם ולמנוע סיכון של התפוצצות בין הצריחים הדחוסים; היה זה אמצעי זהירות שהסתבר מאוחר יותר כמיותר.

סידור התותחים בדרך זו הביא לכך שדרדנוט יכולה הייתה לירות מטח צידי בן שמונה תותחים מן העשרה לכל היותר; בירי לכיוון קדמת האונייה הייתה האונייה יכולה לירות בשישה תותחים בלבד, ולכיוון אחוריה – בשמונה תותחים. לא ניתן היה לירות את כל עשרת התותחים על מטרה אחת. פישר העריך שירי לכיוון קדמת או אחורי האונייה חשוב בהרבה ממטח צידי, וכך נבנו גם סיירות המערכה שהקדימו את דרדנוט. אוניות מאוחרות יותר לדרדנוט צוידו בצריחים שסודרו זה מאחורי זה במדורג, כך שהצריח האחורי יכול היה לירות מעל הצריח שלפניו, וכך יוכל לירות על אותה מטרה. תותחים קלים נוספו לטובת הגנה מטווח קרוב, אך הם לא נועדו כנשק התקפי. בכל מקרה, אוניות המלחמה שמולן הייתה דרדנוט אמורה להתמודד היו יכולות לירות על מטרה מארבעה עד שישה תותחים גדולי קוטר לכל היותר, וכמה תותחים משניים. בהתמודדות עם אוניות אלו הייתה דרדנוט אמורה להעסיק אותן בטווח הקרוב, בלי להיכנס לטווח החימוש המשני, וכך להיות בעלת כוח אש גדול בהרבה מאוניות המערכה שקדמו לה, גם ללא החימוש המשני.

השימוש בסוללה ראשית בעלת קוטר אחיד הקל מאוד על הטיווח ועל תיקוני האש. לכל התותחים היו כמעט אותם מאפיינים בליסטיים (אף תותח אינו דומה למשנהו ותמיד ישנם הבדלים מזעריים, אך כאשר כל התותחים הם בעלי אותו קוטר ומאותו ייצור המאפיינים דומים מאוד), ולכן כל הפגזים נפלו במקבץ, שמרכזו נקבע על ידי גורמים שונים, נשלטים יותר או פחות (כמו טעויות בטווח, תנועות של האונייה, רוח, שינויי טמפרטורה, ועוד גורמים רבים). בהתאם למקום נפילת המקבץ ניתן תיקון הירי המתאים. השליטה בטווח נעשתה על ידי שינוי בזווית הגבהת התותחים וכמות חומר הנפץ ההודף (חנ"ה). זה היה יתרונה של דרדנוט: אוניות בעלות חימוש עיקרי וחימוש משני ירו מקבצים שונים, וקשה היה לדעת מהו המקבץ של איזה תותח.

אמצעי תצפית ושליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרדנוט הייתה אחת מהאוניות הראשונות בצי שבה הותקנו אמצעים להעברת נתוני הירי – הטווח, סדר הירי והסטייה – באמצעים חשמליים אל צריחי התותחים. העברת הנתונים החשמלית החליפה את השימוש בצינורות שמע (Voice Pipes), שהוכחה כלא יעילה בעת קרב. בלב האונייה נבנה חדר תשדורות (Transmitting Station), מקדימו של המי"ק של היום, שבו היה מרכז העברת הנתונים, וכן מחשב אנלוגי מכני שסייע בחישובי הירי. חדר התשדורות מוקם בלב האונייה, כאמור, כדי להגן עליו בעת קרב.

חדר התשדורות חובר לעמדת התצפית (עמדה בראש אחד מתרני האונייה, ממנה נצפית האש שיורה האונייה וניתנים התיקונים הנדרשים) באמצעות צינור שמע רחב קוטר; לאחר ניסויי הים הראשונים הוחלף צינור השמע באמצעים חשמליים. במכוון היו אמצעים אופטיים למדידת טווח ותצפית אש, ואמצעי חישוב מכניים לחישוב סטייה. בדרדנוט הותקן גם מכוון, אמצעי שהומצא על ידי אדמירל פרסי סקוט, אחד מהאחראים להתחדשותו של הצי המלכותי בתחום התותחנות. המכוון קלט את נתוני הטווח והסטייה, העביר תיקון משותף לכל התותחים ובאמצעותו ניתן היה לירות בכולם באופן סימולטני. המכוון הותקן בדרדנוט ב-1909, אך הוסר והותקן שוב רק במלחמת העולם הראשונה.

שינויים מבניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי חשוב שנערך בדרדנוט היה ביטול המעברים האורכיים בין התאים השונים מתחת לסיפון הראשי. בזמן קרב תמיד נסגרו כל הדלתות בין התאים, אך לקח מטביעתה של אונייה בשנים לפני כן היה שהמעברים הללו היו מקור לחולשה מבנית.

באוניות מפרשים היה רב החובל ממוקם בחלקה האחורי של האונייה, וגם מגורי הקצינים היו בחלקה האחורי. באוניות קיטור הייתה השליטה על האונייה מגשר הפיקוד, שהיה ממוקם גבוה וברבע הראשון או השלישי של האונייה. בדרדנוט שונו מגורי הקצינים והמלחים; תאי הקצינים הועברו לקדמת האונייה ותאי המלחים שהיו שייכים למחלקת המכונה (שתפקידם להפעיל את מנועי האונייה ולדאוג לתחזוקתם) מוקמו בחלקה האחורי. בדרך זו היו אנשי הצוות קרובים יותר לעמדות הפעולה שלהם.

בנייה והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פישר היה משוכנע שהתכנון שיזם יצא אל הפועל, והורה לצבור כמויות של פלדה לשימוש בבניין האונייה אף עוד לפני שנבנו הפיגומים לבנייתה. בזמן צבירת חומר הגלם הצליחו המהנדסים לתכנן סוג חדש של גוף אונייה, שיפחית את התנגדות המים ויסייע בהגדלת מהירותה. פישר היה מרוצה מהמהירות שנקבעה לאונייה, והעדיף להגדיל את משקל השריון. בתכנון הסופי נשאה האונייה (בצידיה ועל צריחי התותחים) שריון בעובי 279 מ"מ, כ-76 מ"מ יותר מהתכנון המוקדם יותר. בניית האונייה החלה באוקטובר 1905, והאונייה הושקה על ידי המלך אדוארד השביעי, ב-10 בפברואר 1906. האונייה יצאה אל הים לראשונה ב-3 באוקטובר 1906, שנה ויום לאחר תחילת בנייתה. תהליך בנייתה הואץ על ידי שימוש בצריחים שנבנו בתחילה עבור אוניות מערכה אחרות, שבנייתן קדמה לה. קצב הבנייה של דרדנוט הדאיג את ראשי הציים של מדינות אחרות כמעט כמו יכולותיה המבצעיות.

דרדנוט נכנסה לשירות בדצמבר 1906, ועברה תקופת ניסויים. בינואר 1907 הפליגה לים התיכון ומשם לפורט אוף ספיין, טרינידד. מנועיה ותותחיה עברו ניסויים יסודיים בתקופה זו, ורב החובל דיווח ש"אף חבר בוועדת התכנון היה מעז לקוות שכל החידושים שהוכנסו לאונייה יצליחו במידה כזו". עם חזרתה לפורטסמות' הפכה דרדנוט לאוניית הדגל של צי הבית (Home Fleet). בתפקיד זה שימשה בין השנים 1907 ל-1912.

תכנונה של דרדנוט היה כה מהפכני, עד ששמה הפך למעין שם גנרי: כל אוניות המערכה שנבנו אחריה, על פי העקרונות שיושמו בה, נקראו "דרדנוט". אוניות מערכה שנבנו לפניה נקראו "פרה-דרדנוט". ציים אחרים בעולם עקבו מקרוב אחר בניית האונייה וכניסתה לשירות; הצי הבריטי התכוון להראות לציים אחרים, ובמיוחד לצי הגרמני, שלא יצליחו בניסיונם להשתוות לצי המלכותי. ואולם הבריטים לא העריכו נכון את שאיפתם של הגרמנים להגיע לשוויון עמם. בנייתה של דרדנוט הביאה למרוץ חימוש חדש; תוך כמה שנים היו כל הציים העיקריים שקועים בבניית אוניות מערכה כדוגמת דרדנוט. דרדנוט הייתה כה מהפכנית, עד שהפכה את כל אוניות המערכה שקדמו לה למיושנות. הדבר אמור היה להקנות לבריטניה עליונות ימית, ואולם למעשה העמיד את הצי הבריטי בפני מצב מוזר. לפני בניית דרדנוט היו לבריטניה 25 אוניות מערכה יותר מאשר היו לציים אחרים; לאחר בנייתה הייתה לה רק אונייה אחת יותר מאשר לציים אחרים.

לאחר דרדנוט בנו הבריטים תשע אוניות דומות למדי, עם שינויים קלים. בכמה מן האוניות שונה מקומם של צריחי התותחים הצידיים, וכן הוגבה אחד הצריחים האחוריים, כך שיוכל לירות מעל הצריח שלפניו. שינוי זה הונהג כבר באוניות מערכה אמריקניות.

שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, דרדנוט שירתה כאוניית הדגל של צי הבית עד 1912. ב-1910 שכנע אדם בשם הוראס דה ור קול את שלטונות הצי לאפשר לכמה בני מלוכה מאביסיניה לסייר באונייה. למעשה, האיש היה תעלולן, והתפרסם במעשי הקונדס שעשה. חבורת "בני המלוכה מאביסיניה" היו למעשה חבריו של קול שפניהם הושחרו והם מחופשים בהתאם; אחת מן המשתתפים הייתה וירג'יניה וולף הצעירה. התעלול בוצע במכוון על דרדנוט, שהייתה אז סמל לגאוותו של הצי הבריטי. תעלול זה נודע בשם "מתיחת דרדנוט".

ב-1910 הושקה אה"מ אוריון, הראשונה מאוניות המערכה מסדרת אוריון. אה"מ אוריון הייתה בעלת חימוש עיקרי בקוטר 13.5 אינץ' (343 מ"מ), לעומת תותחי 12 האינץ' של דרדנוט, הייתה הראשונה שנקראה סופר דרדנוט, ובעלת עוצמה רבה בהרבה. עם הזמן, ירשו אוניות אלה את יוקרתה וחשיבותה הצבאית של דרדנוט. יחד עם זאת, מהירותן הייתה זהה לזו של דרדנוט, והאוניות מסוגה היו יכולות להפליג יחד עם האוניות החדשות.

יחסית לאוניות החדשות יותר, הייתה הגנתה של דרדנוט מפני טורפדות דלה למדי. החימוש שנשאה נגד משחתות כלל תותחי 76 מ"מ; חימוש משני זה נועד, כאמור, להגנה בלבד ולא כנשק התקפי, כמו התותחים העיקריים. לאחר כמה ניסיונות הוחלט על התקנת 14 תותחים כאלה בנקודות שונות על המבנה העילי, ועוד 10 הותקנו בזוגות על גג צריחי התותחים הגדולים. כבר ב-1906 נחשב חימוש זה כחימוש קל מדי נגד המשחתות שיוצרו אז, ובאוניות המערכה הבאות כבר הותקנו תותחים בקוטר 4 אינץ' (101.6 מ"מ) וגם בקוטר גדול יותר. כמו בכל אוניות המערכה של תקופתה הותקנו בדרדנוט רשתות נגד טורפדו שנישאו על מנופים מיוחדים והורדו למים בעת הצורך, אך רשתות אלה הורדו עם תחילת המלחמה מכיוון שגרמו לאיבוד מהירות ומכיוון שסוגים שונים של טורפדו הותקנו כדי שיוכלו לפרוץ רשתות אלה.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת מלחמת העולם הייתה דרדנוט אוניית הדגל של שייטת אוניות המערכה הרביעית, בים הצפוני, שבסיסה בסקפה פלו. באורח אירוני, למרות שמטרתה המוצהרת של דרדנוט הייתה התמודדות עם אוניות מערכה אחרות, הפעילות הקרבית המשמעותית היחידה שבה השתתפה הייתה נגיחת וטיבוע הצוללת הגרמנית U-29, ב-18 במרץ 1915. בכך הייתה דרדנוט לאוניית המערכה היחידה אי פעם שהצליחה להטביע צוללת. דרדנוט עברה שיפוצים בתחילת 1916, וממאי אותה שנה שימשה כאוניית הדגל של שייטת אוניות המערכה השלישית, שבסיסה בפתח נהר התמזה, בדרום אנגליה. השייטת נועדה להתמודד עם פשיטות של סיירות קרב גרמניות שהפגיזו את חופי אנגליה. בשל כך, החמיצה דרדנוט את קרב יוטלנד, הקרב הימי החשוב ביותר במלחמה. במרץ 1918 הוחזרה דרדנוט לתפקידה בשייטת אוניות המערכה הרביעית, אך הוצאה מהשירות ביולי.

הוצאה משירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה, בפברואר 1919 הושמה דרדנוט ברזרבה, בשל מצבה שכבר לא איפשר לה לסייר בים הצפוני. ב-31 במרץ 1920 הוצאה האונייה למכירה; ב-9 במאי 1921 נמכרה האונייה לגריטה, וב-2 בינואר 1923 פורקה לחלקים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אה"מ דרדנוט בוויקישיתוף