אה"מ הרמיוני (1782)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוניית הוד־מלכותו "הרמיוני"
HMS Hermione
"סנטה ססיליה", אה"מ "הרמיוני" לשעבר, מחולצת משבייה על ידי סירות מאה"מ "סורפרייז". הדפס מאת תומאס וייטקומב
"סנטה ססיליה", אה"מ "הרמיוני" לשעבר, מחולצת משבייה על ידי סירות מאה"מ "סורפרייז". הדפס מאת תומאס וייטקומב
"סנטה ססיליה", אה"מ "הרמיוני" לשעבר, מחולצת משבייה על ידי סירות מאה"מ "סורפרייז". הדפס מאת תומאס וייטקומב
תיאור כללי
סוג אונייה פריגטה נושאת 32 תותחים מדרגה חמישית
צי הצי הבריטי (1782-1797)

הצי הספרדי (1797-1799)

הצי הבריטי (1799-1805)
סדרה "הרמיוני", אונייה ראשונה בסדרה
אוניות בסדרה אה"מ "דרואיד", "אנדרומדה", "פנלופה", "אקווילון", "בלאנש"
ציוני דרך עיקריים
מספנה סידנהם טיסט, בריסטול
הוזמנה 20 במרץ 1780
תחילת הבנייה יוני 1780
הושקה 9 בספטמבר 1782
תקופת הפעילות ינואר 1783 – יוני 1805 (כ־22 שנים)
אחריתה הוצאה משירות ונגרטה ביוני 1805
נתונים כלליים
תפוסה 714 טון לפי מידת התפוסה הבריטית הישנה
אורך 129 רגל (39.4 מ')
רוחב "½35-5 רגל (10.8 מ')
עומק הספנה "12-8 רגל (3.9 מ')
שוקע "9-2 רגל (2.8 מ')
"15-3 רגל (4.6 מ') בטעון
גודל הצוות 220 איש
מספר תרנים 3
סוג המעטה מעטה רוחבי שלם
הנעה מפרשים, מעטה רוחבי שלם
חימוש • 26 תותחי 12-ליטראות בסיפון העליון
• 4 תותחי 6-ליטראות ו-4 קרונדות 18-ליטראות בסיפון האחרה
• 2 תותחי 6-ליטראות ו-2 קרונדות 18-ליטראות בסיפון הקדמה

אוניית הוד-מלכותו "הֶרמַיוֹנִי" (באנגלית: HMS Hermione) הייתה פריגטת מפרשים מדרגה חמישית, נושאת 32 תותחים, של הצי המלכותי הבריטי. היא מפורסמת בשל המרד עקוב הדם ביותר בתולדות הצי שהתלקח על סיפונה, במהלכו רצחו המורדים את קפטן האונייה ואת רוב קציניה. אחר כך מסרו המורדים את האונייה לידי הספרדים. אחרי שנתיים חולצה האונייה משבייה על ידי אה"מ "סורפרייז". היא הוחזרה לשירות בצי ושמה הוחלף ל"ריטליאיישן" (Retaliation) ואחר כך ל"רטרביושן" (Retribution).

תחילת שירותה בצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אה"מ "הרמיוני" הייתה האונייה הראשונה בסדרה של שש פריגטות מדגם "הרמיוני" שתוכננו על ידי אדוארד האנט. היא הושקה ב-9 בספטמבר 1782 במספנת סידנהם טיסט (Sydenham Teast). עלות הבנייה הייתה 11,350 ליש"ט, 4 שילינג ו-4 פני; התשלום עבור הוצאות המספנה היה 4,570 ליש"ט, 2 שילינג ו-2 פני; עלות ציודה והתקנתה לשירות הייתה 723 ליש"ט, 16 שילינג ו-9 פני.

מפקדה הראשון של "הרמיוני", עד הוצאתה משירות פעיל באפריל 1783, היה קפטן תומאס לויד. היא הושבה לשירות פעיל עוד באותו חודש תחת פיקודו של קפטן ג'ון סטון, וב-17 באוקטובר הפליגה אל נובה סקוטיה.[1] ב-1785 הושבתה שוב. קיימת אפשרות שהאונייה הוחזרה לפעילות מבצעית תחת פיקודו של קפטן ויליאם ה' ריקטס במהלך משבר נוטקה (Nootka Crisis) ב-1790, אך הדבר אינו ודאי.[1] מכל מקום, ב-1790 וביוני 1792 עברה סדרת תיקונים ושהתה במספנת הצי בצ'טם לצורך הצטיידות עד ינואר 1793. בדצמבר 1792 הוכנסה לשירות פעיל תחת פיקודו של קפטן ג'ון הילס, וב-10 במרץ 1793 הפליגה אל ג'מייקה.[1]

את שירותה באיים הקריביים עשתה "הרמיוני" בשנים הראשונות של מלחמות המהפכה הצרפתית. ב-4 ביוני 1794, תחת פיקודו של הילס, השתתפה בהתקפה הבריטית על פורט-או-פרנס, במהלכה עמדה בראש שייטת קטנה שלוותה מובלות חיילים. בהתקפה נהרגו חמישה מאנשיה ושישה נפצעו. הבריטים כבשו את העיר והשתלטו על ביצוריה, ועם כיבוש הנמל נפלו לידיהם גם מספר רב של אוניות סוחר.[2] יחד עם אוניות נוספות לכדה "הרמיוני" ב-17 ביולי את האונייה Lady Walterstasse (השם משובש).[3] הילס מת מקדחת צהובה בפורט רויאל בג'מייקה בספטמבר 1794.[4] במקומו מונה קפטן פיליפ וילקינסון, אשר הוא עצמו הוחלף בפברואר 1797 – השנה בה אירעו מרידות המלחים בספיטהד ונור – על ידי קפטן היו פיגוט.[5]

פיגוט היה קצין אכזר, שהטיל עונשים חמורים ושרירותיים על אנשיו. במהלך תשעת חודשי פיקודו הקודם על האונייה אה"מ "סאקסס" הורה על עונש מלקות לפחות 85 פעמים, מספר השווה למחצית מאנשי הצוות. שני מלחים מתו מפצעי המלקות.[6]

"הרמיוני" נשלחה לפטרל במצר מונה (Mona Passage) בין הרפובליקה הדומיניקנית לפוארטו ריקו. ב-22 במרץ 1797 השמידה בפוארטו ריקו שלושה פריבטירים. ב-20 באפריל עמדה בראש שייטת שכללה את פריגטות 32-התותחים "מרמייד" ו"קוויבק", הסלופ-בריג נושא 14-התותחים "דרייק" והקאטר "פנלופי". השייטת השמידה תשע אוניות בקרב ז'אן ראבל ללא כל אבדות מצדה.[7][8] ב-6 בספטמבר 1797, בלוויית אה"מ "דיליג'נס" ו"רנומי", לכדה "הרמיוני" אוניית דואר ספרדית חמושה ב-6 תותחים שנשאה חיילים על סיפונה.[9]

המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידשיפמן דייוויד קייסי (Casey) היה קצין זוטר מנוסה שהצטיין בעיני פיגוט בחודשים הקודמים; נישולו מדרגתו היה אחד הגורמים העיקריים להתלקחותו של המרד. כשבוע לפני פרוץ המרד, כשנמצא קייסי בעמדתו בדוכנית התורן הראשי, הבחין הקפטן כי אחד מפתילי הצמצום של המפרש שתחת השגחתו אינו קשור. קייסי נקרא להתייצב בפני הקפטן, התנצל על אי שימת הלב ונטל עליו את האחריות לכך. הקפטן דרש כי קייסי יתנצל כשהוא כורע על ברכיו, דרישה מבזה ובלתי מתקבלת על הדעת מג'נטלמן. קייסי סירב לבצע את הפקודה המשפילה. פיגוט נתן לו הזדמנות שנייה לחזור בו, וכאשר קייסי עמד בסירובו, הורה להענישו ב-12 מלקות (עונש המתאים יותר למלח מאשר לקצין זוטר) ונישל אותו מדרגתו, כשהמשמעות היא קץ הקריירה שלו כקצין ימי.[10][11] קייסי היה קצין אהוד על אנשי הצוות, והם חשו כי נענש שלא בצדק. צוות הדוכנית שתחת פיקודו החל רוקם מרד.[12]

כדי לזרז את אנשיו, נהג פיגוט לעיתים מזומנות להעניש בעונש מלקות את המלח שירד אחרון ממרומי התורן. אחד ממקרים אלה אירע ב-20 בספטמבר 1797. משב רוח תזזיתי הכה באונייה ופיגוט הורה לצמצם את המפרשים העיליים. מאחר שלא היה מרוצה מן המהירות בה מבוצעת פקודתו, הבטיח להלקות את מי שירדו אחרונים מן הסקריות. גישה זו הייתה בלתי הגיונית בעליל, מאחר שהמלחים נפרשו לאורכה של הסקריה, והשניים שעמדתם הייתה בקצה הסקריה היו תמיד האחרונים לרדת. שלושה מלחים צעירים שנחפזו לטפס מטה נפלו אל הסיפון ונהרגו. אחד מהם פגע ופצע את רב החובלים, מר סאות'קוט. פיגוט ציווה להשליך את גופותיהם לים באומרו: "Throw the lubbers overboard" ("השליכו את ה'טירונים' לים"), כינוי בשפת המלחים שנחשב למעליב ביותר. אחר כך הורה לשני עוזרי רב המלחים להלקות את שאר אנשי הדוכנית על שהביעו את מורת רוחם מהחלטתו. למחרת בבוקר שוב הולקו אנשי הדוכנית.[10][13][14]

הצירוף של שלושת המקרים - השפלת קייסי, מות אנשי הדוכנית והעונש החמור שהושת על שאר המלחים - הוא שעורר כנראה את אנשי צוות האונייה למרוד. יש סבורים כי גורמים אלה היו האחרונים במסכת ארוכה של עונשים קשים וברוטאליים שהטיל פיגוט על אנשיו. דאדלי פופ, בספרו The Black Ship, טוען כי לא אכזריותו של פיגוט היא שדחפה את האנשים למרד, אלא חוסר הצדק שהפגין כאשר נטה חסד לאחדים והעניש בחומרה יתרה אחרים. לו היה פיגוט נוהג בפחות משוא-פנים, אפשר שהמרד לא היה פורץ.[15]

בערב 21 בספטמבר 1797‏[16] גנבו כמה אנשי צוות רום ממחסן השיכר, ובעודם שיכורים פרצו אל תאו של פיגוט תוך שהם מסלקים מדרכם את חייל הצי ששמר על דלתו. הם דקרו את פיגוט בסכינים ופגיונות מלחים (Cutlasses) והשליכו את גופתו לים.[17] אחר כך, כפי הנראה בהנהגת גרעין המונה 18 איש, המשיכו המורדים ורצחו עוד שמונה מקציני האונייה: הלפטננט הראשון סמיואל ריד, הלפטננט השני ארצ'יבלד דאגלס, הלפטננט השלישי הנרי פורשו, מפקד חיילי הצי לפטננט מקינטוש; את רב המלחים ויליאם מרטין, הכלכל (purser) פייסי, הרופא סנסאן ואת לבלר הקפטן. בנוסף להם נרצחו גם שני מידשיפמנים. גופות כל הנרצחים הושלכו אל מעבר לדופן.[12][18][19] שלושה קציני-משנה (Warrant officers) נשארו בחיים. המורדים חסו על חייהם של החובל הראשי סאות'סקוט ועל חיי התותחן והנגר בשל חיוניותם להשטת האונייה. שלושה תתי-קצינים (Petty officers) הצטרפו למרד, אחד המידשיפמנים, עוזר הרופא, קרונין, והחובל טרנר.[12]

כדי לחמוק מעונש, החליטו המורדים להשיט את האונייה אל נמל ספרדי. אחת הסיבות מדוע חסו על חייו של החובל הראשי הייתה כי טרנר לא מסוגל היה להשיט את האונייה ללא עזרתו. "הרמיוני" הפליגה אל לה גוואירה (La Guaira) ונמסרה לידי השלטונות הספרדיים. המורדים סיפרו כי הורידו את הקצינים אל סירת האונייה ושילחו אותם לנפשם כפי שקרה במרד על הבאונטי כשמונה שנים קודם לכן.[20] בתמורה העניקו הספרדים לכל אחד מהם 25 דולרים, והציבו בפניהם את האפשרות להצטרף לצבא הספרדי, להידון לעבודת פרך או לתקן את אונייתם ולהכינה לים.[11] האונייה הוכנסה לשירות בצי הספרדי בשם "סנטה ססיליה" (Santa Cecilia);‏ 25 מאנשי הצוות הקודם הוסיפו לשרת באונייה תחת השגחת הספרדים.[21]

בספטמבר אותה שנה אירע מרד דומה באונייה אחרת של הצי, הסלופ "מארי אנטואנט". תוך כדי פעילות מבצעית בים הקריבי התמרדו אחדים ממלחיה, השליכו את הקפטן וקצין נוסף לים, ולאחר שהשתלטו על האונייה השיטו אותה אל נמל גונאיב ומסרו אותה לידי הצרפתים.

חילוץ האונייה משבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילוץ "הרמיוני" משבייה. הדפס מאת ג'ון אוגוסטוס אטקינסון, 4 ביוני 1815. מאוסף המוזיאון הימי הלאומי, גריניץ'.

גורלה של "הרמיוני" נודע לאדמירל סר הייד פארקר מפי צוותו של סקונר ספרדי שנשבה על ידי אה"מ "דיליג'נס". פארקר כתב למושל לה גוואירה ותבע ממנו להחזיר את האונייה ולהסגיר את המורדים.[22] תוך כדי כך שלח את אה"מ "מז'יסיין", בפיקודו של קפטן הנרי ריקטס (Ricketts), לפתוח במשא ומתן.[18] נוסף על כך הקים פארקר רשת של מודיעים והציע פרס למי שיוביל ללכידת המורדים. בסופו של דבר נלכדו 33 מתוכם, חלקם נשפטו באה"מ "יורק", ולפחות אחד באה"מ "גלדיאטור".[11][23] 24 מביניהם נתלו על זרוע הסקריה לעיני כל, אחד הוגלה אל מושבת עונשין ושמונה זוכו או קיבלו חנינה.[11]

באותו זמן שהתה "סנטה ססיליה" בנמל פוארטו קאביו תחת פיקודו של קפיטן דון רמון דה צאלס (Chalas). ב-25 באוקטובר 1799 חולצה האונייה משבייה על ידי אה"מ "סורפרייז" בפיקודו של קפטן אדוארד המילטון. 119 ספרדים נהרגו בפעולה, 231 נפלו בשבי הבריטים ו-15 אחרים נפלו או קפצו לים. אחד-עשר מאנשיו של המילטון נפגעו, ארבעה נפצעו קשה, וביניהם המילטון עצמו, אך איש לא נהרג.[24]

להמילטון הוענק תואר אביר כהוקרה על תעוזתו ואומץ לבו. לימים קיבל גם תוארי אביר מפקד של מסדר האמבט (2 בינואר 1815) וברונט (20 באוקטובר 1818).[25] אספת הנבחרים של ג'מייקה העניקה לו חרב בשווי 300 גיני, והעיר לונדון העניקה לו בארוחה חגיגית ב-25 באוקטובר 1800 את אות חירות העיר (Freedom of the City).[26] ב-1847 העניקה האדמירליות להמילטון מדליית זהב כהוקרה על חילוצה של "הרמיוני" מן השבי; שבעה מאנשיו שהיו עדיין בחיים קיבלו את מדליית השירות הימי הכללי ועליה חרוטה הכתובת "סורפרייז עם הרמיוני".[27]

שובה לשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארקר שינה את שמה של "סנטה ססיליה" ל"ריטאליאיישן". בסוף שנת 1799 או בתחילת 1800 לכדה האונייה שני בריגים אמריקנים; את "גרייסי" (Gracey), שהפליגה מטרינידד אל בולטימור עם מטען של סוכר, דבש ועורות, ואת "פגי" (Peggy), שהפליגה מקרטחנה אל ניו יורק עם מטען של סוכר, קפה, כותנה, פסתקית (Fustick) ועורות; אונייה נוספת שתפסה בשבי הייתה הסלופ הדנית "סיסטרס" (Sisters, השם משובש), שהפליגה מג'מייקה אל בולטימור עם מטען של סוכר ונלכדה כשיצאה מנמל סנט תומאס באיי הבתולה.[28]

האדמירליות החליפה את שם האונייה ל"רטרביושן" (Retribution) ב-31 בינואר 1800.[29] היא הוכנסה מחדש לשירות פעיל בספטמבר 1800 בג'מייקה תחת פיקודו של קפטן סמיואל פורסטר. ב-1 באוקטובר 1800, יחד עם אוניות הוד-מלכותו "מלמפאס" (Melampus) ו"ג'ונו", לכדה "רטרביושן" את הספינה "אקווילה".[30]

אחריתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"רטרביושן" שבה לאנגליה, ובאוקטובר 1803 הוסבה במספנת הצי בווליץ' לשירות ב"טריניטי האוז", רשות מגדלי האור של בריטניה, בעלות של 484 ליש"ט. היא הוצאה משירות ונגרטה במספנת הצי בדפפורד ביוני 1805.[31]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Clowes, W. Laird, et al. (1897-1903) The royal navy: a history from the earliest times to the present. Boston: Little, Brown and Co.; London: S. Low, Marston and Co
  • Colledge, J. J.; Warlow, Ben. Ships of the Royal Navy: The Complete Record of all Fighting Ships of the Royal Navy. London: Chatham Publishing, 2006
  • Dye, Ira. The Fatal Cruise of the Argus: Two Captains in the War of 1812. Naval Institute Press, 1994
  • The European Magazine, and London Review (אנ'). London: Philological Society of London. 1797
  • Grundner, Tom The Ramage Companion: The Companion Book to the Ramage Nautical Adventure Series. Fireship Press, 2007
  • Guttridge, Leonard F. Mutiny: A History of Naval Insurrection. Naval Institute Press, 2006
  • James, William. The Naval History of Great Britain, from the Declaration of War by France in 1793, to the Accession of George IV. R. Bentley, 1837
  • Jeans, Peter D. Seafaring Lore and Legend: A Miscellany of Maritime Myth, Superstition, Fable, and Fact. Camden, Me: McGraw-Hill Professional, 2004
  • Sidney Lee, ed. "Pigot, Hugh (1769-1797)". Dictionary of National Biography 45. London: Smith, Elder & Co, 1896
  • Miller, Amy. Dressed to Kill: British Naval Uniform, Masculinity and Contemporary Fashions 1748-1857. National Maritime Museum. 2007. p. 80
  • Long, William H. Medals of the British navy and how they were won: with a list of those officers, who for their gallant conduct were granted honorary swords and plate by the Committee of the Patriotic Fund. London: Norie & Wilson, 1895
  • Paine, Lincoln. Ships of the World: An Historical Encyclopedia. Houghton Mifflin, 1997
  • Pope, Dudley. The Black Ship. Secker and Warburg, 1988
  • Pyle, Christopher H. Extradition, Politics, and Human Rights. Temple University Press, 2001
  • Tracy, Nicholas. Who's who in Nelson's Navy: 200 Naval Heroes. London: Chatham Publishing, 2006
  • Winfield, Rif. British Warships of the Age of Sail 1714–1792: Design, Construction, Careers and Fates. Seaforth, 2007
  • Woodman, Richard. A Brief History of Mutiny. Running Press, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אה"מ הרמיוני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 "NMM, vessel ID 368485". Warship Histories, vol i. National Maritime Museum. Retrieved 30 July 2011
  2. ^ The London Gazette: no. 13684. pp. 724–725. 17 July 1794
  3. ^ The London Gazette: no. 15249. p. 379. 19 April 1800
  4. ^ The Gentleman's Magazine (1850). Vol. 188, p.662
  5. ^ Winfield (2007), pp. 208–9
  6. ^ Biography of Hugh Pigot at FindaGrave.com. Retrieved 9 January 2009
  7. ^ Clowes et al., (1897-1903), pp. 334-5
  8. ^ James (1837), Vol. 2, p.100-1
  9. ^ The London Gazette: no. 14067. p. 1113. 21 November 1797
  10. ^ 1 2 Woodman (2005), pp. 124–133.
  11. ^ 1 2 3 4 Tracy. Who's who in Nelson's Navy. p. 294
  12. ^ 1 2 3 Woodman (2005), pp. 124–133
  13. ^ Miller. Dressed to kill. p. 80
  14. ^ פרט זה אינו נכלל בדוח שמסר קייסי לאדמירליות.
  15. ^ Pope, Dudley (1988). The Black Ship. Secker and Warburg
  16. ^ על פי תיאורים אחדים המרד פרץ ב-22 בחודש.
  17. ^ Guttridge. Mutiny. pp. 77–8
  18. ^ 1 2 Dye. The Fatal Cruise of the Argus. pp. 203–4
  19. ^ Guttridge. Mutiny. pp. 78–80
  20. ^ Grundner. The Ramage Companion. pp. 96–7
  21. ^ Grundner. The Ramage Companion. pp. 96–7.
  22. ^ Guttridge. Mutiny. p. 80
  23. ^ Pyle. Extradition. p. 29
  24. ^ Jeans. Seafaring Lore and Legend. p. 170
  25. ^ Stephen & Lee (1890), Vol. 24, pp.145-6
  26. ^ Stephen & Lee (1890), Vol. 24, pp.145-6.
  27. ^ The London Gazette: no. 20939. p. 239. 26 January 1849
  28. ^ The London Gazette: no. 15253. p. 421. 29 April 1800
  29. ^ Winfield (2007), pp.208–9; Colledge (2006), p.162.
  30. ^ The London Gazette: no. 18590. p. 1246. 3 July 1829
  31. ^ Winfield (2007), pp.208–9
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אה%22מ_הרמיוני_(1782)&oldid=38346453"