אהבתה האחרונה של לורה אדלר

אהבתה האחרונה של לורה אדלר
	כרזת הסרט
	כרזת הסרט
בימוי	אברהם הפנר
הופק בידי	מרק רוזנבאום
תסריט	אברהם הפנר
עריכה	לינה קדיש
שחקנים ראשיים	ריטה זוהר; מנשה ורשבסקי; שולמית אדר; אברהם מור; סאלי אן פרידלנד; רפי תבור; יעקב שפירא; מנורה זהב; אלכסנדר יהלומי
מוזיקה	שם טוב לוי
צילום	דוד גורפינקל
מדינה	ישראל
הקרנת בכורה	1990
משך הקרנה	96 דקות
שפת הסרט	עברית, יידיש
סוגה	סרט דרמה
	דף הסרט ב־IMDb

אהבתה האחרונה של לורה אדלר הוא סרט דרמה ישראלי, בבימויו של אברהם הפנר, משנת 1990. העלילה סובבת סביב חייה של לורה אדלר, כוכבת תיאטרון יידיש, אותה מגלמת ריטה זוהר.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורה אדלר היא שחקנית בתיאטרון ביידיש בתל אביב. היא מצליחה בתחום המשחק, ומאפייניה כשל כוכבת ודיווה. עם זאת, היא נאלצת להתמודד עם שקיעתו של התיאטרון היידי וגוויעתה של השפה.

לורה מחפשת אחר אהבה. אף שיש לה מחזר, שחקן המשחק עימה בתיאטרון, שרוצה להתחתן איתה, היא דוחה את חיזוריו. במקביל, במאית קולנוע אמריקאית מציעה לה לחתום עימה על חוזה למשחק בסרט הוליוודי בתפקיד ראשי, אך לורה מתייחסת אליה בחשדנות. ביום הולדתה בבר בחיפה היא פוגשת בגבר צעיר, ומערכת יחסים מתחילה להתפתח ביניהם. אך תוכניותה נקטעות כאשר בפגישה עם רופאה, היא מתוודעת למחלת הסרטן בה היא חולה. היא מחליטה לא לטפל במחלתה במוסד רפואי, אלא מעדיפה לסיים את הקריירה על הבמה.

ביקורת ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר שניצר כתב על הסרט^[1]:

"סצינות מתוך הצגה ביידיש, שנשזרות במהלך העלילה, הן שקובעות את הטון האירוני שבו מתנהלת מלודרמה יפה זו. ההנגדה האינטליגנטית בין הנעשה על בימת התיאטרון, למתרחש במציאות (כביכול), מקבלת את חיזוקיה הדרמטיים לאו דווקא מההתפתחויות הסוערות בעלילה, אלא מהשינויים שעוברים על סצינות התיאטרון. אלו חוזרות על עצמן פעם ועוד פעם ועוד פעם, ובכל פעם במשיחת מכחול שונה במקצת.

מעבר לסיפור העגום על כוכבת תיאטראות היידיש, וגסיסתה בחיים ועל הבמה, מנסח כאן הפנר מעין אלגיה על הסתלקותו של אותו עולם משפחתי וישן, שאפיין את ישראל המפא"יניקית.

לצד הצילום המעודן, מושכת את העין הופעתם המשכנעת של חברי הלהקה היידית, ובמיוחד ריטה זוהר, מנשה ורשבסקי ואברהם מור."

עם יציאת הסרט לאקרנים כתב שניצר: "גם בסרטו הארוך הרביעי ממשיך הפנר להתעקש על סגנון הגשה ייחודי, שלא תמיד עומד בסטנדרטים המקובלים אצל צופי הסרטים. הסרט הוא לאו דווקא תיאור של פולקלור יידישיסטי, אלא יותר הדגמה לרעיון שרק האמנות מעניקה תוקף לחיים.... בשתי מלים: יפה ביותר"^[2].

באתר האוזן השלישית נכתב על הסרט^[3]:

"אברהם הפנר יצר מלודרמה רגישה המקשרת בין גסיסתה של לורה אדלר, לבין ירידת המסך מעל התיאטרון האידי ותרבות השטעטל שסביבו. המציאות הישראלית הפרוזאית חודרת אל תוך העולם הסגור של התיאטרון, מבעד לצילומי החוץ החרוכים באור המקומי החזק, ואביזרי ההפקה הדלים של התיאטרון (הוואן האוסף מדי יום את השחקנים, נראה יותר כמו טנדר של פועלים). האפקט האירוני מבטא היטב את המרחק שבין המחזה מלא החיות המועלה על הבמה וחוזר על עצמו לאורך כל הסרט בווריאציות שונות, לבין חיי השחקנים מחוץ לו, שהם מוגבלים ומלאי החמצה. אך מעל הכל מרחפת בת-צחוק בנוסח האידישאי המפורסם, כשכל תלאות החיים ומכאוביהם בטלים מול ההיגיון הפרקטי ("לא משאירים כלים בכיור לבוקר") וההומור הסלחני."

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים 1990
פרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל סלרנו 1990 - ריטה זוהר
פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בטקס פרסי אופיר 1990 - ריטה זוהר
פרס המלחין הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר 1990 - שם טוב לוי

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר שניצר, הקולנוע הישראלי: כל העובדות/כל העלילות/כל הבמאים/וגם ביקורות, עמ' 332–333, כנרת - בית הוצאה לאור, 1994, ISBN 9652863785
נורית גרץ, שני - "לידת היהודי מתוך העברי: ביקורת ופירוק", מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים, תל אביב: עם עובד (אפקים) והאוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד – 2004, עמ' 62–67, מסת"ב 9651316985