ד'ימי

דִ'ימִי (ערבית: ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִּי, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַהְל אלדִ'מָּה) הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, השריעה. המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותאיסטיות (בעיקר "עמי הספר", נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית).

המילה ذِمَّة בערבית פירושה –

• חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל-أَهْل الذِّمَّةِ
• הִתְחַיְבוּת, עַרְבוּת
• אַחֲרָיוּת
• מַצְפּוּן

מגבלות על הד'מים

בפועל הייתה שונות רבה ברמת אכיפת חוזה עומר לאורך ההיסטוריה המוסלמית. שליטים מוסלמים הנהיגו מדיניות שונה בהתאם לצורכיהם והשקפתם. היו שליטים שהפרו את חוזה עומר לרעה ורדפו באלימות דִ'מים, היו שליטים שאכפו את מגבלות חוזה עומר באדיקות והיו שליטים שהקלו עם הדִ'מים ונמנעו מלאכוף חלק מההגבלות עליהם. האפליה הדתית (אך לא גזעית) העומדת בבסיס הדִ'מי עודדה קבלה הדרגתית של האסלאם על ידי בני החסות באופן של "כיבוש תרבותי זוחל" במסגרת הגִ'האד (המאבק הדתי המוסלמי). העיקרון הפוליטי המנחה של האסלאם בנוגע לאהל הדִ'מה הוא שלאחר כיבוש טריטוריות שהוגדרו על פי חלוקת העולם על פי האסלאם כדָארֻ אלְ-חָרְבּ, התאסלמות של אוכלוסיית השטח הכבוש היא עניין של זמן, משום שהיא נתונה בתוך אוכלוסיות מוסלמיות שמקיימות משטר אסלאמי, ולכן אין צורך בהקצאת משאבים רבים לשעבוד או התאסלמות בכפייה.

מעמד הדִ'מי התבלט בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני. כשבעולם המוסלמי יהודים ונוצרים "ירדו כרוכים יחדיו" וזכו ליחס זהה כבני חסות בדין ולרוב גם בפולמוסים דתיים.

בעולם הסוני

ערך מורחב – תנאי עומר

החוקים המסדירים את מעמד בני החסות נקראים "תנאי עומר". לפי תנאי "חוזה עומר", הדִ'מי זכאי לביטחון אישי ורשאי לקיים את אמונתו בתמורה למס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'יזיה") ששילם ובכפוף למגבלות שהוטלו עליו. הדִ'מי לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהוטלו על הדִ'מים מזמן לזמן נועדו להשפילם ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים. למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות (במקום פעמונים השתמשו הנוצרים בקורה שנקראה נאקוס).

בעולם השיעי

ראו גם – היהודים תחת האימפריה הספווית

השליטים המוסלמים המקומיים היו אחראים על החלת מעמד ודמי החסות במחוזותיהם. אם תנאים אלו הותנו והוחלו אז החסות מוּסרת מהמפר אותם ודמו מותר. אך אם התנאים לא הותנו ובן החסות עובר על אחד מהתנאים המדוברים הוא יישפט לפי חוקי השריעה ללא איבוד הגנת החסות.:

מגבלות בעלות בסיס משפטי

• קבלת המשפט המוסלמי.
• תשלום ג'זיה כשהם מושפלים – "עד אשר יעלו את המס מרצון כשהם מושפלים" (סורה ט כט). חל על היהודים, נוצרים וזורואסטרים. אין לקחת דמי חסות מילדים טרם התבגרותם, חולי נפש או נשים. עבור עבדים גובים מהאדון וכן לא גובים מזקנים, עיוורים, בעלי מוגבלויות ועניים חסרי כל. הגבייה מתבצעת לפי מספר נפשות או גודל קרקע ולפי מה שמחליט השליט; מה שהוא חושב שהד'מים יוכלו לשלם.
• איסור לקיים יחסי אישות עם נשים מוסלמיות.
• איסור לשאת לאישה אישה מוסלמית.
• איסור להדיח מוסלמים מדתם.
• איסור על שדידת מוסלמים.
• איסור לתת קורת גג לכופרים.
• איסור לסייע לכופרים לנצח מוסלמים או להעביר מידע על מצב המוסלמים.
• איסור להרוג גברים, נשים וילדים מוסלמים.
• איסור לפרסם בפומבי את הדברים המותרים להם מתוקף דתם, ואין בהם נזק למוסלמים, ואסורים לפי השריעה, כמו אכילת חזיר או שתיית יין.

מגבלות שמקורן אינו ברור והשליט רשאי להחליט אם להחילן

• איסור בניית מקומות פולחן חדשים, אך היתר לתקנם.
• איסור הקמה מחדש של מקומות פולחן שנהרסו.
• איסור להתפלל בקול רם או לצלצל בפעמונים לצורך קריאה לתפילות.
• איסור על בניית בתים גבוהים יותר (או אפילו באותו הגובה) משל השכנים המוסלמים, או משל המוסלמים הגרים בחלקים אחרים של אותו הבית.
• חובת לבישת ביגוד שונה משל המוסלמים: יהודים צהוב ונוצרים שחור או כחול כהה. נוצרים לובשים חגורות צבעוניות למותניהם ויהודים תופרים פיסת משי בצבע שונה על חזית בגדיהם. גם על הנשים להתלבש באופן שונה מהנשים המוסלמיות (בין אם באותו האופן כפי שצוין לעיל או באופן שונה).
• חובת נעילת נעליים שונות בצבען בכל נעל.
• בעת ביקור במרחצאות חובה לענוד טבעת ברזל/עופרת/נחושת ולקשור פעמון לרגל, על-מנת שיזהו שאינם מוסלמים.
• איסור רכיבה על סוסים אלא רק על חמורים ופרדים.
• איסור רכיבה בעזרת אוכפים אלא רק בעזרת אוכפי משא וכששתי הרגלים מכוונות לצד יחיד.
• איסור אחזקה ונשיאת נשק.

מגבלות שהשליט רשאי להחליט אם להחילן

• אם פוגע באסלאם – באל, בנביא מוחמד או באחד האימאמים הנעלים – חובה להורגו כל עוד לא ייגרם מכך נזק.
• אין ליידע מראש את הד'מים על גובה הג'זיה על-מנת שיחיו לאורך השנה במצב של פחד וחרדה, כשרק ברגע הגבייה ייוודע לו הסכום; מבקשים ממנו לספור את הכסף עד שהמוסלמים יגידו די. יש האומרים כי בזמן הגבייה עליו גם להרכין את ראשו וצריך למשוך את זקנו ולסטור ללחיו.
• ברחוב משותף למוסלמים ולא-מוסלמים על הלא-מוסלמים ללכת רק בצידי הרחוב ולא במרכזו.
• איסור להיכנס למים במרחצאות הציבוריים בעת שמוסלמי רוחץ בהם.
• בעת פגישה עם מוסלמי חל איסור לשבת על דבר גבוה יותר מהמוסלמי, שעל הלא-מוסלמי להקדים בברכתו את המוסלמי כשהמוסלמי מברך בחזרה רק ב"עליך".
• מוסלמים אינם צריכים להתרועע עם לא-מוסלמים ולחלוק עמם את יצועם.
• אסור למוסלמים לקבל מלא-מוסלמים מזון שבא עם לא-מוסלמים במגע כמו חומרים מזוקקים ושמנים שלא ניתן לטהרם. בגדים שהתקבלו רטובים יש להשרות במים לאחר רכישתם.
• אין לקחת מלא-מוסלמים בשר או דברי עור (כמו נעליים) שטהרתם קשורה בשחיטה כשרה לפי חוקי האסלאם. בנוסף לנוזלים שנשתמרו בכלי קיבול מעור.
• איסור לצאת בימי גשם או שלג מחוץ לבית מחשש להעברת הטומאה למוסלמים.
• אם מוסלמי שומע לא-מוסלמי מעליב או לועג למוסלמי עליו לעצור אותו ולהענישו.
• אסור שיימצא מצב בו לא-מוסלמי נמצא בעמדה סמכותית מעל מוסלמים, אך יש גם למנוע ממוסלמים לגלות נגדם יחס מעליב.
• אם פורץ מאבק משפטי בין מוסלמי ולא-מוסלמי על המשפט להתקיים לפי חוקי השריעה בבית דין מוסלמי.
• במאבק משפטי בין שני לא-מוסלמים על השופט המוסלמי להחליט באיזה בית דין יש לשפוט אותם, ויש עדיפות לבית-דין מוסלמי.

רעיון בני החסות

אבו יוסף אל-אנצארי בספרו "כתאב אלח'ראג'" כתב כי בני החסות הם בני החסות של הנביא עצמו, ותפקידו של הח'ליף הוא לדאוג לשלומם בהתאם לזכויותיהם תחת תנאי עומר (שלא ייעשקו, ייפגעו ושלא ייגבה מהם מס מעל יכולותיהם ובניגוד למותר). במכתב שהעלה על-פי המסורת עומר בן אל-ח'טאב לאחד מנציביו, אבו עוביידה בן אל-ג'ראח, כתב כי יש להשאיר את האדמות בידי התושבים הכבושים, אלו הנמנים בין עמי הספר, ולתת להם לעבדן. שכן הם בקיאים בעבודות אלו יותר, וכי יש רק לקחת מהם מס כזה שהם יוכלו לשאת בו כשהמס יתחלק בין המוסלמים. הוא מבקש לא לראות בלא-מוסלמים כשלל ולקחת אותם כעבדים, כי במקרה הזה לא יישאר דבר ואיש להרוויח מעמלו למוסלמים בדורות הבאים. ואילו אם ישאירו אותם דורות שלמים המוסלמים ייהנו מעמלם. לאור זאת יש למנוע את לקיחתם כעבדים, את עשיקתם, שדידתם או פגיעה ברכושם. אלא רק לפי המותר, תוך הקפדת השמירה על התנאים שניתנו להם.

מחמד באקר בן מחמד תקי אל-מג'לסי החזיק בדעה כי מעמד החסות נתן ליהודים ולנוצרים את האפשרות לחיות בין המוסלמים, ללמוד מהם ולהמיר את עקשנותם הדתית לאסלאם (בדומה לגישה הנוצרית ביזנטית).

ד'מים ככופרים

לפי אבו חאמד אל-ע'זאלי יש שני סוגי כופרים:

• ד'מי – אלו החיים בחסות האסלאם ועליהם יש להגן בחסות האסלאם בתנאי שהם עומדים בתנאי החסות ומשלמים את הג'זיה: "אין לפגוע בו אלא על ידי הפניית עורף לו ובוז לו, על ידי דחיקתו לצידי הדרך והימנעות מלהקדים לו שלום". יש להימנע במיוחד מקיום יחסי סחר ועסקים, מגע יום-יומי. התיידדות עמו היא בגדר מעשה שנוא בעיני אללה ונוגעת בתחום האסור.
• חרבי – אלו שלא חיים תחת חסות האסלאם אלא בצל שלטון זר, כשמצווה על האסלאם למגרו.

ראו גם

• בת יאור

קישורים חיצוניים

• Medieval Sourcebook: Pact of Umar, 7th Century - אחת מגרסאות תנאי עומר (באנגלית)