אהרון בק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אהרון טֶמקין בקאנגלית: Aaron Temkin Beck,‏ נולד ב-18 ביולי 1921, ברוד איילנד, ארצות הברית) הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי אמריקאי ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת פנסילבניה, מייסד גישת הטיפול הקוגניטיבי. הגישה פותחה במקור לטיפול בדיכאון, והורחבה מאוחר יותר לטיפול בהפרעות חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות התנהגות אצל ילדים, הפרעות אישיות והפרעות שימוש בסמים.

בק פרסם מעל 550 מאמרים אקדמיים ו-18 ספרים. כמו כן, פיתח כלי הערכה רבים, בהם Beck Depression Inventory‏ (BDI) לאבחון דיכאון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בק הוא הצעיר מבין שלושה ילדים, בנם של הארי ואליזבת טמקין בק, יהודים שהיגרו לארצות הברית מרוסיה. שני אחים נוספים נפטרו כשהיו תינוקות, ופטירתה של הצעירה שבהן, ביאטריס, הביא לדיכאון קשה של אמו, ממנו סבלה ברמות שונות לאורך כל חייה. בגיל 7 פיתח בק מחלה שכמעט הביאה למותו, כתוצאה מזיהום שנגרם בשל זרוע שבורה. כתוצאה מהמחלה סבל בק מפוביות וחרדות והחסיר ימי לימודים בבית הספר; לאור זאת החשיב עצמו כטיפש וחסר יכולות. בק נשאר שנה נוספת בכיתה א', עובדה שחיזקה מחשבות אלה. עם זאת, מאוחר יותר בק הצטיין בלימודיו. בק מתאר את הוריו כבעלי מזג שונה - בעוד אביו היה רגוע, אמו הייתה הפכפכה ובלתי עקבית. בילדות אביו של בק עודד את התעניינותו במדע וטבע, ובק היה פעיל בתנועת הצופים. בבית הספר התיכון בק היה העורך של עיתון בית הספר, וסיים את לימודיו בהצטיינות.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בק נשוי מעל 50 שנה לפיליס ויטמן בק, שופטת בבית המשפט של פנסילבניה. לבני הזוג ארבעה ילדים.

השכלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות שני אחיו, החל בק ללמוד באוניברסיטת בראון, שם למד קורסים בתחומים רבים, לרבות אמנות, מוזיקה, ראיית חשבון, אנגלית ומדעי החברה. הוא התקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת ייל, ולאחר סיום לימודיו התמחה בבית החולים של רוד איילנד בין השנים 1946-1948 במגוון תחומים: כירורגיה, דרמטולוגיה, מחלות זיהומיות, נוירולוגיה ופתולוגיה. בק רצה להמשיך ולהעמיק את התמחותו בנוירולוגיה, אך הגיע להתמחות בפסיכיאטריה מכורח הנסיבות. הוא פקפק בפסיכואנליזה וסבר כי הנחות הבסיס של תאוריה זו אינן מבוססות אמפירית, אך החליט לעשות מאמץ על מנת להבין גישה טיפולית זו. בשנת 1950 בק החל התמחות בת שנתיים בפסיכיאטריה במסצ'וסטס, והסתקרן מיכולתה של הפסיכואנליזה לנסות להסביר את כל התופעות הנפשיות.

בין השנים 1952-1954 שרת בק בצבא ארצות הברית, והתמנה לראש מדור פסיכיאטריה. בשנת 1954 התמנה לתפקיד מדריך בפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1958 השלים את ההכשרה האנליטית שלו, וכעבור שנה, כשכבר כיהן כפרופסור לפסיכיאטריה, קיבל את המענק הראשון שלו בחקר החלומות.

המעבר מפסיכואנליזה לתאוריה קוגניטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של בק אשר עסקו בחלומותיהם של אנשים הסובלים מדיכאון, הגבירו את הסקפטיות שלו לגבי הפסיכואנליזה, מאחר שההנחות של התאוריה הפסיכואנליטית לא תאמו את תוצאות מחקריו. בנוסף, בק הושפע אף מהסקפטיות של אשתו לגבי הפסיכואנליזה, ומעצם היותו נון-קונפורמיסט. הניסיון של בק בקליניקה הפרטית שלו סייע לו לגבש את התאוריה שלו לגבי פסיכופתולוגיה. המפגש עם מטופלים עזר לו להמשיג רמות של קוגניציה ולהיות רגיש ל"מחשבות האוטומטיות" שלהם. בק למד שבתהליך האסוציאציות החופשיות, רבים מהמטופלים הדיכאוניים שלו מעלים בראשם מחשבות אוטומטיות שהם אינם שמים לב אליהן. רק אחרי שבק הפנה את תשומת לבם לכך, הם סיפרו לו עליהן, והוא גילה שרוב המחשבות הינן בעלות הטיה שלילית לכיוונים של אשמה, ייאוש ובושה.

בגיבוש התאוריה הקוגניטיבית, בק הושפע מעבודתם של ג'ורג' קלי (1955), אלברט אליס, קארן הורני ואלפרד אדלר. הוא לא זנח לחלוטין את הפסיכואנליזה, אלא ראה עצמו כנאו-פסיכואנליסט על פי הגישות של אדלר, הורני והארי סטאק סאליבן. בק לא נתקל בהתנגדות לרעיונותיו מאחר שעבד בעיקר עם פסיכולוגים חוקרים, ומאחר ולא שיתף את חסידי הפסיכואנליזה ברעיונותיו בשלב זה.

התפתחות מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה שבין השנים 1960-1963 הייתה התקופה החשובה ביותר עבור בק מבחינה מקצועית. תוך מספר שנים הוא גיבש את המסגרת התאורטית של כל התאוריה שלו. כאשר בק קיבל את מענק המחקר הראשון שלו באוניברסיטת פנסילבניה, הוא ייסד את יחידת המחקר לדיכאון בבית החולים הכללי בפילדלפיה וכן מרפאת דיכאון. בשנת 1961 פורסם BDI ‏(Beck Depression Inventory), כלי הערכה אשר מטרתו להעריך את חומרת התסמינים הדיכאוניים באמצעות דירוג עצמי של המטופלים את התסמינים בסולם ליקרט. הכלי נבדק ונמצא מהימן ותקף, ונעשה בו שימוש ביותר מ-200 מחקרים.

בשנת 1963 קרא הפסיכולוג אלברט אליס את מאמרו של בק בנושא חשיבה ודיכאון, זיהה את החפיפה בין התאוריות שלהם, יצר עמו קשר ושלח לו את עבודתו בנושא טיפול רציונלי-אמוטיבי. אליס ובק שיתפו פעולה מבחינה מקצועית, בק הזמין את אליס להרצות באוניברסיטת פנסילבניה ואליס כלל את מאמרו של בק בנושא טיפול קוגניטיבי במאגר חומרי הלמידה של המכון לטיפול רציונלי-אמוטיבי. לאחר מכן, בק ואליס המשיכו לשתף זה את זה ברעיונותיהם בכתב ולהביע הערכה כלפי האיכויות האישיות האחד של השני.

בק המשיך במחקריו ובעבודתו כמרצה באוניברסיטת פנסילבניה, והפך לפרופסור מן המניין ב-1967. עם זאת, בק קיבל מענק מחקר של שנה אחת נוספת בלבד למחקרו בנושא דיכאון, ואיבד את משרדו בקמפוס. לפיכך, החליט לעבוד בביתו ולהמשיך לפתח את התאוריה שלו בנושא דיכאון, וכתב את ספרו "דיכאון: סיבות וטיפול" (Depression: Causes and Treatment). בק טען כי סבל מדיכאון קל בעת כתיבת הספר, וראה את הכתיבה כטיפולית.

בשנת 1970 פורסם מאמרו של בק בנושא טיפול קוגניטיבי והקשר לטיפול התנהגותי בכתב העת "טיפול התנהגותי". מאמר זה מהווה סימן דרך במהפכה הקוגניטיבית בפסיכולוגיה, אשר היוותה שינוי פרדיגמה משמעותי בתחום. ב-1971 הפך בק לפרופסור לפסיכיאטריה ושילב בעבודתו הכשרה, מחקר ועבודה קלינית. ספרו "התאוריה הקוגניטיבית לדיכאון", פורסם ב-1979 והפך לספר קלאסי בתחום מחקר הדיכאון והטיפול בו.

בשנת 1985, בק פרסם את הספר "הפרעות חרדה ופוביות: פרספקטיבה קוגניטיבית", וב-1987 פורסם ספרו "אהבה לעולם אינה מספיקה", אשר עסק בטיפול קוגניטיבי זוגי. באותה תקופה נסע בק לבריטניה, שם עבד והעביר סדנאות באוניברסיטת אוקספורד.

בשנת 1989 קיבל בק פרס הוקרה מאוניברסיטת בראון על הישגיו בתחומים של טיפול קוגניטיבי זוגי, דיכאון והפרעות חרדה. באותה שנה קיבל גם את פרס איגוד הפסיכולוגים האמריקאי על הישגיו המדעיים בתחום הפסיכולוגיה. בק הפך לפסיכיאטר היחיד אשר זכה בשני פרסים יוקרתיים, הן מאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי והן מאיגוד הפסיכולוגים האמריקאי. בשנת 1990 בק פרסם יחד עם כמה מתלמידיו לשעבר ספר בשם "התאוריה הקוגניטיבית להפרעות אישיות", אשר הרחיב את הטיפול הקוגניטיבי לטיפול ארוך טווח אשר עוסק אף יותר מבעבר בסכמות (מבנים קוגניטיביים של אמונות וחוקים אשר מארגנים ניסיון והתנהגות).

כיום מכהן בק כראש "המכון של אהרון בק למחקר וטיפול קוגניטיבי", ארגון ללא כוונות רווח באוניברסיטת פנסילבניה.

המודל הקוגניטיבי לדיכאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בק פיתח את אחת התאוריות הבולטות ביותר על הדיכאון. התסמינים הבולטים ביותר של הדיכאון נחשבו בדרך כלל לתסמינים רגשיים או לתסמיני מצב רוח, אך בק העלה השערה כי התסמינים הקוגניטיביים של הדיכאון לעתים קרובות קודמים לתסמינים הרגשיים או לתסמיני מצב הרוח, ואף גורמים להם, ולא להפך.

המרכיב המרכזי בתאוריה של בק לדיכאון הוא מבנה הסכמה. בק מגדיר סכמות כגופי ידע אשר משפיעים על קידוד המידע, הבנתו ושליפתו. התוכן והארגון של סכמות משתנה אצל אנשים בהתאם להתנסויותיהם. כאשר הסכמות מופעלות, הסכמות הדיכאוניות מספקות גישה למערכת מורכבת של מחשבות שליליות אשר תורמות להפעלה של עיבוד מידע שלילי לנוכח גורמי דחק בהווה, אשר מאופיין בטעויות חשיבה. עיבוד קוגניטיבי שלילי זה מגביר את הסיכוי שאנשים יפתחו "משולש קוגניטיבי" שלילי. על פי התאוריה של בק, המשולש הקוגניטיבי השלילי מהווה סיבה מספקת לדיכאון.

המשולש הקוגניטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשולש הקוגניטיבי (הטריאדה הקוגניטיבית) מורכב משלושה דפוסים של מחשבות אוטומטיות שליליות:

  • תפיסה שלילית של העצמי - האדם תופס את עצמו כפגום, מקופח או חולה. האדם נוטה לייחס את חוויותיו השליליות לפגם פסיכולוגי או פיזיולוגי בעצמו. לפיכך, הוא מאמין כי לאור ליקויים אלה הינו חסר ערך ובלתי רצוי ונוטה לבקר את עצמו או להפחית בערכו העצמי. האדם מאמין כי הוא חסר בתכונות אותן הוא מחשיב כחיוניות על מנת להיות שמח ומסופק.
  • תפיסה שלילית של העולם - נטייה של האדם לפרש את התנסויותיו בצורה שלילית. אדם מדוכא תופס את העולם כבעל דרישות מוגזמות, כמציב מכשולים שלא ניתן להתגבר עליהם כשהוא מנסה להשיג את מטרותיו. האדם מפרש בצורה לא נכונה את האינטראקציות שלו עם הסביבה, ומפרש סיטואציות בצורה שלילית כאשר ניתן לפרשן בצורה אלטרנטיבית. יש ביכולתו להבין כי הפירושים שלו נובעים מאמונותיו השליליות במידה והוא מהרהר בהסברים האלטרנטיביים הפחות שליליים. בצורה זו, הוא יכול להגיע להבנה כי יצר הבנייה של העובדות כך שיתאימו למסקנותיו השליליות הקיימות.
  • תפיסה שלילית של העתיד - כאשר אדם מדוכא צופה אל עבר העתיד הוא מצפה כי קשייו הנוכחים או סבלו יימשכו לעד. הוא צופה קושי אינסופי, תסכול ומחסור. כאשר הוא שוקל לבצע משימה כלשהי בעתיד הקרוב, הוא צופה להיכשל.

על פי המודל הקוגניטיבי, סימנים ותסמינים אחרים של הדיכאון הם פועל יוצא של הדפוסים הקוגניטיביים השליליים. לדוגמה, כאשר האדם חושב באופן שגוי כי דוחים אותו, תגובותיו הרגשיות יהיו שליליות (כעס, עצב) באופן זהה לדחייה אמיתית.

הטיות חשיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד התפיסות הבלתי-פונקציונליות, המלבות את המשולש הקוגניטיבי השלילי מרגע שהן מופעלות, בק טוען כי משולש קוגניטיבי זה נוטה להשתמר בעזרת שורה של הטיות או עיוותים קוגניטיביים, בהם:

  1. חשיבה דיכוטומית, "הכל-או-לא כלום", הכרוכה בנטייה לחשוב בקיצוניות. למשל, אדם יכול לפסול ביצוע שהוא פחות ממושלם בטענה: "אם אני לא מסוגל לביצוע מושלם בכל מאת האחוזים, אין טעם לעשות זאת כלל".
  2. הפשטה סלקטיבית, הכרוכה בנטייה להתמקד בפרט שלילי אחד במצב ולהתעלם ממרכיביו האחרים.
  3. היסק שרירותי, הכרוך בנטייה להסיק מסקנות גורפות ללא עדויות ונתונים מספיקים. אדם מדוכא יכול לומר, לאחר שלא הצליח ב"שיעורי הבית" שקיבל ממטפל קוגניטיבי: "הטיפול הזה לעולם לא יעזור לי".
  4. הכללת יתר, הכרוכה בנטייה להסיק מסקנה גורפת על סמך אירוע יחיד, ואולי חסר חשיבות. למשל, אדם העושה טעות אחת עלול להסיק: "כל מה שאני עושה לא מצליח".

הטיפול בדיכאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בדיכאון על פי גישה זו הינו קצר טווח (10-20 פגישות) ומתמקד בבעיות בהווה ולא בסוגיות הסיבתיות המרוחקות יותר, העומדות בדרך כלל במוקד הטיפול הפסיכודינמי. הטכניקות הקוגניטיביות-התנהגותיות מורכבות מניסיונות מובנים ושיטתיים ללמד אנשים הסובלים מדיכאון כיצד לבדוק את תפיסותיהם ואת המחשבות האוטומטיות השליליות. כן מלמדים אותם לזהות ולתקן את הטיותיהם או את העיוותים בעיבוד המידע שלהם, לחשוף את הנחות היסוד הדיכאוניות שלהם ולערער עליהן. טיפול זה נשען במידה רבה על גישה אמפירית, שבה מלמדים את המטופלים להתייחס אל תפיסותיהם כאל השערות שניתן להעמידן במבחן.

חשיבות תרומתו המקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הקוגניטיבית של בק היא גישה המספקת תאוריה מובנית של פסיכופתולוגיה, ממנה נגזרת הפסיכותרפיה, וכן גוף ידע וממצאים אמפיריים אשר תומכים בתאוריה וממצאי מחקרים אשר מדגימים את יעילותה. התאוריה מציגה הן מודל קונספטואלי והן טכניקות טיפוליות אשר נגזרות באופן לוגי מהמודל. עובדות אלה הינן תרומה לפסיכותרפיה מאחר שלאורך ההיסטוריה של הפסיכותרפיה גובשו טכניקות טיפוליות ללא רציונל, וכן הוצעו תאוריות שלא נגזרו מהן קווים מנחים להתערבות טיפולית.

התרומה התאורטית של בק הינה במספר תחומים: המשגה של ההתנהגות האנושית בהתבסס על הפרספקטיבה הפנומנולוגית, גיבוש מודל לפסיכופתולוגיה המבוסס על עיבוד מידע ולא מודל מוטיבציוני, יצירת כלים על מנת להגביר את היעילות של תהליך השינוי הקוגניטיבי, ההתנהגותי והרגשי, וגישה לפסיכותרפיה שניתן לבדוק אותה. באמצעות הדגשת תהליכי עיבוד מידע על פני דחפים ומניעים נסתרים, בק הפנה את תשומת הלב לתפקוד הפסיכולוגי בזמן מצוקה והסיט את המוקד מהסיבה להתנהגות.

בהקשר הטיפולי בק מתייחס למטופל כשותף וכחוקר יחד עם המטפל את התוכן של מחשבות וכיצד מחשבות אלה מופעלות. בנוסף, בק רואה את ההתנהגות האנושית על פני רצף ואינו מגדיר אותה כ"נורמלית" או "פתולוגית".

הטיפול הקוגניטיבי של בק שינה את הדרך בה מבוצע טיפול במספר דרכים. הנטישה של בק את הפסיכואנליזה הקלאסית שינתה את תפקיד המטפל, טבעו של הקשר הטיפולי, הדרך בה מבוצע הטיפול ומטרותיו. כמו כן, בק הדגים כי טיפול מובנה וקצר טווח הינו טיפול יעיל.

ביקורת על התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף יעילותו המוכחת, הטיפול הקוגניטיבי נתון לביקורת של מספר זרמים: פסיכיאטריה, פסיכולוגיה התנהגותית ופסיכואנליזה.

הביקורת על רקע פילוסופי נסובה סביב היותו של הטיפול שכלתני ורציונלי מדי, רחוק מדי מהמדע הבסיסי ומרוחק מדי מהידע של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. ברמה הפרקטית, הביקורת על הטיפול הקוגניטיבי התמקדה בהיותו של הטיפול שטחי ופשטני, אינו מייחס חשיבות ראויה לרגש ורואה בו תוצאה של קוגניציה, מזניח את הקשר הטיפולי בין המטפל למטופל, ומוסיף מעט או לא מוסיף כלל לאסטרטגיות ולשיטות של הטיפול ההתנהגותי.

הביקורת מצד הפרספקטיבה הפסיכודינמית על הטיפול הקוגניטיבי טוענת כי הטיפול יותר מדי ממוקד בטכניקות, יותר מדי ממוקד בהווה, ממוקד יתר על המידה בהפחתת התסמינים ואינו מתחשב בבעיות מורכבות או קונפליקטים בלתי מודעים וחוויות ילדות, אינו מתייחס לתהליכי העברה, העברה נגדית ותהליכי פרידה. כמו כן, יש המטילים ספק ביכולתו של המטפל להבחין בין מחשבות בלתי-פונקציונליות למחשבות מציאותיות ומסתגלות יותר.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alford, B., & Beck, A. T. (1997). The integrative power of cognitive therapy. New York: Guilford Press.
  • Beck, A.T. (1973). The diagnosis and management of depression. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.
  • Beck, A.T. (1974). The Prediction of suicide. Bowie, Md. : Charles Press.
  • Beck, A. T. (1976). Cognitive therapy and the emotional disorders. New York: Meridian
  • Beck, A.T. (1979). Cognitive therapy of depression. New York : Guilford Press.
  • Clark, D. A., Beck, A. T. & Alford, B. A. (1999). Scientific foundations of cognitive theory and therapy of depression. New York, NY: John Wiley & Sons.
  • Beck, A. T., Freeman, A., & Associates. (1990). Cognitive therapy of personality disorders. New York: Guilford.
  • Beck, A. T., Wright, F. W., Newman, C. F., & Liese, B. (1993). Cognitive therapy of substance abuse. New York: Guilford.
  • Beck, A. T., (1999). Prisoners of hate: The cognitive basis of anger, hostility and violence. New York, NY: HarperCollins.
  • Clark, D. A., Beck, A. T. & Alford, B. A. (1999). Scientific foundations of cognitive theory and therapy of depression. New York, NY: John Wiley & Sons.
  • Clark, D.A., & Beck, A.T. (2010). Cognitive therapy of anxiety disorders : science and practice. New York : Guilford Press.

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בק, א.ט. (1991). אהבה אינה הכל. תל אביב : אור-עם.
  • בק, א.ט., ואמרי, ג. (2009). הפרעות חרדה ובעת : התאוריה והטיפול ההכרני. רמת גן: מכון פסגות.
  • ברד, א.א., ובק, א.ט. (2004). הכוח האינטגרטיבי של שיטת הטיפול הקוגניטיבית. קריית ביאליק : "אח".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Weishaar, M. E. (1993.( Aaron T. Beck. London: Sage.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]