אהרון חורין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב אהרון חורין

אהרן חוריןכתיב מיושן: "חארין", כונה גם "חארינער"; 3 באוגוסט 1766 - 24 באוגוסט 1844) היה רב יליד מורביה, שכיהן בקהילה היהודית של ארד. חורין היה מחלוצי הרפורמה ביהדות, דגל בהנהגת תיקונים נרחבים בדת ותמך בעדת ההיכל בהמבורג בעת ריב ההיכל הראשון. עמדותיו הביאו אותו לעימותים תכופים עם רבנים שמרנים, ביניהם החת"ם סופר.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרון חורין נולד בוייסקירכן (Hranice, Přerov District) שבמורביה. בגיל 14 יצא ללימודים בישיבה של הרב ירמיהו במטרסדורף שבבורגנלנד, וכעבור שנתיים עבר לישיבה של הרב יחזקאל לנדא ("הנודע ביהודה") בפראג, עיר שבה רכש גם את שליטתו בגרמנית ברמה ספרותית. ב-26 בדצמבר 1783 התחתן והתחיל לעסוק במסחר. הוא לא הצליח במשלח ידו וב-1789 קיבל על עצמו את תפקיד הרב של אראד, (היום ברומניה, אז בממלכת הונגריה), תחת שלטון הבסבורגי, וכיהן בו עד מותו.

בקהילת היהודים האשכנזים של טמשבורג הסמוכה כיהן הרב צבי בן ישראל הלוי (הירש סגל), שהיה תלמיד של הרב יחזקאל לנדא ("הנודע ביהודה"). בטמשבורג היו, בנוסף לאשכנזים, גם ספרדים שנהגו על פי מנהגי כשרות שונים מעט. הם נהגו לאכול את דגי השטירל וה"טיק"‏[1] והרב צבי בן ישראל הלוי שלח בשנת תקמ"ב שני דגים לרבו, הנודע ביהודה, כדי שיפסוק בשאלת כשרותם, אם יש לדג סנפיר וקשקשים הנבדלים מהגוף. תשובת הנודע ביהודה הייתה חיובית. אהרון חורין פרסם ב-1798 את ספרו "אמרי נעם", שבו ציין שהדג זאב מים כשר, בהתאם לפסיקה.‏[2][3]. פרסום זה עורר פולמוס בינו לבין רבנים אחרים. הרב יצחק גריסהאבר פרסם ב-1799 ספר בשם ,מקל נעם"‏[4], האוסר את הדג, בהתאם לעמדתו של הרב מרדכי בנט ‏‏‏[5] ובתגובה פרסם חורין ספר נוסף בשם "שריון קשקשים", בו דחה את הוכחותיו של גריסהאבן.

חורין ביקר באביב 1802 במחוז שומוג' ודרש לפני הקהל היהודי. התגובות החיוביות לדרשותיו הביאו אותו לחשוב שיוכל להיות רב החבל בעתיד ואפילו לקח לעצמו את התואר בדף השער של חוברת שפרסם באותה תקופה. משה לנקבכר, הנשיא העשיר והידוע של קהילת נאג'קניז'ה הבטיח לחורין להפעיל את השפעתו לשם כך, אך לאחר שנוכח בהתנגדות התקיפה של השמרנים, הצטרף אליהם.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1803 פרסם חורין את הספר "עמק השווה" עם הקדמה של הרב משה מינץ שאישר את התוכן, בו תמך ברפורמות מרחיקות לכת. הספר עורר פולמוס גדול וכשחורין תכנן להוציא מהדורה חדשה עם תיקונים ותוספות, כתב הרב מרדכי בנט לקהילה היהודית של ארד וטען בפניהם שהספר מכיל דברי כפירה וצריך לשרוף אותו. אנשי קהילתו של חורין נשארו נאמנים לו, אולם ראש הקהל העליב את חורין בעת אחת מדרשותיו. אנשי ארד פנו לרב מינץ שיודיע להם כיצד לנהוג ברבם. מינץ, שאישר את הספר לפני פרסומו אך נלחץ על ידי הרבנים השמרנים, כינס ב-1805 בית דין בראשותו ובהשתתפות שני רבנים נוספים כדי לדון בעניין, אך ביום הדיונים השני לא בא לדיונים. הדיין שמואל בוצ'וביץ מאסאד נטל את השליטה בדיון והורה לחורין לחזור בו מהכתוב בספר, שאם לא כן יגולח חצי זקנו בעוון כפירה. בנוסף, הורו לקהילה להוריד את משכורתו של חורין, דבר שהקהילה סירבה לעשות.‏‏‏[6] חורין נסקל באבנים על ידי בני הקהילה בחצר בית הכנסת, ונאלץ להצהיר שהוא מכפיף את השקפותיו לאלה של הרבנים האחרים וגונז את ספרו. הוא הגיש ערעור לפני הממשל הקיסרי וזה ביטל, ב-24 ביוני 1806, את פסק הדין והטיל על מנהיג יריביו לשלם לו הוצאות משפט. חורין הצהיר שהוא מוחל להם, וויתר על הפיצויים והחליט לעזוב בינתיים את כתיבתו, כדי להרגיע את הרוחות.‏[3].

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב חורין נחשב לידען גדול ובקיא בטקסטים ובשפה הגרמנית ובשנת 1800 נחשב לרב המשכיל ביותר בכל ממלכת הונגריה[7]. את עמדותיו ביסס על אדני התלמוד וההלכה ‏‏‏[8]. למשל, הוא תמך בשימוש בעוגב בבית הכנסת על סמך הטענה שהאיסור לחקות את דרכי הגויים חל רק כשאין בהם טעם, בעוד השימוש בעוגב מפאר את האל.‏‏‏[9]

ב"שו"ת קנאת האמת", עבודה שכתב ב-17 באפריל 1818 והוציא לאור במסגרת הקובץ "נוגה הצדק"‏[10], שנכתב כמנשר תמיכה בהיכל בהמבורג בעת ריב ההיכל הראשון, התיר חורין לערוך חלק מהתפילה בגרמנית, להשתמש בעוגב ושינויים ליטורגיים נוספים. לדעתו בקריאת שמע ובתפילת שמונה עשרה צריך להשתמש בעברית, כי שפה זו משמרת את האמונה בתקומת ישראל. ב-19 בפברואר 1819, לבקשת הרב מינץ, ביטל את דבריו אלה, אך כעבור שנה שב ופרסם אותם ב"דבר בעתו" וטען בנחרצות בזכות הרפורמה. דברי חורין תורגמו לגרמנית על ידי לב הרצפלד ופורסמו בווינה. מיכאל בידרמן, פרנס של הקהילה היהודית של וינה, הציע למנות את חורין כרב בבית הכנסת החדש שעמדו לבנות, אולם התנגדות השלטונות האוסטרים לכל מה שהדיף ריח של רפורמה הביא למינויו של יצחק מנהיימר לתפקיד.

ב-3 בפברואר 1821 פנתה ממשלת הדוכסות הגדולה של באדן, באמצעות הבנקאי ס. האבר, כדי לשאול את דעתו של חורין על חובות הרב ועל הרפורמות. על מנת להשיב כתב חורין את "איגרת אל אסף" או "מכתב של רב אפריקאי אל עמיתו באירופה" ופרסם זאת בווינה, ב-1826. הוא התנגד לקבלה וביסס את טיעוניו על פסקי הלכה של קודמיו. הוא נאבק למען אישור הכנסת העוגב לבית הכנסת בארד, מהלך שנעשה לבסוף ב-1842, שנתיים לפני מותו. למרות שהתיר תפילה ללא כיסוי ראש, לא התקבל הדבר בקהילתו שלו.‏[11]

הוא התיר נסיעה ברכבת בשבת, והכניס לתפילה תיקונים שנועדו לתת ביטוי לאמונה שיהודים אמורים לראות את הנוצרים כאחיהם. בין השינויים היה איסור על היריקה בזמן הזכרת הגויים בתפילה ועל הרקיעה עם הזכרת המן בקריאת מגילת אסתר בפורים. הוא גם ביטל את תפילת כל נדרי, בגלל התרת הנדרים שבה, מנהג ששימש כהצדקה לשבועת היהודים. בספרו "ילד זקונים" שפרסם בווינה ב-1839 טען שניתן להתיר נסיעה בשבת ולקצר את ימי השבעה.‏[12] כמו כן, ביטל את הטעמים בקריאת התורה בבית-הכנסת שלו.‏[13]

חורין רצה לבסס את השינויים על התלמוד, בעזרת כינוס סנהדרין חדשה. בשנת 1818, בעת שקהילה בברלין שהנהיגה נגינת עוגב בבית הכנסת, תפילה בגרמנית ומבטא ספרדי בשפה העברית ביקשה תמיכה רבנית בחידושים שלהם, כתב חורין מכתב הסכמה לכל החידושים והסתייג רק מצמצום התפילות לשבת בלבד.‏[14] בתשובתו המפורטת דן חורין בחמש סוגיות והן:

  • תפילה בלשון המדינה - אהרון חורין תמך בהמשך השימוש בעברית והימנעות מפגיעה בנוסח המקורי של החלקים המרכזיים בסידור התפילה ועל כך אמר:

"...ותהיה זאת למופת נאמן על אמונתנו בקיבוץ הגלויות, אשר אנו מקווים שתשוב עטרת מלכותנו, ויבנה בית מקדשנו ושם נערוך לפניו בקשתינו בלשון עברי תקועה בלבנו יתד במקום נאמן."

התפילות שמסביב, כתב חורין, ניתן ואף רצוי לומר בשפה המובנת לרוב המתפללים, בשפת המדינה.
  • ההיגוי הספרדי - חורין תמך בשימוש בהיגוי הספרדי.
  • שימוש בעוגב בבית הכנסת - חורין תמך בשימוש בעוגב בבית הכנסת, אך סייג זאת בכך שיופעל על ידי לא יהודי.
  • הקמת קהילה פורשת - חורין התנגד נחרצות לוויתור על התפילות היומיות והצטמצמות לתפילות שבת וחג, בטענה שהדבר יקטין את חלק התפילה בחיים הציבורים של היהודים.
  • ביטול אמירת תפילת שמונה עשרה בלחש - למרות שהתנגד עקרונית, הסכים שזה צעד רצוי, כי המתפללים לא מקשיבים כראוי לחזרתו של שליח הציבור על התפילה לאחר שכבר התפללו בלחש‏[15].

הרב חורין התנגד לקמיעות ושלל כל ערך מהקבלה המעשית, ביטל את מנהג הכפרות ודגל בכינוס סנהדרין חדשה או לפחות סינודים שיתאימו את הפולחן לנסיבות הזמן. הוא התנגד לבחירת חברי הסינודים, כי חשב שההמון אינו כשיר לבחור את האנשים המתאימים ותמך במינויים על ידי קונסיסטוריה, בדומה לקונסיסטוריה של וסטפליה. הוא שיבח את ועידת בראונשווייג.‏[16] הרב חורין היה מהראשונים בהונגריה שצידד בחשיבות ההשכלה האוניברסלית והיה בין הראשונים שקבעו ש"היהדות בארץ זו איננה אומה, אלא דת בלבד". הוא גם דחק ביהודים ללמוד מקצועות יצרניים. מיכאל מאיר כתב עליו כי ערך תיקונים על בסיס ההלכה, לא התפתחות היסטורית; הוא האמין כי התלמוד וההלכה גמישים בהרבה מהנהוג בימיו, ו"היה רחוק" מלבסס את השקפתו על "יהדות תנ"כית, קדם-תלמודית" או לחלופין, על "רוח העידן הנוכחי." בכך, ציין מאיר, דמה למשכילים הראשונים שדגלו בתיקונים יותר מלאברהם גייגר, אבי היהדות הרפורמית.‏[11] בסופו של דבר, למרות שתלמידו לאופולד לעף הפך לדמות משפיעה בחוגי הנאולוגים ולו עצמו נשמר מקום של כבוד בהיסטוריוגרפיה הרפורמית כרב האשכנזי הראשון שתמך בתיקונים משמעותיים, השפעתו בארצו הייתה קטנה. הגורם המכריע בעיצובה של הנאולוגיה ההונגרית לא היה סגנונו של ההיכל בהמבורג אלא מנהג וינה של יצחק נח מנהיימר, שהגביל עצמו לשינויים אסתטיים, ללא מטען אידאולוגי משמעותי.‏[17]

בנושא היחס לנשים כתב אהרון חורין:

"עברו מן העולם אותם ימים ברבראיים שבהם ביקשה המחצית החזקה של האנושות לשלוט במחצית האצילה יותר, כאשר העמדת האישה ברמה אחת עם הגבר נחשבה לחטא"‏[18]

ב-1820 פרסם בווינה את הספר "דבר בעתו", שכלל, בנוסף לנושאים הילכתיים, גם הגיגים פילוסופיים. הוא סבר כי המצוות המסדירות את היחסים בין אדם לחברו הן העיקר וש מצוות "ואהבת לרעך כמוך" חשובה מכל.‏[19]

אחריתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבתו של חורין.

הרב יעקב שטיינהרדט, שנבחר ב-1845 למלא את מקומו של הרב חורין, המשיך בדרך שהתווה קודמו, אולם, בהיותו חסיד השפה ההונגרית, העביר את שפת הדרשות מגרמנית אליה.‏[20]

הצייר יאקאב גוטמן, הכין פרוטומה של הרב חורין, עשויה משיש לבן, והיא הוצבה סמוך לקברו. היצירה נגנבה, אולם לקראת סוף המאה ה-19 שוחזרה על ידי הפסל זיגמונד אראדי ובהמשך נרכשה על ידי המוזיאון הלאומי של בודפשט.

נכדו, פרנץ חורין האב, (1842-1925) היה איש עסקים מצליח, בתחום ענף הפחם, מייסד איגוד התעשיינים בהונגריה וחבר בית הנבחרים ההונגרי. בהגיעו לגיל 59 המיר דתו לנצרות קתולית. גם נינו של הרב חורין, בנו הבכור של פרנץ חורין האב, פרנץ חורין הבן (1879-1964) היה מראשי התעשיינים ההונגרים בימי שלטונו של מיקלוש הורטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה – תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
  • "יהודי רומניה", הוצאת הספר, בוקרשט 2008, עמ' 102–103. (ברומנית)
  • משה כרמלי-וינברגר, תולדות יהודי טרנסילבניה, הוצאת ראובן מס, ירושלים 2003

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טיבו של הדג "טיק" לא ברור, ולא ידוע אם מדובר בשטירל עצמו או במין דומה מאוד.
  2. ^ "תולדות היהודים בהונגריה", יצחק פרי (פרידמן), כרך שלישי, עמודים 42-43
  3. ^ 3.0 3.1 jewishencyclopedia.com
  4. ^ שער ההדפסה של "מקל נעם"
  5. ^ יצחק גריסהאבער, "מקל נעם", וינה, תקנ"ט
  6. ^ The Jews of Hungary, Raphael Patai, Wayne State University Press, 1996, עמ' 240-241.‏
  7. ^ "תולדות היהודים בהונגריה", יצחק פרי (פרידמן), כרך שלישי, עמוד 46
  8. ^ ‏Moshe Pelli, The Age of Haskalah, BRILL, 1979. עמ' 92.
  9. ^ ‏David Harry Ellenson, After Emancipation , Hebrew Union College Press, 2004, עמ' 123-125.‏
  10. ^ ספר נוגה הצדק. תשובתו של חורין מתחילה בעמ' י"ד.
  11. ^ 11.0 11.1 Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press (1995). עמ' 158-159.
  12. ^ משה כרמלי-וינברגר עמוד 115
  13. ^ יעקב כ"ץ. מסורת ומשבר: החברה היהודית במוצאי ימי הביניים. מוסד ביאליק, התשי"ח. עמ' 308.
  14. ^ REFORM, RELIGIOUS, The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, pages 1-2
  15. ^ מיכאל מאיר, "בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות", מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמוד 68
  16. ^ "בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות", מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ע' 184 - 185
  17. ^ Michel K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. עמ' 117, 124.
  18. ^ "בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות", מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ע' 73
  19. ^ משה כרמלי-וינברגר 2003 עמוד 115
  20. ^ Shmuel Spector, Geoffrey Wigode. The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust: A-J. NYU Press, 2001. עמ' 51.