אהרן בן אשר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אהרן בן אשר
–‏ 960 בערך
תרומות עיקריות
חקר דקדוק עברי וחקר המסורה, ספר דקדוקי הטעמים הנקרא גם מחברת בן אשר. הוספת ניקוד, טעמים, וציוני מסורה לכתב היד כתר ארם צובא.

אהרן בן משה בן אשר המכונה בערבית "אבו סעיד", חי במחצית הראשונה של המאה ה-10. אהרן בן אשר נחשב לאחרון ולחשוב במשפחת בן אשר, משפחה של בעלי-מסורה, שפעלה בטבריה.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של בן אשר פעלה בטבריה במשך חמישה או שישה דורות החל מהמחצית השנייה של המאה ה-8. מייסד השושלת היה "אשר הזקן הגדול" אשר חי לפי המשוער במחצית השנייה של המאה ה-8 והיה בן דורו של ענן בן דוד, מייסד הקראות. אהרן בן אשר היה בנו של משה בן אשר, בעל מסורה ידוע ומפורסם בפני עצמו. מועד פטירתו לא ידוע לנו, אך כתובת משנת "אש לממלכת יונים", כלומר שנת 989, מציינת את שמו עם הביטוי "נוחו בגן עדן", כלומר אהרן בן אשר כבר לא היה אז בחיים.

מחלוקות המסורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמנו של בן אשר חי עוד בעל מסורה ששמו משה בן נפתלי, וידוע שהיו חילוקי דעות ביניהם בנוגע למילים מסוימות ולכללים דקדוקיים מסוימים, דוגמאות:

  • את המילה "יששכר" יש לקרוא לפי בן אשר כ"ישכר" ואילו לפי בן נפתלי יש לקרוא "יששכר".
  • לדעת בן אשר האותיות ב או ל הבאות לפני מילה המתחילה בי' המנוקדת בחיריק - מנוקדות בשווא, לדוגמה: 'לְיִשְׂרָאֵל', לעומתו בן נפתלי סבור שיש לנקדן בחיריק ולהשאיר את הי' ללא ניקוד, לדוגמה: 'לִישְׂרָאֵל'.

ההכרעה כבן אשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורתו של בן אשר היא כיום המסורת המקובלת בכלל ישראל. עם זאת הנוסח של ספרי המקרא שבידינו כיום אינו בדיוק לפי מסורת בן אשר ויש הבדלים מזעריים שאין בהם חשיבות של ממש עבור הקורא הרגיל.

כבר הרמב"ם דיבר בשבחו של אהרן בן אשר והעיד על דיוקו של כתר התורה שהגיה בן אשר "...וספר שסמכנו עליו... ועליו היו הכול סומכין - לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות... ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו..." (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות ספר תורה, פרק ח' הלכה ד'). מקובל להניח שכתר התורה שעליו דיבר הרמב"ם הוא כתר ארם צובא שנשמר בבית הכנסת בחאלב. בעקבות דעתו של הרמב"ם על הכתר נכתבו עוד העתקים של המקרא על פי הכתר הזה.

חיבוריו של בן אשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר דקדוקי הטעמים הנקרא גם מחברת בן אשר - זהו אוסף של כללים בדקדוק ובידיעת המסורה. רובו כתוב בסגנון מליצי ומחורז חוץ מקטעים שכוללים רשימות מסורה בלבד. הספר כולל שני חלקים: רשימות מסורה וענייני דקדוק, שעוסק בעיקר בתורת ההגה, תורת הכתב, תהליכי הדיבור וכן בתורת הצורות ובהבחנה בין אותיות יסוד לאותיות שימוש.
  • ניקוד והטעמת כתר תורה הנקרא כתר ארם צובא - כתר זה נכתב בטבריה על ידי שלמה בן-בויאעא הסופר בצורת מִצְחָף (כלומר ספר) במאה ה-10 לספירה. לאחר גמר הכתיבה הוסיף אהרן בן-אשר את הניקוד והטעמים ואת ציוני המסורה.
וכך נכתב בכתובת ההקדשה של הכתר, שנכתבה בו כמאה שנים לאחר השלמתו:
"זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב... שלמה הנודע כבן-בויאעא הסופר... וניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים... מר רב אהרן בן מר רב אשר תהי נפשו צרורה בצרור החיים... [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון... קודש לה' לא ימכר ולא יגאל... ברוך ה' לעולם אמן ואמן"
  • רשימה של שמונים זוגות מילים מן המקרא השוות בהגייתן ושונות במשמען.‏[1]
  • הכלל על אותיות אוי"ה (כלומר אמות הקריאה אהו"י) הגורמות לפעמים לריפוי אותיות בגדכפ"ת במילה שאחריהן.‏[1]

האם אהרן בן אשר היה קראי או רבני?[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה מה הייתה אמונתו של אהרן בן אשר העסיקה חוקרים החל משנות הששים של המאה ה-19. יש הסבורים שאהרן בן אשר היה קראי ובן למשפחה קראית. בשנת 1957 פורסמה עבודתו של אהרן דותן שבה הוא טען שטענה זו אינה נכונה ובן אשר היה בן למשפחה רבנית. ניתן להתפלמס על עניין זה, אך אין ראיות חותכות לכאן או לכאן. ללא תלות בתשובה לשאלה זו, יצירתו של בן אשר מקובלת על כל היהודים, רבניים וקראים כאחד.

טענות התומכות בהיותו קראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. רס"ג התפלמס עם החכם "בן אשר" באגרתו "אשא משלי" ולפי הדעה שמדובר באהרן בן אשר, הרי שמכאן שהוא היה קראי.
  2. התארים בהם מכונה אהרן בן אשר בקולופון שבכתר ארם צובה הם תארים קראיים מובהקים.
  3. בקולפון של כתר התורה שכתב אהרן בן אשר, כתוב שהוא נכתב עבור הקהילה הקראית הירושלמית.
  4. מתוך דרך הניקוד שלו הם מסיקים כי השקפתו של אהרן בן אשר היא השקפה הנעוצה בהלכה הקראית[דרושה הבהרה]. כמו כן, לדבריהם השקפתו שעולה מתוך "ספר דקדוקי הטעמים" על מעמד ספרי הנביאים במקרא היא השקפה קראית.
  5. השימוש שהוא ערך במידת ה"היקש" שהיא עקרון קראי קדום מובהק מלמד לדעתם שהוא היה קראי[דרושה הבהרה][2].
  6. היהדות הרבנית הייתה עסוקה באותה תקופה במשנה ובתלמוד וכמעט לא עסקה במקרא, בעוד היהדות הקראית עסקה בתורה שבכתב בלבד כיוון שהיה לה משקל מכריע בפסיקת ההלכה. על כן, סביר להניח שהרבה ממפעל המסורה נעשה על ידי קראים‏[3].
  7. החיבור "שירת הגפן" שחיבר משה בן אשר, אביו של אהרן, הוא חיבור קראי מובהק[דרושה הבהרה][4]. אם כך לשיטתם יש להניח שגם בנו אהרן היה קראי.

טענות התומכות בהיותו רבני / שוללות את היותו קראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אהרון דותן טען כי האגרת "אשא משלי" שחיבר רס"ג ושהופנתה אל "בן אשר" לא הופנתה אל אהרן בן אשר אלא אל החכם הקראי אבו אלטיב אלג'בלי הנקרא גם שמואל בן אשר בן מנצור.
  2. לא ידוע שבטבריה הייתה קהילה קראית. לעומת זאת, ידוע שהיה שם יישוב רבני גדול, ואף רס"ג התגורר שם מספר שנים. לכן, מניחים שאם הייתה שם קהילה קראית (ועוד קהילה מרכזית של בעלי מסורה מרכזיים), היו צריכים לשמוע עליהם משהו.
  3. הקולופונים ב"כתר ארם צובא" אינם מקוריים (ככל הנראה הם נכתבו כמה עשרות שנים לאחר מותו של בן-אשר, על ידי יהודי קראי שקנה את הכתר, והקדיש אותו לקהילה הקראית שבירושלים‏[5]), ולא ניתן להוכיח מהם לגבי קראותו של בן אשר.
  4. חוקרים אלה מציינים שחוץ מאגרת "אשא משלי" והקולפונים של כתבי היד, אין כל אזכור של בן אשר כקראי או כרבני. לדעתם, אילו היה בן אשר קראי, אז היו הקראים מתפארים בו והרבניים דוחים אותו, במיוחד לנוכח חשיבותו הרבה בנוגע לנוסח המקרא.
  5. הטענה שאהרן בן אשר ומשפחתו היו קראים הוצעה לראשונה במאה ה-19, כשנחקרה האפשרות שחכמי דקדוק ומסורה מסוימים החזיקו באמונות קראיות. אולם חקירות אלה התבססו במידת מה על כתבי פירקוביץ' (אבן רש"ף), שבשלב מאוחר יותר התגלה דבר זיופם של חלק מכתבים אלו. לכן טוענים חלק מהחוקרים שהטענה בדבר קראותם של אותם חכמי דקדוק (בינהם אהרן בן אשר) איבדה מתוקפה.‏[6]
  6. הרמב"ם סומך את ידיו ללא היסוס על הכתר שהגיה בן אשר, ומבסס עליו את דבריו ביחס לנוסח התורה.‏[7] הרמב"ם אף משבח את בן אשר ומהלל אותו רבות. כיוון שהרמב"ם ידוע במלחמתו העזה בקראים,‏[8] יש הסוברים שלא ייתכן שהיה מתייחס אליו כך, ללא כל הסתייגות מהיותו קראי.
  7. הם טוענים שלא ברור עד כמה היה בן אשר שותף לכתיבת ספר "דקדוקי הטעמים" ועד כמה הביטויים המוזכרים בו אכן קראיים.
  8. דונש בן לברט, הידוע בהתנגדותו העזה לקראים‏[9], מסנגר על בן אשר בתשובותיו לרס"ג (שחלק עליו בפרט דקדוקי כלשהו).‏[10] לא נראה הדבר שמדקדקים רבניים שהתנגדו לקראים בצורה נחרצת יראו בחכמים קראים דעה לגיטימית בדקדוק/בהלכה מבלי להביע כל הסתייגות מהיותם קראים.‏[11]
  9. בספרו "דקדוקי הטעמים" משתמש בן-אשר לעתים בדרשות ואגדתות המופיעות בתלמוד, מבלי לציין דברי ביקורת כלשהם, או אפילו להודיע שהוא לקח זאת מברי הפלוגתא שלו.‏[12] לכן נראה שהכותב ראה את דברי חז"ל כמובנים מאליהם.
  10. בחיבור "שירת הגפן", של משה בן-אשר, אביו של אהרון, ישנם סימנים שהוא היה רבני. וכך כותב‏[13]: "תמימי הגפן הם זקני בתירה יורשי הנביאים יודעי בינה". זקני בתירה (כפי שנזכרים בתוספתא‏[14] ובתלמוד הירושלמי‏[15]), אלו בני בתירה - חכמים ידועים מהתלמוד.‏[16] וכן, גם השימוש בשם "גפן" לתיאור בעלי מקרא לקוח מהתלמוד.‏[17] אם כך- מניחים שגם בנו, אהרון בן-אשר היה רבני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 http://www.aleppocodex.org/2.html
  2. ^ עם זאת, נראה שמידת ה"היקש" הקראית, לקוחה ממידת ה"בניין אב" הרבנית - לימוד ממקרא אחד מפורט, על מקרא אחר שאינו מפורט
  3. ^ אעפ"י שבתקופה ההיא ידוע לנו על חכמי דקדוק רבניים, כמו רס"ג, דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, מניחים שהיו גם מדקדקים קראים
  4. ^ בנימין קלאר, "בן אשר", תרביץ יד, תש"ג-תש"ד
  5. ^ http://www.imjnet.org.il/htmls/page_2070.aspx?c0=15783&bsp=15643
  6. ^ הערות שפ"ר על "דברי ימי ישראל" של פינסקר, עמ' 183 הערה 1: "המצאות פירקוביץ' (אבן רש"ף ורש"ף ב"ליקוטי קדמוניות") קלקלו שורש המשפט של החכמים האלה ועוד רבים שלא אפרוט אותם בשמם פה. בינהם ישנם גם אלה שאחרי לבם עינם הולך לתת כבוד ויקר לראשוני הקראים אשר לא יאתה...".
  7. ^ וכך כותב הרמב"ם: "וספר שסמכנו עליו בדברים אלו, הוא הספר הידוע במצריים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים; ועליו, היו הכול סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודיקדק בו שנים, והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו.  ועליו, סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו" (ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ח', הלכה ה').
  8. ^ באיגרות הרמב"ם מצויות תקנות שתיקנו חכמי מצרים בראשות הרמב"ם נגד הקהילה הקראית, ונגד אנשים שקיבלו מנהגים קראיים. דוגמה לכך הם תיקנו שאשה שתיטהר על פי ההלכה הקראית (שמשמעה- שפיכת מים על ראשה) לא תקבל את כתובתה מבעלה, אפילו אם בנוסף לכך היא תיטבול כהלכה הרבנית ("אגרות הרמב"ם" מאת יצחק שילת, הוצאת מעליות ירושלים התשמ"ז, כרך א', אגרת ו' - עמוד קפא).
  9. ^ בספר "תשובות דונש למנחם", מבקר דונש את מנחם שפירש את המילה "ומלק" כמו דעת הקראים, וכך כותב: "ופתרת ומלק את ראשו (ויקרא, א', ט"ו) עניין שחיטה הוא, אך שחיטת העוף, והעניין הרע הזה הוא עניין ראש המינים ענן המחליק על תלמידי רבנן, ועל החכמים הראשונים והפותרים הקדמונים אשר ראו עבודת המקדש בעולות וזבחים, ואמרו כי המליקה היא מלאכת זולתי השחיטה, ומלאכתה לחתוך השדרה והמפרקת ביד ולא בסכין, והפסוק יורנו כי המליקה אינה כשחיטה, באמרו ומלק את ראשו ולא אמר ומלק אותו, ולא ומלקו, ואם תאמר הלא שחיטה בצואר והצואר קרוב מן הראש, אומר ולו הייתה בראש לא תועילך התשובה הזאת מאומה, כי השחיטה אם תהיה בראש לא יפול שם ממלאכתה כי אם על הפגר כולו, כאשר הוא אומר בכל שחיטה ושחט אותו, ושחטו, ושחט את בן הבקר (ויקרא, א', ה'), ושחט את הציפור החיה (ויקרא, י"ד, ה'), ולכן נאמר כי לו הייתה המליקה כשחיטה לא אמר ומלק את ראשו, כי אם ומלקו או ומלק אותו, והתבונן ואל תשגה בתורת אל ודתו".
  10. ^ וכך כותב (תשובה 72): "ועשה התו אשר בתלפיות (שיר השירים, ד', ד') כי הוא מעיקרה לפי שהשיב על בן-אשר ואמר תלף תלף האותת. והיא נכרית כמו תו תאניה. כמו תו תלפיה. והקיבוץ תלפיות שהוא נגזר מן מלפנו (איוב, ל"ה, י"א) ופתרון 'בנוי לתלפיות' לתלוליות כמו תלול הוא יצא לשני פנים האחד מלכי בני ישראל שיכתבון תליית הנשק בטירתם כדכתיב אלף המגן תלוי עליו".
  11. ^ העדיפות של דברים אלו על פני דברי הרמב"ם הוא הזמן שבו הם חיו - דונש ורס"ג היו בני דורו של אהרון בן-אשר, לעומת הרמב"ם שחי כ-200 שנה אחריו.
  12. ^ דוגמה לכך בפרק "מספר השנים של הספרים", כותב בן-אשר מי כתב את כל 24 ספרי התנ"ך, והדברים תואמים בדיוק את דברי התלמוד (מסכת בבא בתרא, דף יד:-טו.)
  13. ^ שורה 22
  14. ^ סנהדרין, ז,ה: "שבע מדות דרש הלל לפני זקני בתירה..."
  15. ^ לדוגמה, מסכת כלאיים פרק ט', הלכה ג', ומסכת כתובות פרק י"ב הלכה ג'
  16. ^ לדוגמה, מסכת פסחים, דף ס"ו,א
  17. ^ לדוגמה, מסכת עירובין, דף כ"א,ב: "נראה אם פרחה הגפן - אלו בעלי מקרא".