אהרן דוד גורדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אהרן דוד גורדון
Gordon A.D.jpg
תאריך לידה 9 ביוני 1856,
ו' בסיוון ה'תרט"ז
תאריך פטירה 22 בפברואר 1922,
כ"ד בשבט ה'תרפ"ב
זרם אקזיסטנציאליזם, אוטופיזם
תחומי עניין אתיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה יהודית, פסיכולוגיה חברתית
הושפע מ ההגות היהודית: מדרש ההלכה והאגדה, הקבלה, החסידות;
בודהה, לב טולסטוי, עמנואל קאנט, ארתור שופנהאואר, פרידריך ניטשה
השפיע על מרטין בובר, ברל כצנלסון, רחל המשוררת, יוסף שכטר, אליעזר שביד

אהרן דוד גורדוןכתיב יידי: גאָרדאָן; בכתב רוסי: Аарон Давид Гордон; ו' בסיוון ה'תרט"ז, 9 ביוני 1856כ"ד בשבט ה'תרפ"ב, 22 בפברואר 1922), הידוע בכינויו א"ד גורדון (מבוטא לעתים על דרך הרוסית: אָ-דֶה גורדון), "הצדיק החילוני", שחינוכו היה ברוח הדת ובהשפעת חסידות חב"ד. גורדון היה פעיל בתנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני; חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים וחלוצות בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל, מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה (בטעות) "דת העבודה".

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן דוד אורייביץ (בן אורי) גורדון נולד בכפר טרוֹיַאנוֹב‏[1] שבדרום פלך פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בשטח אוקראינה של היום), למשפחת מתנגדים מיוחסת מוילנה. הוריו שמרו מצוות באדיקות, אך היו רחוקים מקנאות דתית. א"ד גורדון היה בנם החמישי של הוריו, אוּרי ודבורה, אך גדל כבן יחיד לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם. כיוון שכך, הוריו חרדו לשלומו והוא טופל בשפע ובפינוק. גורדון היה ישר לב ואיש עקרונות; כך למשל סירב בצעירותו שהוריו ישלמו שוחד על מנת שלא יגייסוהו השלטונות הרוסיים (דבר שגרם למחלתה של אמו) לצבא הצאר, מכיוון שאז הנטל היה נופל על אדם אחר. הוא אמנם גויס לחצי שנה ושוחרר אחרי שהתברר שאינו כשיר גופנית לכך.

גורדון רכש לעצמו ידע תורני, השכלה רחבה וידיעת שפות. בגיל צעיר התחתן עם בת דודו, פייגיל טרטקוב, ועבר עמה לעיירתה, אוֹבּוֹדוֹבְקַה.‏[2] לזוג נולדו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים. לאחר שנתיים באובודובקה קיבל משרה באחוזה חקלאית של הברון גינצבורג, בכפר מוהילנה, שבה עבד לפנים אביו. גורדון עבד באחוזה כפקיד ואיש מנהלה במשך עשרים ושלוש שנה (18801903, ובתוכן תקופות זמן שבהן לא עבד) – עד אשר פג תוקפו של חוזה החכירה.

שנה מאוחר יותר, בתאריך י"א באדר ה'תרס"ד (1904), עלה א"ד גורדון ארצה, בגיל 48. גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש ולא עסק בעבודה פיזית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העדירה.[3] הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים עד אשר הצטרפו אליו אשתו ובתו יעל. ברם, ארבעה חודשים לאחר עלייתן, חלתה אשתו ונפטרה. בנו, שעמו היו לו מחלוקות קשות על רקע תפיסתם הדתית המנוגדת, נותר באירופה. גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה בפתח תקווה, ועשה בה חמש שנים; שלוש שנים נוספות התגורר בראשון לציון (שם נפטרה אשתו), ולאחרי כן השתקע בגליל, שם חי עשר שנים עד שעבר לדגניה.

גורדון עמל בעבודה קשה ביום ובכתיבה ספרותית הגותית בלילה, וחי חיי פשטות וצנע. אף שהיה ציר בקונגרס הציוני ה-11, מיעט לעסוק בפעילות מפלגתית מתוך אידאל. לעומת מנהיגים אחרים של הציונות, היווה מודל להגשמה אישית וחלוציות, ירד אל העם ונשאר אתו באשר היה. טעם את סבל הפועלים מקרוב, חלה בקדחת, וסבל מהעוני, מהאבטלה ומרעות חולות אחרות. משם השפיע את השפעתו, תוך שהוא משמש אב רוחני של הפועלים והחלוצים, שפנו אליו בעצות ובבקשות. אכן, רישומו על הציבור היה רב, ותפיסתו שבתה את ליבות האנשים. הוא לא הסכים לקבל שכר סופרים על מאמריו ועל הוראתו, כיוון שסירב לעשות את התורה קרדום לחפור בה. ועם כל זאת לא היה דוגמטי; כאשר התייעצה עמו רחל המשוררת האם לצאת ללימודים בחוץ לארץ, בניגוד לדעות האחרים עודד אותה לכך.

בסוף ימיו, משנת 1919, ישב בקבוצת דגניה א'. גורדון היה איש מאמין ודתי רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למצוות שסר חינן בעינו. א"ד גורדון נפטר בדגניה א' ב-22 בפברואר 1922, בגיל 66, מגידול סרטני שפשה בגרונו. נקבר בבית הקברות של דגניה א'.

ראו גם רשימות לתולדותיו של א. ד. גורדון, מאת יוסף אהרונוביץ, בוויקיטקסט

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

"ניגונו של אהרון דוד גורדון"
ניגון חסידי שהלחין אהרון דוד גורדון, אשר נרשם על ידי מ. שיאון, ונמסר לפרסום על ידי בית גורדון בדגניה א'
לעזרה בהפעלת הקבצים
דיוקנו של א"ד גורדון
Cquote2.svg

בדברים שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי,
כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.

Cquote3.svg
א"ד גורדון, מצוטט אצל י' שכטר (1957), עמ' 27


א"ד גורדון הושפע מאוד מחכמת היהדות: מן המדרש, ההלכה והאגדה, ובפרט מרעיונות החסידות והקבלה. לצד השפעות אלה, מתכתבת הגותו עם רעיונות משל הסופר וההוגה הרוסי לב טולסטוי, כגון תורת העבודה והפשטות, וכן עם רעיונות רבים מהגותו של פרידריך ניטשה. עם זאת יודגש כי גורדון חלק על טולסטוי, וביקר אותו בחריפות כהתגלמות הלך-הרוח הנוצרי, המוטעה והמטעה לדעתו.‏[4] באשר לניטשה - לצד הערכתו הרבה כלפיו וכלפי שיטת עבודתו, סבר א"ד גורדון כי רבות ממסקנותיו של ניטשה שגויות, ומוטות על ידי תכונות אופיו. לדעתו של גורדון, המופת הוא בדמותו ובפועלו של ניטשה האדם, ולא במסקנות הנובעות מהגותו - וראש וראשונה בהן רעיון ה"על-אדם", מבטא מוסר האדונים:

עיקר מה שחידש ניטשה במשפט היחיד הוא לא בתורת האדם העליון שלו ובכלל לא בתורתו. עיקר כוחו של ניטשה הוא לא במה שנתן תורה, כי אם במה שהראה דוגמה – דוגמה יפה ונאדרה – כיצד מעלה האדם את עצמותו המיוחדת למעלת עצמות עליונה, אנושית, קוסמית, באופן כי מתוך עצמותו המיוחדת הוא מאיר באור חדש אחד מן הצדדים של רוח האדם בכלל ואולי של רוח החיים בכלל. רעיון האדם העליון גופו ערכו גדול רק בתור דוגמה, אבל לא בתור צורה קבועה של עצמות עליונה ולא בתור דרך קבועה לעליית האנושות למעלה עליונה.

– הערכת עצמנו, ז'

גורדון נחשף לספרות העברית ולציונות בגיל מתקדם. לשיטתו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הינם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבעם היהודי. לאור זאת, הוא ביקש לחבר את בני העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון הווייתו. לדעתו, העשיה והחוויה (מילה שהוא חידש) הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באימרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם".

יש המוצאים בהגותו דמיון והשקה לא מעטה להגותו של הרב קוק, שחי בתקופתו ואף עלו לארץ באותה השנה. כמו כן, ניתן להצביע על דמיון מסוים בהגותו לרעיונותיו של מרטין בובר, לדוגמה: "יחס אני-אתה" לעומת יחס "אני-לז", וכן בעניין יחס לאלוהים. הגותו הוסיפה מושגים נוספים לשיח, דוגמת המושג "חוויה" (מונח שהתקין משורש ח.ו.י על משקל "הוויה").

הלך רוחו נע בין ייאוש לתקווה, והוא התאמץ מאוד לשמוח ולשמח אחרים ולא לטבוע בים הייאוש. הוא ציפה כי יווצר בארץ דור של אנשים אידאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו ואיש לאחיו; אך בסוף ימיו, אף שהיה אדם חברותי, העדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבודד עם הטבע, מאוכזב מטבעו האנושי של האדם ומנטייתו לתככנות, לאינטרסנטיות ולקטנוניות, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו אל רחל המשוררת.

גורדון היה צמחוני מסיבות אידאולוגיות. הצמחונות, אף על-פי שאינה מהווה מרכיב מרכזי בהגותו, היוותה מרכזי באורח-חייו - תופעה חריגה בימים ההם. כשנה לפני מותו התבקש על ידי הסופר נתן ביסטריצקי להשתתף בכתיבת קובץ מאמרים על הצמחונות בעריכתו. בתגובה לבקשה, כתב לביסטריצקי מכתב, שבו שפך אור על תפיסת עולמו בנושא. בין השאר כתב כי

הצמחונות, אם להתייחס אליה ברצינות הדרושה, הרי היא אחד הצדדים העיקריים הראשונים בהגשמתו של יחס חדש אל החיים והעולם בפועל ובמעשה, אותו יחס חדש, שאנחנו מבקשים בעבודתנו, בהתקרבותנו אל הטבע ובכל מה שאנחנו עושים לחידוש החיים. העיקר הוא, אפוא, היחס הרציני, החיוני אל הצמחונות, לפחות מצד הצמחונים. [...] היחס אל בעלי החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסנו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו', וכו' - וטביחת בעלי-חיים ואכילתם!

מכתב לנ. ביסטריצקי, ה'תרפ"א‏[5]

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של א"ד גורדון בדגניה א'

בוגרי תנועת הנוער גורדוניה, שנוסדה על פי עקרונותיו בשנת 1925 בגליציה, בישראל, ארצות הברית ובארגנטינה, הקימו מספר קיבוצים בארץ. בנוסף, נוסד בית החינוך ע"ש א"ד גורדון - שה"אני מאמין" שלו מבוסס על ערכי א"ד גורדון: "החינוך הוא הדרך - האדם המטרה".

בתי ספר רבים ברחבי ישראל קרויים על שמו. כמו כן קרויים על שמו רחובות ברבות מערי הארץ.

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל הוגו ברגמן, אהרן דוד גורדון: האדם ודעותיו, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית בהשתתפות הקרן הקיימת לישראל, תשי"א.
  • אבנר הולצמן, גדעון כ"ץ, שלום רצבי (עורכים), מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר וא"ד גורדון (סדרת נושא: עיונים בתקומת ישראל), מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ח-2008.
  • שמואל לולב, אהרן דוד גורדון: ביבליוגראפיה: תרס"ה-תשל"ב, הוצאת "יחדיו"-איחוד מוציאים לאור ובית גורדון, תשל"ג.
    • שמואל לולב, אהרן דוד גורדון: ביבליוגראפיה: מילואים תשל"ג-תשמ"ג, בית גורדון, תשמ"ד.
    • שמואל לולב, אהרן דוד גורדון: ביבליוגראפיה: מילואים ב' תשמ"ד-תשנ"ב, בית גורדון, תשנ"ב.
  • נתן רוטנשטרייך, האומה בתורתו של א. ד. גורדון, ירושלים: המחלקה לענייני נוער של הנהלת ההסתדרות הציונית ובהשתתפות קרן היסוד, הוצאת ראובן מס, תש"ב.
  • עינת רמון, חיים חדשים: דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון, ירושלים: הוצאת כרמל, 2007.‏[6]
  • שלום רצבי,אנרכיזם ב"ציון" בין מרטין בובר לאהרן דוד גורדון, תל אביב: עם עובד, 2011.
  • אליעזר שביד, היחיד: עולמו של א. ד. גורדון, תל אביב: עם עובד, 1970.
  • שרה שטרסברג-דיין, יחיד, אומה ואנושות: תפיסת האדם במשנותיהם של א. ד. גורדון והרב קוק, ספריית "הֵילַל בן חיים", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1995.
  • יוסף שכטר, משנתו של א. ד. גורדון, תל אביב: דביר, תשי"ז-1957.
  • אברהם שפירא, אור החיים ב'יום קטנות': משנת א. ד. גורדון ומקורותיה בקבלה ובחסידות, הוצאת עם עובד, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשנ"ו-1996.‏[7]
מאמרים
  • שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון והאשה, דבר הפועלת י"ג, תש"ז, עמ' 50-48 (פורסם בשנית בתוך: האשה ותפקידה בחברה המודרנית, מחניים צח, תשכ"ה, עמ' 48).
  • שמואל הוגו ברגמן, ויכוחו של א. ד. גורדון עם ניטשה, בתוך: הפועל הצעיר, מ', מס' 20, תש"ז, עמ' 6-5.
  • שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון וזרמים רוחניים חדישים, הפועל הצעיר, מ"ג, מס' 20, תש"י, עמ' 10-9, וכן: הפועל הצעיר מ"ג, מס' 21, עמ' 12-13.
  • אוריאל זוהר, השפעתו של א. ד. גורדון על התיאטרון הקולקטיבי, עיתון 77 171, עמ' 22-18, 1994.
  • אוריאל זוהר, א. ד. גורדון יוצר תיאטרון חדש, זהות 4, 1987, עמ' 60-51.
  • אוריאל זוהר, ליל העשרים, מחזה אינטימי וקולקטיבי לאור משנתו של א. ד. גורדון, עלי שיח 35, תל אביב, 1995, עמ' 131-117.
  • עינת רמון, דת וחיים: חידוש ההלכה והדת היהודית בהגותו של א. ד. גורדון, זמנים 72, סתיו 2000, עמ' 88-76.
  • יחזקאל קויפמן, ביקורת תורתו של א. ד. גורדון, מאזניים, 17, מס' 3 (כסלו תש"ד), עמ' 129-123; וכן: מאזניים 17, מס' 4, טבת תש"ד, עמ' 200-191.
  • שלום רצבי, 'למקורותיה של הלאומיות ההומניסטית בחברה היישובית', הציונות ט"ז, (תשנ"ב), עמ' 118-9.
  • 'מקורות שלילת האלימות של יוצאי מרכז אירופה ב'ברית שלום"', זמנים (מרץ 1997), עמ' עמ', 76-85.
  • שלום רצבי, 'בין עם לארצו: יחיד, אומה וארץ בהגותו של א"ד גורדון', מסביב לנקודה – קובץ מחקרים, בסדרת 'עיונים', אוניברסיטת בן-גוריון, מרכז למורשת בן-גוריון.
  • שלום רצבי, 'הערות לשאלת תפקידם של מקורותיו היהודיים של א"ד גורדון בהבנת מגמותיו האידיאיים של אהרן דוד גורדון', עיונים בתקומת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מרכז מורשת בן-גוריון.
  • אליעזר שביד, 'תנועת התחיה הלאומית כתנועה דתית (משנתו של א"ד גורדון)', בתוך: היהדות והתרבות החילונית, ספריית "הֵילַל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א-1981, עמ' 181-157.
  • שרה שטרסברג-דיין, א"ד גורדון ומקורותיו בהגות היהודית, מדעי היהדות 36, תשנ"ו-1996.
  • גדעון כ"ץ, היסוד החילוני במחשבתו של אהרן דוד גורדון, עיונים בתקומת ישראל 11, 2001, עמ' 485-465
  • קובי דנה, א. ד. גורדון: הגלות, הטבע והעבודה, מגזין אימגו, 2013
  • Herbert H. Rose, The Life and Thought of A. D. Gordon: Pioneer, Philosopher, and Prophet of Modern Israel, Bloch Pub. Co., 1964. ASIN: B0007DMHN8 (באנגלית)
  • Ouriel Zohar, La nouvelle mode du théâtre Collectif de A. D. Gordon, in Reeh, Revue Européenne des Etudes Hébraïques, (IEEH) Université de Paris VIII, No. 9, pp. 129-143 (2005). (בצרפתית)
  • Ouriel Zohar, La veille du 20, pièce collective et intime, à la lumière de la doctrine d'Aharon David Gordon, Tsafon, No. 19-20, pp.141-164, Université de Lille III Institut d'Histoire des Religions, Lille, 1995. (בצרפתית)

ספרות יפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה יערי, כאור יהל, תל אביב: הוצאת ארץ-ישראל, תרצ"ז 1937.
  • עמוס עוז, באור התכלת העזה, מאמרים ורשימות, 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברוסית: Троянов; באוקראינית: Троянів, טרויאניב. כיום נמצא בנפת (ראיון) ז'יטומיר שבמחוז (אובלסט) ז'יטומיר באוקראינה (ראו ערך בוויקיפדיה האוקראינית).
  2. ^ ברוסית: Ободовка; באוקראינית: Ободівка. סביר כי מדובר בכפר הנמצא בנפת מאלין (Малин) שבמחוז ז'יטומיר (ר' ערך בוויקיפדיה האוקראינית); אך ייתכן כי מדובר בכפר שבנפת טרוסטיאנץ (Тростянець) במחוז ויניצה (ר' ערך בוויקיפדיה האוקראינית).
  3. ^ [http://www.poeticmind.co.uk/peace-room/natan-hofshi-chofshi-balev-u-nefesh-%D7%A0%D7%AA%D7%9F-%D7%97%D7%A4%D7%A9%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%91-%D7%95%D7%A0%D7%A4%D7%A9-1965/ נתן חפשי – בלב ונפש 1965, עמוד 32.]
  4. ^ ביקורת זו מנוסחת למשל במאמרו "לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות".
  5. ^ כתבי א"ד גורדון בהוצאת הפועל הצעיר, כרך ה' (תרפ"ט), עמ' 100-107. תוכנו המלא של המכתב: ויקיטקסט, מכתב לנ. ביסטריצקי. ראו גם: א.ד. גורדון כותב על צמחונות, באתר אנונימוס‏.
  6. ^ ביקורת: אהוד פירר, האם האדמו"ר מדגניה עדיין רלוונטי?, באתר "האייל הקורא", 26 בספטמבר 2007; יובל ג'ובני, ביקורת הכוחנות (המגדרית, האקולוגית והפוליטית) בארץ ישראל בראשית המאה העשרים, זמנים 101, חורף 2008.
  7. ^ ביקורת: שלום רצבי, הערות על משנת גורדון לאור מקורותיה היהודיים, עיונים בתקומת ישראל ‏8, 1998, עמ' 619-614.