אהרן מגד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אהרן מגד
לידה 12 באוגוסט 1920
כ"ח באב ה'תר"ף
ולוצלאווק, הרפובליקה הפולנית השנייה פוליןפולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 במרץ 2016 (בגיל 95)
י"ג באדר ב' ה'תשע"ו
תל אביב-יפו, ישראל ישראלישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אהרון גרינברג
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
מקום קבורה בית הקברות כנרת עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, מחזאי
מקום לימודים הגימנסיה העברית "הרצליה" עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19432016 (כ־73 שנים)
בן או בת זוג אידה צורית עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים איל מגד, עמוס מגד
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
קברו של אהרן מגד בבית הקברות כנרת
לוחית זיכרון לאהרון מגד

אַהֲרֹן מגד (12 באוגוסט 1920, כ"ח באב ה'תר"ף23 במרץ 2016, י"ג באדר ב' ה'תשע"ו) היה סופר, מחזאי ופובליציסט ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות (2003).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפאורה להצגה "חנה סנש" בתיאטרון הבימה, 1958 (תפאורה מאת אריה נבון)

נולד בשם אהרן גרינברג בוולוצלאווק שבפולין, עלה לארץ ישראל עם הוריו בשנת 1926, בגיל שש. גדל במושבה רעננה, שם ניהל אביו את בית הספר. אחר כך למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב והיה חבר בתנועת הנוער המחנות העולים. כשסיים את לימודיו בגימנסיה עבר הכשרה בקיבוץ גבעת ברנר, והיה חבר קיבוץ שדות ים בשנים 19381950.

בשנת 1940 עבר עם הקיבוץ למקומו הנוכחי, דרומית לקיסריה העתיקה. את סיפורו הראשון, "מטען של שוורים", כתב בשנת 1943. לאחר מכן שהה בארצות הברית בשליחות, ושב לישראל בשנת 1948 עם קום המדינה. בשנת 1950 כתב את ספרו הראשון, "רוח ימים". באותה שנה עזב את שדות ים ועבר לגור בתל אביב. בשנת 1952 נמנה עם מייסדי השבועון "משא" עם קבוצת חברים-סופרים, וערך אותו במשך 20 שנה[1]. עבד כעורך ספרותי בעיתונים "למרחב" ו"דבר". בין השנים 19681971 כיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון[2].

בשנת 1971 הופקה הסדרה העלילתית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית, "חדווה ושלומיק", המבוססת על הרומן פרי עטו "חדוה ואני". ב-1977 וב-1978 היה סופר-אורח ב"מרכז ללימודים עבריים" שליד אוניברסיטת אוקספורד. פעמים אחדות יצא למסע הרצאות בארצות הברית, והיה סופר-אורח גם באוניברסיטת איווה שבארצות הברית.

מגד פרסם יותר מ-30 ספרים במהלך חייו. מחזותיו הוצגו ב"הבימה", ב"אהל" ובתיאטראות נוספים. ספריו תורגמו לשפות זרות והופיעו באנגלית (בתרגומו של רוברט וייטהיל-בשן), בספרדית, בצרפתית, ברוסית (בתרגומו של אברהם יהושע אלינסון), ובשפות נוספות. נקבר בבית הקברות כנרת.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו, ברחוב רופין 26.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה נשוי לסופרת אידה צורית, ובניהם הם הסופר איל מגד ועמוס מגד, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. אחיו הצעיר, מתי מגד, היה סופר וחוקר ספרות.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגד זכה בפרסים רבים נוספים, בהם פרס עגנון וכן שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים[דרוש מקור].

בדצמבר 2022 נקרא בתל אביב רחוב על שמו של אהרן מגד[8].

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוח ימים (1950), סיפורים
  • חדווה ואני (1954)[9]
  • ישראל חברים (1955), סיפורים[10]
  • מקרה הכסיל (1959)[11]
  • הבריחה (1962)
  • החי על המת (1965)[12]
  • היום השני (1965), סיפורים
  • החיים הקצרים (1972)
  • מחברות אביתר (1973) איורים: גלי הוס
  • חצות היום (1973), סיפורים, איורים: גלי הוס
  • על עצים ואבנים (1974)
  • העטלף (1975)
  • היינץ ובנו והרוח הרעה (1977)
  • עשהאל (1978)
  • מסע באב (1980)
  • הגמל המעופף ודבשת הזהב (1982)[13]
  • מעשה מגונה (1987), סיפורים
  • פויגלמן (1987)
  • מבחר סיפורים (1989)
  • יום האור של ענת (1992)
  • געגועים לאולגה (1994)
  • עוול (1995)
  • דודאים מן הארץ הקדושה (1998)
  • פרספונה זוכרת (2000)
  • עד הערב (2001)
  • נקמת יותם (2003)
  • ירחי הדבש של פרופסור לונץ (2005)
  • זבובים (2008)
  • עשרת הימים הנוראים (2010)
  • קברות התאווה (2013)

ספרי עיון ומסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסע הילדים אל הארץ המובטחת (1984)
  • אזור הרעש (1985)
  • שולחן הכתיבה (1988)
  • ארץ אבנים (2011)

ספרי ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אל הילדים בתימן (1946)
  • אהבת נעורים (1980)
  • נדב ואימו (1988)

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נורית גוברין, אהרון מגד: חסד החיים, דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי, הוצאת כרמל, ירושלים, תשע"א 2011
  • נורית גוברין. פרס ישראל לספרות לאהרן מגד. בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ד', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח 2008, עמ' 65–68
  • נורית גוברין. אהרן מגד. חמישה פרקים על אהרן מגד. בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה 2015, עמ' 390–420
  • אביבה מהלו, וכי עירום אתה?! - אמת ומיתוס בסיפורי דור הפלמ"ח, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008
  • גרשון שקד, החכם על הכסיל — על יצירתו של אהרן מגד, דפים למחקר בספרות 7, 1990, עמ' 163–188. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • דורי, נ' (2020). בין סופרים לרעיותיהם: עיון משווה ברומן עוול למגד וברומן בחזרה מעמק רפאים לבאר. כעת ד'. עמ' 139 – 157.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


בעקבות מותו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "משא" נפרד מאהרון מגד, דבר, 30 ביוני 1972
  2. ^ ח"כ ורדיגר תובע החזרתו של אהרן מגד מלונדון, למרחב, 21 במרץ 1969
  3. ^ הסופרים אהרן מגד וחנוך ברטוב זכו בפרס אוסישין לספרות, זמנים, 11 באוקטובר 1954
  4. ^ "פרס ברגר" לאהרן מגד, דבר, 14 במרץ 1958
  5. ^ אהרן מגד וישראל גוטמן - חתני פרס שלונסקי, למרחב, 7 באוקטובר 1965
  6. ^ חולק פרס אוסישקין, דבר, 10 באוקטובר 1965
  7. ^ פרס פיכמן לאהרון מגד ובונים הלר, מעריב, 14 באוגוסט 1979
  8. ^ אתר למנויים בלבד אידה צורית, עם הסרת הלוט משלט רחוב על־שמו בשכונת בבלי, באתר הארץ, 1 בפברואר 2023
  9. ^ ביקורות:
    גדעון קצנלסון, "חדוה ואני" של אהרן מגד, הארץ, 27 באוגוסט 1954
    ברוך קרוא, "חדוה ואני" של אהרן מגד, הַבֹּקֶר, 26 בפברואר 1954
  10. ^ ביקורות:
    משה פלאי, אהרן מגד: ישראל חברים", הַבֹּקֶר, 4 בנובמבר 1955
    ש"י פנואלי, ישראל חברים" של אהרן מגד, דבר, 6 באפריל 1956
  11. ^ ברוך קרוא, סיפורו החדש של אהרן מגד, הַבֹּקֶר, 4 בדצמבר 1959
  12. ^ אורי קיסרי, אהרן מגד על החיים והמתים, מעריב, 7 באוקטובר 1965
  13. ^ מיכאל דק, גמל מעופף בחלל ריק, כותרת ראשית, 29 ביוני 1983
  14. ^ מיכאל הרסגור, חמש מתחת לאפס, קול העם, 30 בנובמבר 1956
  15. ^ השבוע הצגת בכורה של "איי לייק מייק", הארץ, 6 בדצמבר 1960
  16. ^ מגד בתיאטרון היידי, חדשות, 18 ביולי 1991
    שוש אביגל, הצגה / נועז יחסית, חדשות, 8 באוקטובר 1991
הקודם:
אברהם רגלסון
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם אברהם קריב

1973
הבא:
ישראל כהן