אוגוסטוס וולני וולר
 |
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הגהה, ויקיזציה, תעתיקים. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
אוגוסטוס ווֹלְנִי ווֹלֶר (באנגלית: Augustus Volney Waller; 21 בדצמבר 1816, ליד פברסהם שבמחוז קנט - 18 בספטמבר 1870, ז'נבה[1]) היה אנטומיסט ופיזיולוג בריטי.
ביוגרפיה [עריכה]
אוגוסטוס היה הבן הבכור במשפחה בת 7 ילדים. למרות שהוא נולד בבריטניה את רוב ילדותו הוא עבר בניס שם חי עד שאביו מת בשנת 1829. ב-1832 הוא חזר עם משפחתו לאנגליה שם אימו התחתנה בשנית. אוגוסטוס הצעיר אומץ על ידי חבר של אביו דר' ויליאם לאמב (1765-1847), רופא מהשורה הראשונה[דרושה הבהרה] שחי בלונדון. חייו עם דר' לאמב הביאה לו את הטעימה הראשונה[דרושה הבהרה] של מחקר מדעי.
בשנת 1834, החל ללמוד רפואה בסורבון שם סיים בשנת 1940 את לימודי הרפואה תחת שרביטו של אלפרד דונה עם עבודה על כדוריות הדם האדומות וחזר לבריטניה והחל לעסוק ברפואה בגיל 25. בשנת 1941 הוא הפך לחבר באגודת הרוקחים בלונדון ועסק ברפואה מעשית ברובע קנזינגטון. בשנת 1942 הוא נישא למתילדה להם נולדו 3 ילדים כאשר בנו אוגוסט דזירה ואלר היה פיזיולוג גם כן. הוא חי עשר שנים בקנזינגטון ובכל זמן פנוי הוא למד היסטולוגיה. כך שבמהלך שנים אלו הוא פרסם שני מאמרים אשר שעקבותם הוא נבחר להיות חבר חברה המלכותית בשנת 1851. מאמר אחד עסק בחקר תאי דם אדומים והשני בקשרים בין מערכת העצבים לתאים שהם שולטים עליהם והוא הגיע למסקנה כי העצבים הם הארכה של התאים. ממחקר זה נגזר המושג ניוון ולריאני המתאר מצב שבו ניתק האקסון מתא עצב
בעקבות העובדה כי הפיזיולוגיה בצרפת וגרמניה הייתה מתקדמת לעומת בריטניה בו נושא זה לא היה מאורגן, הוא נסע לבון ועבד שם עד שנת 1858. תקופה זו הייתה היחידה בחייו בה עבד רק במחקר. את עבודתו הוא עשה יחד עם רופא העיינים ג'וזף לודוויג באדג' בעיקר בניסיון להשפיע ולשנות את גודל האישון. בשנת 1856 הוא עבר מבון לפריז שם עבד במעבדה של מארי ג'ון-פייר פלורונס בגן הצמחים בפריס על יצירת חום כרוני במשך שנתיים. מחקריו אלו, השפיעו מאוד על הבנת מערכת העצבים האוטונומית.
באותה תקופה גילו שיש לו מחלת לב והוא החליט לחזור בשנת 1858 לאנגליה על מנת לטפל בבריאותו. בתקופת שהותו בבריטניה הוא מונה לפרופסור לפיזיולוגיה במכללת קווינס בברמינגהם וכן לפיזיולוג בבית החולים המקומי. אולם מחלת הלב שלו אילצה אותו לפרוש באותה שנה והוא חזר ליבשת לברוז'. בשנת 1868 הוא עבר לז'נבה שם הוא מת לאחר שנתיים בהן המשיך לעסוק ברפואה.
פרסים [עריכה]
על עבודתו שהחלה בלונדון ונמשכה בבון הוא זכה פעמיים בפרס מונטיון המחולק על ידי האקדמיה הצרפתית והאקדמיה הצרפתית למדעים, בשנת 1852 על עבודתו עם באדג' ובשנת 1856 על מסלול הניוון. בשנת 1860 קיבל את המדליה המלכותית מאת החברה המלכותית של לונדון.
