אווארים (עם קדום)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האוורים היו עם נווד, ממרכז אסיה שמוצאו האתני-לשוני אינו ברור, ככל הנראה בעל זיקה לעמים פרוטו - טורקיים (קדם - טורקיים או טורניים).

מזרח אירופה עם ממלכת האוורים בשנת 650

האווארים פלשו למזרחה ולמרכזה של אירופה במאה ה - 6 לספירה, במקביל לפלישת הסלבים. האווארים הקימו אימפריה שהתפשטה בין הים האדריאטי בדרום והים הבלטי בצפון ובין האלבה במערב והדנייפר במזרח, כשבסיס הממלכה בהתיישבותם במישור הפאנוניהונגריה של ימינו) ובטרנסילבניה. במשך למעלה מ-200 שנה, בין המאות ה-6 - 9 הם עמדו בתווך בין האימפריה הפרנקית ובין האימפריה הביזנטית .

בתחילת הכיבושים במרכז אירופה ובבלקן הייתה בירת החאן בסירמיום. בהמשך עברה הבירה לעיר חדשה מבוצרת באזור שבין נהרות הדנובה והטיסה, עיר שהייתה מוכרת בעמים כ"רינג האוורים" (טבעת האוורים).

בממלכת האווארים חיו עמים רבים אחרים, בעיקר סלבים, אך גם עמים בולגרים וטורקים, עמים רומנים כמו הדקו-רומנים, יוונים, ביזנטים ועמים גרמנים - ממוצא גפידי ואחר.

דת האווארים הייתה שמאניסטית

מוצא האווארים באסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייתכן כי האווארים היו ברובם פרוטו-טורקים ואולי השכבה העליונה שלהם הייתה ממוצא מונגולי, בני השבטים המונגוליים שמקורות סיניים במאה ה-5 לספירה כינו בשם "ז'ואוז'אן".

במחצית הראשונה של המאה ה-5 מוזכרים האווארים כבעלי בריתם של ההונים הלבנים (הפטאליטים Hephtalites-בפי היוונים) שפלשו לאפגניסטן של היום ולצפון הודו. הם הצטרפו להונים הלבנים במיוחד במסעותיהם אל צפון הקווקז בסביבות שנת 557.

בעת מרד השבטים הפרוטו-טורקים הגקטורקים (Gök Türk) נגד המונגולים בשנת 552 תמכו האווארים בצד המונגולי שהובס ולכן נאלצו לברוח מפני שאר הטורקים מערבה אל ערבות רוסיה של היום.

מחלוקות על מוצא האוורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אווארים מזויפים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצא האווארים שהגיעו לאירופה, בדומה למקרים של קבוצות אתניות אחרות בהיסטוריה, הועמד בסימן שאלה על ידי בני עמים יריבים. ככל הנראה נציגים של שבטים טורקיים יריבים השמיצו את האווארים באזני הביזנטים שלמעשה הם עם אחר שאימץ לעצמו את השם "אווארי" שנחשב יוקרתי, וכי יש לקרוא להם "פסבדו - אוורים" או "אווארים מזויפים" (כפי שהם מכונים בכרוניקה של תיאופילקטוס סימוקאטס) או "ואר-הונים", (ביוונית - Varchonitai) וארכוניטים. הכרוניקון הביזנטי תיאופילקטוס סימוקאטס (בערך בשנת 629), שהתבסס על מקורות פרוטו- טורקיים, טען שה"אווארים האמיתיים" נדדו לא מערבה כי אם מזרחה, לעבר סין וקוריאה. לפי המחבר האלמוני של כרוניקת ה"סטרטגיקון" האווארים וההונים הם אותו עם, עם הבדל בתספורתם: האווארים היו מגדלים שתי צמות.

האווארים בקווקז של היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו קיים עם הנקרא אווארי בקווקז, במדינה האוטונומית של דגסטן, חלק מהפדרציה הרוסית. עם זה מדבר שפה ממשפחת השפות הקווקזיות, מהקבוצה הצפון מזרחית של משפחת שפות זו. אלו שפות ייחודיות שאינן שייכות לשפות הטורקיות, לשפות ההודו-אירופיות, או שפות הפינו-אוגריות. פרט לשם, אין קשר מוכח בין קבוצה אתנית זו ולבין האווארים שפלשו בעבר לאירופה. על מנת להבדיל ביניהם קוראים לאווארים הנוכחיים אווארים קווקזיים בעוד שלאוורים של פעם קוראים האווארים האירו - אסייתיים.

"קשר יהודי", אגדות וספקולציות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות השערות ספקולטיביות המנסות להסביר את הקשר בין שתי הקבוצות האתניות: האווארים האירו-אסיאתיים והאווארים מדגסטן, במיוחד מאחר שנטען שאווארים הקדומים הגיעו לצפון הקווקז. השערה אחת מציעה שמוצא האווארים של קווקז באזור חווארזם, כיום באוזבקיסטן, שאליו אכן הגיעו ההונים הלבנים ואיתם שבטים אווארים, ושהם התפשטו משם לשלשה אזורים עיקריים: לקווקז, להינדו-כוש לאזור קאבול באפגניסטן של היום ולאזור ימת בלחש בקזחסטן. (טרנסיאקסרטיאה Transiaxartea) להשערה זו היו נספחים המנסים ליצור קשר עברי ויהודי. בבסיס ספקולציות אלה עומדים הדמיון בין המלים "עברי" והשם "אוואר" והתגלות חפצים מסוימים בקברות האוואריים באירופה שנראו מזכירים "פולחן יהודי". העברים היו אנשים שבאו "מעבר לנהר", היו בהתחלה נוודים - "עוברים" ממקום למקום. בכמה שפות בהודו (לשם פלשו פעם ההונים ההפתליטים) המילה "אוורה" משמעותה נווד. נפוצו תאוריות שהאווארים הם צאצאי עבר, קרובי שבטו של אברהם העברי, או שהם צאצאי קטורה, אשתו השלישית של אברהם, והביאו את הדת היהודית לחווארזם. שם חלק מהאווארים עברו כביכול גיור וחלק אחר, באזור הנקרא אוואריסטן (?) התנצרו. לפי סיפורים אלה האווארים שהתגיירו פגשו בקווקז את הכוזרים והשפיעו על מנהיגיהם בבחירת הדת היהודית. אגדה אחרת זיהתה את האווארים עם מאגים מאיראן. ההיסטוריונים והכרוניקונים הביזנטיים כתבו רבות על האווארים בגלגוליהם מסין ועד לאירופה. באמצע המאה ה-5 פריסקוס רטור סיפר על שבט אווארי שהיה קיים במערב סיביר - דבר שיכול היה לתמוך בסיפור על מקורם באזור ימת בלחש. לפי פריסקוס ההונים-אווארים גרשו את שבט הסבירים מארצם. בערך בשנת 550 זכריאס רטור, היסטוריון של הכנסייה, הצביע על הגעתה של קהילה "אווארית" לאירופה. באמצע המאה ה-6 מנאנדרוס פרוטקטור, היסטוריון ביזנטי אחר, ציין גם הוא את קיום האווארים באירופה. הוא ניסה להבחין בין הונים הפטליטים במזרח ובין ההונים במערב וכמו כן בין אווארים האמיתיים ואלו המזויפים. כפי שצויין לעיל גם תאופילקטוס סימוקאטס במחצית הראשונה של המאה - 7 ניסה להבחין בין אווארים ופסבדו -אווארים, בהשפעת מקורות פרוטוטורקים המעוניינים ב"דה-לגיטימציה" של האווארים.

האווארים בערבות רוס - האוורים והסלבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האווארים, הידועים לכרוניקונים הרוסיים בשם "אוֹ‏בּ‏רי", ובפי הביזנטים כאווארי או וורכוניטים Abarai ,Varchonitai (כלומר "אווארים- הונים") הופיעו בערבות שממערב לים הכספי באמצע המאה ה-6 לספירה. בתנועתם מערבה הגיעו מצפון לים השחור, שם הצטרפו אליהם האלנים והאוּ‏גרים.

בשנות ה560 פלשו לשטחים מאוכלסים בשבטי האנטים הסלבים. לבסוף הקימו את ממלכתם - החאנאט (קגנאט או חקאנט) האווארי - על הדנובה האמצעית בפאנוניה. האווארים הכניעו שבטים סלביים רבים, בשטחי רוסיה ואוקראינה של היום, אבל אחר כך גם יותר מערבה. הסלבים היוו חלק חשוב ביותר באוכלוסיית הממלכה האווארית ובצבאה, כחיילים רגלים, להבדיל מהאווארים שהיו פרשים. הסלבים מרדו בשליטים האווארים במהלך המאה ה-7, לאחר התבוסה של האווארים ובני בריתם במצור על קונסטנטינופול בשנת 626.

פלישת האווארים לאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית עם הביזנטים נגד עמים טורקים וסלבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 558 הגיעה משלחת אווארית אל הקיסר בקונסטנטינופול. הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון השתכנע לכרות ברית עם עם זה ולממן את כוחותיו על מנת להגן על האימפריה שלו נגד האיום של ההונים ושל שבטי הטורקיים הקרויים סבירים - אמני המלחמה וממציאי מכונות קרב חדשות, נגד שבטים פרוטו בולגריים -אונוגור, אוטיגור, קוטריגור וסראגור, ומפני הסלבים. בשנת 559 התערבות האווארים בצפון עזרה לביזנטים להדוף את המתקפה הקשה של הקוטוגורים ומנהיגם זברגאן ובני בריתם הסלבים על קונסטנטינופול. תוך 3 - 4 שנים האווארים עמדו בהתחייבויותיהם והביסו את השבטים ההוניים - טורקיים הנ"ל. לסבירים נתנו מכה ניצחת בצפון קווקז. את השבט הבולגרי (דווקא בן ברית של הביזנטים, הפעם) אוטורגור הביסו בין הנהרות וולגה ודון ואת השבטים הסלביים של האנטים והזלים על גדות נהר הדון ובין נהרות הבוג הדרומי והדנייסטר. באותה תקופה גם הכוזרים נחלו תבוסה מידי האווארים.

התפשטות מצפון לים השחור ובאגן הקרפטים. התנגשויות עם הפרנקים במרכז אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-560, אולי תחת הנהגתו של חאן בשם קנדיך, השיגו האווארים שליטה בשטחים שבין נהר הוולגה (איטיל) ושפך הדנובה. הם השתלטו על בסרביה, (שנקראה אז אטיל - קוזי) והרגו את המנהיג המקומי מסאמר. פלשו אחר כך מערבה לפאנוניה (561) וניצחו שם שבטים בולגרים, אולי קוטיגורים, וירדו גם דרומה לדוברוג'ה (562). הם דחפו בשלב זה את הבולגרים לשטחי בסרביה ולואלכיה. ב-562, בהגיעם לדנובה התחתית האווארים דרשו לחדש את הברית עם יוסטיניאנוס אך תמורת מחיר גבוה יותר, לא רק בכסף אלא גם בשטחים - האווארים דרשו להתיישב במישור מדרום לנהר - הכלולים בסקיתיה מינור ומסיה, בבולגריה הנוכחית. הביזנטים סירבו לדרישותיהם וביצרו היטב את הגבולות, כך שהאווארים נאלצו לפי שעה לשנות כיוון - אל צפון הקרפטים והלאה צפון - מערבה. ב-562, משטח דרום פולין הנוכחית, יחד עם בני ברית סלביים, תקפו האווארים את ממלכת הפרנקים המרובינגיים. המלך הפרנקי זיגברט של אוסטרזיה עצר אותם ב-563 על נהר האלבה. אז הם נאלצו לסגת בחזרה אל "הדנובה הסקיתית".

אחרי מות יוסטיניאנוס הראשון בדצמבר 565 הקיסר הביזנטי החדש יוסטינוס השני סירב לשלם להם את סכומי הכסף שדרשו (את "שכר המשרתים" כפי שהתבטא בשחצנות). בחורף 565-566 האווארים ניסו לשוא לפרוץ לתוך האימפריה הביזנטית ואז נאלצו לפנות שוב צפונה ומערבה ובסתיו של שנת 566 הגיעו עד לתורינגיה ונצחו את המלך המקומי גיזברט. לבסוף הגיעו עם הפרנקים להסכם הפסקת אש ושני הצבאות היריבים נסוגו.

החאן באיאן הראשון. הברית עם הלומברדים. הניצחון על הגפידים וכיבוש פאנוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 566 - 567 מצאו האווארים את עצמם בסכנה גדולה מפני אויביהם הוותיקים - שבטי ה"גק-טורקיים המערביים" שחצו את הוולגה ואיימו להשמידם "לא בחרבות אלא לדרוס אותם כמו נמלים מתחת לרגלי הסוסים". בחורף 566 - 567 נפגשו משלחותיהם של החאנים באיאן הראשון (562 - 602) ושל המלך הלומברדי אלבוין, ייתכן בתיווך זיגברט, גיסו של אלבוין. המשלחות הגיעו להסכם של "ברית נצח" (foedus perpetuum) ולהחלטה לתקוף את הממלכה הגפידית כדי להתיישב בה. באותו אזור, המוקף על ידי הרי הקרפטים מצפון וממזרח, קיוו האווארים למצוא מקלט מפני הגק-טורקים. ב567 פלשו לאגן הקרפטים. באפריל 567, יחד עם הלומברדים, האווארים הביסו את הגפידים קרוב למבצרם המרכזי סירמיום ושמו קץ לממלכת גפידיה בטרנסילבניה ופאנוניה, אבל לאחר מכן בשנת 568 התנכלו גם לבני בריתם הלומברדים וגרמו להגירתם לצפון איטליה.

שיא הממלכה האווארית - מלחמות ביוון ובבלקן. מכיבוש סירמיום ועד המצור על סאלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 568 החאן באיאן הראשון נכנס עם פרשיו לבלקן וקטע את הקשר היבשתי בין האימפריה הביזנטית ובין איטליה והמערב. בשנת 570, לאחר קרבות ממושכים, נפל המלך הפרנקי זיגיברט בשבי האווארי. לאחר ששוחרר תמורת כופר. חתם זיגיברט על הסכם שלום.

בשנת 578 כשהסלבים פלשו לתוך האימפריה הביזנטית - לתרקיה וליוון, קרא הקיסר לחאן האווארי באיאן לעזרה. הסלבים נוצחו ומנהיגם, הנסיך דווריט נהרג.

בינתיים בשנים 570 - 580 האווארים השתלטו גם על שטחי צ'כיה וסלובקיה של היום. הם דחפו את השבטים הסלבים המערביים - אבות הסרבים והקרואטים של היום, לנוע מאזור נהר הויסלה דרומה אל הבלקן.

בשנת 581-582, בימי הקיסר הביזנטי טיבריוס השני קונסנטינוס הצליחו האווארים, אחרי מצור של שנתיים, לכבוש מידי הביזנטים את המבצר בסירמיום (כיום סרמסקה מיטרוביצה). הם הפכו אותו לבירתם, ומשם תקפו תכופות בסיסים ביזנטיים סמוכים עד שהקיסר מאווריקיוס הוכרח לשלם להם מס שנתי של 80,000 מטבעות כסף. בשנת 583 פלשו האווארים עד לדלמטיה ואיליריה וזרעו הרס בדרכם. הם ניצחו את הכוחות הביזנטיים (בפיקודו של גנרל טיבריוס?) ובהסכם הפסקת האש השיגו מהקיסר סכום שנתי עוד יותר גדול - 100,000 מטבעות כסף. ב587 או 586, במתקפה חדשה בהנהגת באיאן חאן, הרסו האווארים את הערים דורוסטורום (סיליסטרה), סינגידונום) (היום בלגרד) ומרקיאנופוליס (כיום דבניה, בבולגריה). לא ברור אם אז או יותר מאוחר, ב597 הכוחות האווארו - סלבים צרו על סלוניקי וכבשו אותה זמנית תוך שימוש במכונות מצור מתקדמות בזמנם - הטרבושה משיכה, כפי שהעיד הארכיבישוף של סלוניקי, יואניס, בחיבורו "הנס של דימיטרי הקדוש".

כשבשנת 590 לקחו האווארים בשבי 12,000 חיילים ביזנטיים, מאוריסוס, קיסר האימפריה הביזנטית סירב לשלם כופר תמורתם וכל השבויים הוצאו להורג. האווארים לא הרפו גם בשנים הבאות - ב592 וב598 שוב פלשו לבלקן. בשנים593 ו601 פריסקוס פיקד על שני מסעות צבאיים מוצלחים של ביזנטיים באזור בנאט מצפון לדנובה נגד האווארים, הסלבים והגפידים. שלושה מהקרבות שבהם הביזנטים ניצחו את האווארים התקיימו בעליבונאר - בעמק מורביצה.

אחרי מותו של החאן באיאן הראשון הממלכה האווארית הייתה מפולגת בין מחנות שונים. אחד האירועים המשמעותיים בתקופה היה רצח המנהיג הבולגרי אלבורי בחצר החאן האווארי, מעשה שעורר זעמם של הבולגרים. הקיסר מאוריסוס השאיר בגבולות עם האווארים ועם הסלבים צבא גדול שנותר ללא אמצעי אספקה ושכר מתאימים ואז פרץ בתוכו מרד בהנהגת הגנרל פוקאס שהחליש שוב את כוח האימפריה באזור.

המצב האסטרטגי אילץ את פוקאס, שהפך לקיסר במקום מווריקיוס המודח, לשלם גם הוא לאווארים מס קבוע כבד ביותר.

אפשר לומר שהאווארים הגיעו לשיא כוחם בסוף המאה ה-6 ובתחילת מאה ה-7 תחת הנהגתו של החאן באיאן הראשון. אחרי שבשנת 600, יחד עם הסלבים והלומברדיםנכנסו מספר פעמים לחצי האי איסטריה, בשנת 610 ניסו האווארים לפלוש לאיטליה עצמה.

האווארים בשערי קונסטנטינופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 610 - 620 האווארים יחד עם סלבים התקדמו עמוק לשטחי יוון - ערכו גיחות לאפירוס, תסליה, אכאיה ולאזורים אחרים ביבשה, אך גם אל איי הים האגאי. קיימת השערה כי השם של המקום נאבארינו (פילוס) מקורו במילים היווניות "טון אווארינון" כלומר "של האווארים" שעוותו בפי הוונציאנים. חושבים שייתכן באזור השתקעה בזמנו קבוצת אנשים ממוצא אווארי. <<(Britannica online - Avar (people >>

בשנת 615 - 616 פלשו שוב האווארים, יחד עם בעלי ברית סלבים, לתוך השטחים הביזנטיים בסרביה ומערב בולגריה הנוכחיות - לערים Naissus (היום ניש), Serdica (היום סופיה) ובדלמטיה לסלונה (היום סלין (על יד ספליט) ולאפידאורוס (כיום צ'רטאט, על יד דוברובניק. הם גרשו חלק מהאוכלוסייה היוונית המקומית לאזור סירמיום. אחרי הניצחונות המרשימים האלה של האווארים, חזרו הסלבים לכרות ברית איתם נגד הביזנטים. הקיסר הרקליוס הסכים להצעת החאן לבוא למשא ומתן איתו בהרקלאה בתרקיה אבל האווארים הכינו לו מלכודת וניסו לחטוף אותו. הרקליוס הצליח להימלט בחזרה לקונסטנטינופול כש האוורים בעקבותיו. האווארים הגיעו לראשונה לשערי קונסטנטינופול אך נתקלו בחומות של תאודוסיוס, הסתפקו בפגיעה בכמה כנסיות ונסוגו.

בשנת 626 בברית עם הפרסים הסאסאניים ויחד עם כוחות סלביים והבולגרים, פלשו האווארים שוב אל תוך האימפריה הביזנטית וצרו על קונסטנטינופול. האווארים הרסו את אמת המים של ולנס וגרמו לנזקים לכמה פרברים בחלק האירופי של העיר. קצין הטקסים של הארמון, בונוס, והפטריארך סרגיוס שנמצאו בעיר סירבו להיכנע. בסוף יולי החאן האווארי הגיע בעצמו למקום, הפעיל מכונות מצור ובסירות של בני בריתו הסלביים התחיל להעביר אלפי לוחמים פרסים אל הצד השני של הבוספורוס. אולם אחרי הצלחה ראשונה של חציית המיצרים על ידי הסלבים, הצי הביזנטי הצליח להטביע סירות סלביות רבות עם החיילים הפרסים שבתוכם. בנוסף, לידי הגנרל הפרסי שאהרווראז שנמצא באותה עת בסביבת קונסטנטינופול הגיע במקרה מכתב שבו מלכו השאח חוסרוו פקד בחשאי על אנשיו להוציאו להורג. שאהרווראז עזב את הלחימה ונמלט למצרים, והאווארים נותרו ללא בן בריתם החשוב וגם ללא אספקה ונאלצו להפסיק את המצור ב-10 באוגוסט 626.

בתולדות העם הטורקי העכשווי מציינים את התקפות האווארים על קונסטנטינופול כקרב הראשון שניהלו שבטים ממוצא טורקי על מנת לכבוש את העיר שתיקרא בעתיד איסטנבול, למרות שעוד לפני כן הייתה המתקפה מ-559 של בולגרים, קוטיגורים, וסלבים.

גאולת קונסטנטינופול מהמצור של האווארים, הפרסים והסלבים יוחסה על ידי תושבי העיר להתערבות הבתולה הקדושה. המנון דתי ביזנטי אקטיסטוס הוקדש לאירוע ההיסטורי.

שקיעת הממלכה האווארית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיגות מפני הבולגרים והסלבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-7 ממלכת האווארים נחלשה עקב מלחמות שבטיות פנימיות בין מנהיגים שונים, בנים של באיאן ואחרים, כפי שמעידה גם הכרוניקה של פרדגאר סקולסטיקוס. שלטונם על העמים הסלבים התחיל גם הוא להיחלש. בשנת 623 פרצו מרידות מוצלחות של הסלבים נגד החאן, ביניהן המרד הקרוי "של הוונדים". בין 23 - 665 סלבים מערביים באזור צ'כיה וסלובקיה של היום מרדו באווארים, השיגו עצמאות והקימו, תחת שלטונו של סמו, את המדינה הסלבית הראשונה - הנסיכות של סמו.

בסביבות 630 -635 ה(כוזרים) והבולגרים בהנהגת החאן קובראט גרשו את האווארים מהשטחים שמצפון לים השחור. קובראט נקם אז את רצח אביו אלבורי על ידי החאן האווארי.

את התקופה היותר יציבה בין השנים 630 - 680 מציינים כתקופת החאנט האווארי השני (הממלכה האווארית השנייה ) בסביבות 678 הבולגרים פלשו לבולגריה העכשווית מדרום לדנובה.

בתקופה המכונה לפעמים החאנט האווארי השלישי (685-795 בערך) שלטו האווארים בעיקר באגן הקרפאטים ובפאנוניה. מתקופה זו התגלו ממצאים ארכאולוגיים חשובים כמו האוצר של 23 גביעי זהב מסניקולאול מארה (נאד'סנטמיקלוש) שמקורו נחשב פרוטו בולגרי .

תבוסה בידי קרל הגדול. נפילת ה"רינג" האווארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 788 ביצעו האווארים פשיטות שוד והרס לתוך האימפריה הפרנקית בבווריה ובפריוּ‏לי. בפשיטותיהם היו מחריבים ושודדים גם את הכנסיות. בין השנים 791 - 796, עם הפסקות, ניהל אז קרל הגדול מלחמות נגדם, מלחמות שקיבלו גם גושפנקא דתית בהיותן מכוונות נגד כופרים פגאנים. לקראת המלחמה כינס קרל ברטיסבון כוחות רבים של פרנקים, סכסונים, פריזים , תורינגים ובווארים.

הפרנקים ובני בריתם התקיפו משלשה כיוונים: מצפון לדנובה - בפיקודו של הרוזן תאודוריך, הקיסר עצמו מדרום לדנובה, בעוד כוח שלישי בפיקודם של פפין, מלך איטליה ובנו של קרל, יחד עם אריך, המושל של פריולי תקפו מהגבול של חבל פריולי. הפרנקים השתמשו בדנובה כדרך תובלה ואספקה.

ב791 האווארים הצליחו לחדוף התקפה של הפרנקים של קרל הגדול, מפני שהקיסר הצטרך להתפנות לדיכוי מרידות של הסכסונים ולקרבות עם הסלבים. האווארים נקטו נגד הפרנקים יותר בשיטת האדמה החרוכה. פפין הצליח לבסוף לכבוש מבצר אווארי ולשדוד אותו.

בשנת 795 מאבקים פנימיים שהתפתחו בתוך המחנה האווארי - בין הקגאן ובין מנהיג בשם יוגורוס - היוו הזדמנות פז להתקפה חדשה ומוצלחת יותר של הפרנקים, במיוחד כאשר מנהיג אווארי אחר, ה"טוּ‏דוּ‏ן", מושל ה"ארצות המערביות", שלח שגרירים אל הפרנקים והביע רצון להתנצר.

הוא כרת ברית עם אריך, המושל של המארקה פריוּ‏לי ואחד מקציניו החשובים של קרל הגדול. סיפור כיבוש הממלכה האווארית מסופר בכמה כתבים, אחד מהם, הנחשב יותר ספרותי ומיופה במעשיות רבות הוא הכרוניקה של הנזיר מההר סנט גאלן.

שם מתואר הביצור שנראה בלתי מובס בצורת מעגלי חומות שהגנו על ממלכת האווארים: מהמעגל הראשון מסביב לגבולות פאנוניה ועד למעגלי החומות הפנימיים ביותר - ה"רינג" המפורסם - מסביב למושב החאן על ארמונו ואוצרותיו הרבים שנאגרו שם משלל המלחמות ומהמסים שגבה מקיסרי ביזנטיון. קרל הגדול החל את מלאכת כיבוש החומות בשנת 791 אך אחרי כמה הצלחות מזהירות נאלץ לסגת בגלל מגפה שהמיתה את סוסיו.

שאר הביצורים שנותרו נחרבו כעבור זמן במסע של המרקיז (או הדוכס) פריוּ‏לי, אריך. החאן האווארי נרצח בינתיים על ידי ה"טודון". הלה, קרוי כנראה בשם קאיד, הכריז עצמו חאן ונכנע ללא קרב. למרות השלטון החדש הידידותי כעת, של האווארים, בנו של קרל, פיפין בפשיטה נוספת, שגם היא לא נתקלה בהתנגדות, החריב את ארמון החאן ושדד גם את האוצרות שנותרו אחרי ההתקפות הקודמות. אומרים שבעזרת אוצרות אוואריים אלו (חמש-עשרה עגלות מלאות זהב) - הפכה המונרכיה הפרנקית מענייה לעשירה מופלגת.

החאן הידידותי השבוי הובא לבירת האימפריה הפרנקית לאקס - לה - שאפל (אאכן), שם התנצר בשם תאודורוס וזכה במתנות מכובדות. הוא התחנן בפני הפרנקים שישאירו לו שטחים מעבר לנחל ראב על מנת שיוכל להתגונן מפני הסלבים.

ניתן לו לחזור ולהנהיג את האווארים כווסאל של קיסר הפרנקים. חאן אחר שהתנצר, בשם אברהם, נסע בתורו לאאכן לבקש עזרה נגד הסכנות הצפויות.

בשנת 800 הכוחות הבולגרים בראש עם החאן קרום שבצעירותו ייתכן ששרת תחת פיקוד אווארי, חדרו לשטחיה המזרחיים של הממלכה האווארית (אוואריה מזרחית) - אזור הקרפאטים, טרנסילבניה ומזרח פאנוניה ונתנו מכת מוות למדינה האווארית. אחרי אברהם עוד כיהן חאן בשם הנוצרי איזאק (יצחק) שמלך בערך עד שנת 835.

היבטי תרבות חומרית ורוחנית של האווארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האווארים הצטיינו כעם של פרשים. היו להם פרשים קלים וכבדים וכלי הנשק שלהם כללו קשתות מורכבות מכופפות לאחור, רומח פרשים וחרבות ישרות. יש המייחסים להשפעת הפרשים האווארים (או לקרובי המשפחה שלהם ההונים) גם את הפצת השימוש בארכוף או משוורת מברזל בידי רוכבי הסוסים באירופה. האווארים השתמשו גם במכונות מצור מסוג חדש - טרבושה משיכה.

על פולחני הקבורה והמתים אצל האווארים נותרו עדויות בשטח אגן הקרפטים בצורת בורות נמוכים לקרבן שכללו חרבות, רסנים וארכופים. כמו כן נמצאו גם קברים מסוג "מזרחי" שנקברו בהם סוסים, רתמות סוסים וכלים בעלי ארבע ידיות על שפתם. קבורה במנהרות קצרות היוצאות מצד אחד של הקברים כפי שהתגלו בעמק הטיסה במזרח הונגריה וקבורת חלקי סוסים ובעלי חיים אחרים מעידים על מסורות נוודים ממזרח אירופה של אותם הימים. בקונבאבוני Kunbábony במקום המשוער של בירת ממלכת האווארים במרכז הונגריה, בין הטיסה ובין הדנובה, נמצא ריכוז של קברים של קבוצות לוחמים ושל חאן אווארי. במישור ההונגרי הגדול, הפוסטה, ובטרנסדנוביה, במרכז ובמערב הונגריה נמצאו בתי קברות שבהם קברות לוחמים אווארים שנקברו בהתאם למעמדם יחד עם סוסיהם וכלי הנשק שלהם.

מבחינה אנתרופולוגית במעמד הגבוה של האווארים נמצא ששלט האלמנט המונגולואידי. דתם הייתה שמאניסטית.

השלטון האווארי באגן הקרפטים היה די ריכוזי והצליח להטביע חותמו על האוכלוסיות הכבושות השונות. מתחילת הפלישה האווארית בתוך מאה-מאתיים שנה הגיוון התרבותי החומרי של התרבויות השונות (סלביות, גרמניות, רומיות, יווניות) שהיו תחת שליטת האווארים התרופף והושגה אחידות רבה פרט לתרבות קסטהייKeszthely המאוחרת.

בגלל שמרנותה הרבה, (תוך אימוץ רק כמה מרכיבים אמנותיים וטכניים ביזנטיים כמו בתחום התכשיטים, הקדרות, החגורות וכו') התרבות האווארית לא השתלבה מבחינה כלכלית, פוליטית או אידאולוגית בתרבות האירופית מימי הביניים. התפוררותה הפנימית והמכות הקשות שספגה מהפרנקים והבולגרים גרמו לקריסתה.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש הפרנקי הביא למבצע של העברת האווארים לנצרות תחת פיקוחו של אַ‏רן, הארכיבישוף של זלצבורג. הוא קיבל בהקשר זה עצות מידידו אַ‏לקוּ‏אין לנהוג יותר בנועם מאשר במקרה של התנצרות הסכסונים. למשל המליץ לו אלקואין לא לכפות הטבלות בכוח, ולדחות את הטלת המסים לטובת הכנסייה למועד נאות יותר. תבוסת האווארים איפשרה לקיסרי ביזנטיון לנשום לרווחה אחרי העלמות אויב ותיק. אחרי העלמות המעצמה האווארית, הסלבים במורביה, בצ'כיה הנוכחית, הקימו ישות עצמאית תחת הנהגת הנסיך מוימיר. הבולגרים הרחיבו את שליטתם והגיעו עד לדנובה שבין בודפשט ובלגרד של היום. בסוף המאה ה-10 ההונגרים כבשו את פאנוניה והקימו שם ממלכתם. לעם בפריולי בצפון - מזרח איטליה השתתפותו בניצחון על האווארים נחשב עד ימינו אירוע מכונן בתולדותיו. האווארים עדיין השתמשו בשם זה שלהם בערך עד שנות ה- 870 כשהתבוללו כליל בתוך העמים האחרים באזור - במיוחד בין ההונגרים והסלבים. אצל סלבים הופיע הביטוי: "נעלם כמו האווארים..." משמע נעלם כלא היה.

רשימה של חאנים אווארים באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  •  ? -552 Lakhana לחאנה
  • 552-562 Kandik קנדיק
  • Bayan I Kağan (565 -602 באיאן הראשון
  • 602-617 Bajan II באיאן השני
  • 617-630 Onogunduri אונוגונדורי
  • (624- 659 מרד הסלאבים בהנהגת סאמו)
  • 729/730 Surakat סוראקאט
  • 791-795 Yugurus יוגורוס
  • 795 -? Kajd TudunI קאיד תודון הראשון
  • 803 -? Zodan (וסל של הבולגרים )
  •  ?-814 Theodorus (וסל של הפרנקים)
  • 814-? Abraham (וסל של הבולגרים )
  •  ?-835 Izaak Tudun II (וסל של הבולגרים)
  • 899 Kursan

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • E. Breuer "Chronological Studies to Early-Medieval Findings at the Danube Region. An Introduction to Byzantine Art at Barbaric Cemeteries.", (Tettnang 2005)

R.Fletcher - the Conversion of Europe- from Paganism to Christianity 371 - 1386 AD FontanaPress , 1998 London

  • V.O Kliuchevski -

Russkaia Istoria 1993 Izdatelstvo Myslj - Moskva

ו.א. קליוצ'בסקי - דברי ימי רוסיה -הוצאת הקבוץ המאוחד ,תל אביב 1978

  • A. Oţetea ,H. Matei et al.

Istoria lumii în date Editura enciclopedică română Bucureşti , 1969 (רומנית)

Tivadar Vida, Zsuzsa Mersdorf, László Schilling and Valéria Kulcsár . Institute of Archaeology of the Hungarian Academy of Sciences "Avars, Germans,Romans and Slavs in the Carpathian basin"

Warren Treadgold, "Two Fights for Survival: 610-668," Chapter 9 of his A History of the Byzantine State and Society, Stanford University Press, 1997, pp. 287-322.

  • Deguignes H. : Histoire générale des huns,des turcs et des autres tartares occidentaux avant et depuis JC jusqu'à présent ,Paris,1756-8
  • Awarenforschungen. Hrsg.: F. Daim. Archaeologia Austriaca, Monographien 1; Studien zur Archäologie der Awaren 4. Wien 1992.
  • Barkóczi, L.: A 6 th cemetery from Keszthely-Fenékpuszta. Acta* Archaeologica Hunagrica 20, 1968, 275-311.
  • Bálint, Cs.: -Die Archäologie der Steppe. Hrsg.: F. Daim. Wien-Köln 1989.
  • -Probleme der awarischen Landnahme. Ausgewählte Probleme europäischen Landnahmen des Früh- und Hochmittelalters. Methodischen Grundlagendiskussion zwischen Archäologie und Geschichte I. Hg.: M. Müller-Wille/R. Schneider. Vorträge und Forschungen XLI. Siegmaringen 1993, 195-273.
  • Bóna, I.: -Studien zum Reitergrab von Szegvár. Acta Archaeologica Hunagrica 32, 1980, 31-95.
  • -Die Geschichte der Awaren im Lichte der archäologischen Quellen. in: Popoli delle

Steppe: Unni, Avari, Ungari. SSIC 1988, 437-463

  • Daim, F .: -Das awarische Gräberfeld von Leobersdorf. Studien zur Arch. der Awaren 3. Wien 1987.
  • -„Byzantinische” Gürtelgarnituren des 8. Jahrhunderts. Die Awaren am Rand der Byzantinischen Welt. Hrsg.: F. Daim. Monographien zur Frühgeschichte und Mittelalterarchäologie 7. Innsbruck 2000, 77-204.
  • - The Avars (Archaeology). in: Regna et gentes. The Relationship between Late Antique and Early Medieval Peoples and Kingdoms in the Transformation of the Roman World. Ed by: Hans-Werner Goetz/Jörg Jarnut/Walter Pohl. The Tarnsformation of the Roman World 13. Leiden-Boston 2003, 463-570.
  • Fiedler, U .: -Zur Datierung der Siedlungen der Awaren und der Ungarn nach der 'Landnahme. Ein Beitrag zur Zuordnung der Siedlung von Eperjes. Zeitschrift für Archäologie 28, 1994, 307-352.
  • -Die spätawarenzeitliche Gürtelbestandteile vom Typ Vrap-Erseke aus Velino (Bez. Varna, Bulgarien). Germania 74/1, 1996, 248-264.
  • Garam, É.: -Das awarenzeitliche Gräberfeld von Tiszafüred. Cemeteries of the Avar Period (567-829) in Hungary. Vol. 3. Budapest 1995.
  • -Funde byzantinischer Herkunft in der Awarenzeit vom Ende des 6. Bis zum Ende des 7. Jahrhunderts. Monumenta Avarorum Archaeologica 5. Budapest, 2001.
  • Kiss, A .: -Das awarenzeitliche Gräberfeld von Kölked-Feketekapu A. Monographien zur Frühgeschichte und Mittelalterarchäologie 2. Innsbruck 1996.
  • -Das awarenzeitliche Gräberfeld in Kölked-Feketekapu B. I-II. Kötet. Monumenta Avarorum Archaeologica 6. Budapest 2001.
  • Kovrig, I.: Das awarenzeitliche Gräberdfeld von Alattyán.* Archaeologica Hungarica 40. Budapest 1963.
  • László, Gy.: Etudes archéologiques sur l'histoire de la société* des Avars. Archaeologica Hungarica 34. Budapest 1955.
  • Martin, M.: Awarische und germanische Funde in Männergräbern von* Linz-Zizlau und Környe Wosinszky Múzeum Évkönyve 15, 1990, 65-90.
  • Nagy, M.: Frühawarenzeitliche Grabfunde aus Budapest. Bemerkungen* zur awarenzeitlichen Tierornamentik. SSCI 34. Spoleto 1988, 373-411.
  • Popović, I.: Golden Avarian Belt from the vicinity of Sirmium Belgrade 1997.
  • Salamon, É./Erdélyi, I.: Das völkerwanderungszeitliche Gräberfeld* von Környe. Studia Archaeologia 5. Budapest 1971.
  • Somogyi, P.: Byzantinische Fundmünzen der Awarenzeit* Monographien zur Frühgeschichte und Mittelalterarchäologie 5. Innsbruck 1997.
  • Cs. Sós Á.: Das frühawarenzeitliche Gräberfeld von Oroszlány* Folia Archaeologia 10, 1958, 104-124.
  • Sós, Á./Salamon Á.: Cemeteries of the Early Middle Ages (6 th-9 th c.) at Pókaszepetk. Ed by. B. M. Szőke. Budapest 1995.
  • Tomka, P.: Archäologische Studien zur Ethnographie der awarenzeitlichen Völker. Mitteilungen der Anthropologischen Gesellschaft in Wien. 116, 1986, 155-168.
  • H. Tóth E./Horváth A.: Kunbábony. Das Grab eines Awarenkhagans Kecskemét 1992.
  • Tóth, E.: Das Christentum in Pannonien bis zum 7. Jahrhundert nach den archäologischen Zeugnissen. in: Das Christentum im bairischen Raum. Von den Anfängen bis ins 11. Jahrhundert. Hg. E. Boshof/H. Wolff. Wien 1994, 241-272.
  • Vida, Tׂ : -Frühmittelalterliche scheiben- und kugelförmige Amulettkapsel ,,zwischen Kaukasus, Kastilien und Picardie. BRGK 76, 1995, 219-290.
  • Die awarenzeitliche Keramik I. Varia Archaeologica Hungarica * 8. ,Budapest 1999.
  • Werner, J.: Der Schatzfund von Vrap in Albanien. Studien zur Archäologie der Awaren 2. Wien 1986.

קטלוגים של תערוכות:

  • Awaren in Europa. Schätze eines asiatischen Reitervolkes, 6.-8. Jh.* Ausstellungskatalog. Hrsg.: W. Meier-Arendt/B. Kürti. Frankfurt 1985.
  • Gli Avari. Un popolo d'Europa. Pubblicazioni della deputazione di* storia patria per il Friuli 22. A cura di: G. C. Menis/I. Bóna/É. Garam. Udine 1995.
  • L’oro degli Avari. Popolo delle steppe in Europa. A cura di: E. A.* Arslan/M. Buora. Milano-Udine 2000.
  • Reitervölker aus den Osten. Hunnen + Awaren. Ausstellungskatalog.* Hrsg. F. Daim. Eisenstadt 1996.
  • The Gold of the Avars. The Nagyszentmiklós Tresaure. Catalogue of the Exhibition. Ed. by. É. Garam/T. Kovács. Budapest 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]