אווסטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

האווסטהפרסית: اوستا) הוא הספר הקדוש של הדת הזורואסטרית, המאגד בתוכו את כתביה הקדושים אשר נכתבו בשפה האווסטית.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האטימולוגיה של המונח "אווסטה" אינה ברורה; ככל הנראה פירוש המילה "לשבח" או "להלל" (ולפיכך בתרגום מדויק של האווסטה יהיה "השבח").

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיל הכתובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובי האווסטה, שנכתבו בשפה האווסטית נאספו לאורך מאות שנים עד אשר קובצו לספר אחד. מבין כתובי האווסטה, בולט במיוחד הכתוב העוסק במזמורים, שהאמונה הזורואסטרית מייחסת את כתיבתם לנביאה ומייסדה - זרתוסטרא, אותם מזמורים נקראים בשפה האווסטית - גאת'ות, שלפי חקר הבלשנות מתוארכת כתיבתם למאה ה-10 לפנה"ס בקירוב. הכתובים הפולחנים של ה-יסנה, שמכילים בין השאר את הגאת'ות, כתובה בחלקה באווסטית קדומה ובחלקה באווסטית מאוחרת.

העברה מדור לדור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רווחת דעה כי כתובי האווסטה הועברו מדור לדור בעל פה לפני שהועלו על כתב, לעומת זאת הספר של ארדה ויראף, שחובר במאה ה-3 או במאה ה-4 לספירה, תחת שלטון האימפריה הסאסנידית, מציע שהגאת'ות ומספר מסוים של כתובים מן האווסטה שאוגדו לתוכה, אוכסנו קודם לכן בספריית הארמון של מלכי האימפריה האח'מינידית (559 לפנה"ס – 330 לפנה"ס), שנשרף על ידי חייליו של אלכסנדר מוקדון, אולם אין מסמכים המעידים על העברה זו או אחרת, שכן במידה והיו מסמכים המאשרים אחת מן הטענות, נכון להיום הם אבדו.

לעומת זאת, ראסמוס כריסטיאן ראסק הסיק, שהכתובים חייבים להיות שרידיו של מקור ספרותי גדול, בדיוק כפי שהציע פליניוס הזקן בספרו "תולדות הטבע" בו הוא מתאר את הרמיפוס מסמירנה "מפרש שני מיליוני מזמורים ופסוקים של זרתוסטרא" במאה ה-3 לפנה"ס. גם פיטר קלארק בספרו על הדת הזורואסטרית מציע כי הגאת'ות וכתובי ה-יסנה הקדומים יותר לא יכלו לשמור על איכותם מבחינה לשונית, אם העברתם התבצעה בעל פה ולא בכתב.

עיבוד מאוחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הדנקרד, יצירה דתית למחצה שנכתבה בסביבות המאה ה-9 לספירה, המלך וולגאש (ככל הנראה הכוונה למלך הפרתי וולוגסס הרביעי 191-147~ לספירה) ניסה לקבץ ולאגד את הכתבים הקדושים, אבל תוצאות המשימה הזאת, אם התרחשה לא שרדה את מהמורות הזמן.

במאה ה-3 לספירה, השליט הסאסנידי, ארדשיר הראשון (מלך מ-226 עד 241 לספירה) ציווה על הכהן הגדול של טונסר (או טנסאר) לאסוף ולאגד את הכתבים הקדושים לספר. הדנקרד, מספר לנו כי ניסיונו של הכהן הגדול של טונסאר הניבה העתק בעל עשרים ואחד ספרים, שנקראים נאסקס, המחולקים אף הם ל-348 פרקים, המונים כ-3.5 מיליוני מילים. כמו כן, נעשה עיבוד נוסף ואחרון תחת חסותו של השליט שָ‏‏פּ‏וּ‏ר השני (מלך מ-309 עד 379 לספירה).

האווסטה, כפי שהיא מוכרת לנו כיום, מייצגת את אותם חלקי כתובים שנעזרים בהם לטקסי הפולחן, ולפיכך הם שרדו ונשתמרו בזכרונותיהם של הכהנים, וכעת כשהאווסטה מכילה את כל התכנים הפולחניים בשפה האווסטית, היא יכולה להכיל תכנים שלא נערכו בעשרים ואחד ספרי הנאסקס כלל. באותה משמעות, האווסטה הנוכחית היא ספר תפילה מאשר תורה, כי שארית עשרים ואחד ספרי הנאסקס נאבדו ונעלמו עם נפילתה של האימפרה הסאסנידית והכיבוש המוסלמי בפרס, שהביא את האמונה המוסלמית לאזור ודחק את האמונה הזורואסטרית לשוליים. אבל, ישנן מספר יצירות משניות בלשון הפלהבית המתיימרות לכלול בתוכן קטעים או רשימות תכנים של הספרים האבודים (שכאמור נאבדו ונעלמו קודם לניסוחה של האווסטה).

האסכולה האירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובים נהיו נגישים למלומדים האירופאים בתקופה די מאוחרת. אברהם הייניקן אנקטיל דופן, נסע לטייל בהודו ב-1775, וגילה את הכתובים בקהילות פארסיות, הוא פרסם את התרגום הצרפתי לכתובים ב-1771, המבוסס על התרגום הפרסי המודרני שסיפק לו אחד מכהני הקהילות הפארסיות.

מספר כתבי יד של האווסטה נאספו על ידי ראסמוס כריסטיאן ראסק בביקורו בבומביי (מומביי של היום) ב-1820, וזו הייתה ההבחנה שלו, שהראתה כי השפה האווסטית נשתמרה דרך כתובים שמקורם ככל הנראה ממקור ספרותי גדול שאחסן בתוכו כתבי קודש. צריך לציין, כי אוסף כתבי היד שאסף ראסק שמורים כעת בספריה של אוניברסיטת קופנהגן. כמות נוספת של כתובים שמורה במקומות כמו בית מזרח הודו והמוזיאון הבריטי בלונדון, הספרייה הבודליינית באוקספורד וכן במספר ספריות של אוניברסטאות שונות בפריס.

הזנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה זֶנד או זָנד פירושה המילולי הוא "ביאור, פירוש, תרגום", והיא מתייחסת לפירושים בעלי משמעות אחרת(פרפרזה) בשפה הפרסית התיכונה (ראה פאזנד ופהלבית) על הספרים בשפה האווסטית, פירושים אלו ניתן להשוות במידה מסוימת לתרגומים של היהדות (כמו תרגום אונקלוס לתורה), הפירושים לאווסטה, שמתוארכים מן המאה ה-3 למאה ה-10 לספירה, לא היו מיועדים לשמש ככתבים תאולוגים בעצמם אלא לשמש כהדרכה דתית לציבור, שלא דובר את השפה האווסטית. בניגוד, לכתובי האווסטה, שעקב קדושתם הרבה נכתבו וסופרו אך ורק בשפה האווסטית, שנחשבה שפה קדושה (בדיוק כמו העברית בקרב היהדות והערבית בקרב האסלאם).

כתבי היד של האווסטה מתקיימים בשתי צורות, הראשונה היא ה"אווסטה-או-זָנד" (או "זָנד-אי-אווסטה"), שכתובי האווסטה הקדושים כתובים יחד עם הזָנד, והאחרונה היא ה"וֶנדידאד סאדֶה", שבה היַסנה, ה-ויספֶראד והוֶנדידאד נמצאות.

השימוש במונח "זֶנד-אווסטה" בהתייחסות לאווסטה הוא בגדול אי הבנה של הביטוי " זָנד-אי-אווסטה". טעות נפוצה ונוספת הקשורה בשימוש במילה זֶנד היא שקוראים לכלל השפה האווסטית או הכתובים האווסטית על שמה. ב-1759, דיווח אברהם הייניקן אנקטיל דופן כי סופר לו שהמילה זֶנד הייתה שם של השפה של הכתובים הקדומים של האווסטה. בדיונו השלישי, שפורסם ב-1798, מציין סר וויליאם ג'ונס שיחה עם כהן הודי, שסיפר לו כי הכתובים נקראים זֶנד, והשפה נקראת אווסטה, גם זו שגיאה שנובעת מתוצאות של אי הבנת המונח "פאזנד", שלמעשה מתייחס לשימוש של האלפבית האווסטי בכתיבת הזנד וכתובים שונים השפה הפרסית התיכונה, כביטוי פירושו "בתוך הזנד".

הבלבול בין המונחים השונים הפך להיות מקיף באסכולה האירופאית וכמעט לא ניתן לשנותו, והזנד-אווסטה, על אף היותה שם מוטעה ושגוי, נמצאת עדיין לפעמיים בשימוש כדי לציין את הכתובים הקדומים.

מבנה ותוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצורתה הנוכחית, האווסטה היא אוסף של מקורות שונים וחלקיה השונים מתוארכים לתקופות שונות המתחלפות בהיקף רחב וטבעי, רק כתובים בשפה האווסטית נחשבים חלק מן האווסטה.

ישנו דמיון לשוני ותרבותי בין כתבי האווסטה לבין כתבי הריג ודה, ההנחה לכך היא שמטרתו לשקף את האמונות המושתפות והעממיות של הזמנים הפרוטו-הינדו-איראנים, עם הפרשים והבדלים שאז הנחתם הבסיסית הייתה לשקף התפתחות עצמאית שהתרחשה אחרי ההתפצלות הפרה-היסטורית של שתי התרבויות (אחת נדדה לאזור אירופה והשנייה לאזור הודו-פרס).

לפי הדנקארד, עשרים ואחד ספרי הנאסקס משקפים את המבנה של תפילת "אהונה ואיריה" בעלת עשרים ואחת מילים: כל אחת משלוש שורות התפילה מכילה שבע מילים, ובהתאמה גם הנאסקס מחולקים לשלוש קבוצות, של שבעה כרכים כל אחד. במקור, לכל אחד מספרי הנאסקס היה מילה אחת מתוך התפילה ששימשה כשמו של הספר, ובכך בעצם סומן מקומו של הספר ביחס לשאר ספרי הנאסקס. רק כרבע מתוך תמליל הנאסקס שרד עד היום. התכנים באווסטה מחולקים באופן מקומי (אף על פי שסדרם של ספרי הנאסקס אינו כזה) אבל אלו אינם קבועים או קאנוניים. כמה מלומדים מעדיפים לסווג את התכנים בשתי קבוצות, האחת פולחנית והשנייה כוללת. הסיווג הבא מתואר על ידי ג'אן קלנס:

היסנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסנה (מיאזישן שפירושו המילולי: "סגידה, קורבן"), היא האוסף הראשי של הפולחן, היא מכילה שבעים ושתיים קטעים הקרויים "הא – יטי" או פשוט "הא". שבעים ושתיים חוטי צמר טלאים בקושטי, הפתיל הקדוש שכרוך סביב מותני המאמין הזורואסטרי, מסמלים את אותם שבעים ושתיים קטעי היסנה. החלק המרכזי ביותר של היסנה הוא הגאת'ות, כמו כן הוא הישן והקדוש ביותר מבין חלקי האווסטה, חיבורו מיוחס לזרתוסטרא עצמו. הגאת'ות מבחינה מבנית קטועות על ידי היסנה הפטאנגאטי ("שבע פרקי יסנה"), שמשלימים את הפרקים 35-42 ביסנה וכן גילם כגיל הגאת'ות, הם מכילים תפילות ומזמורים לכבוד האל הנעלה, אהורה מאזדה, המלאכים, אש, מים ואדמה.מבנה היסנה, אף על פי שנכתבה כסיפורת, אולי הייתה בעברה בעלת אותו משקל פואטי כמו הגאת'ות. בקרב כמה המלומדים רווחת השערה כי היסנה מייצגת את הנאסק העשרים ואחד (כלומר השביעי והכרך האחרון בקבוצה השלישית והאחרונה). שישה מספרי הנאסקס מהקבוצה הראשונה של הנאסקס, שהם פירוש לגאת'ות, יכולים אף הם להיות משיוכים ליסנה. היסנה, או היֶ‏זשן, בראש ובראשונה שם, לא של ספר, אלא אם כי של טקס בו כל הספר מוקרא ומתבצע טקס פולחני הולם, על פי מסגרתו הרגילה, טקס זה חל אך ורק בבוקר.

הויספראד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הונדידאד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היאשטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסירוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החורדה אווסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]