אוטו לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוטו לוי

אוטו לוי (Otto Loewi;‏ 3 ביוני 1873, פרנקפורט25 בדצמבר 1961, ניו יורק) היה פרמקולוג יהודי-גרמני-אמריקאי. תגליתו, האצטילכולין סייעה לקדם את מקצוע הרפואה ובאופן אישי קנתה לו את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1936, אותו חלק עם סר הנרי דייל.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי נולד בפרנקפורט שבגרמניה. בשנת 1896 קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת שטרסבורג (שהייתה אז חלק מגרמניה). לוי מעולם לא התעניין בפן המעשי של עבודת הרופא, ולאחר שצפה במספר מקרי מוות כתוצאה משחפת ומדלקת ריאות החליט למקד את מאמציו במחקר פרמקולוגי.

החל משנת 1898 הוא בילה שנים רבות באוסטריה, שם החל במחקריו בשטח המטבוליזם. לוי חקר כיצד איברים חיוניים מגיבים לחומרים כימיים ולגירוי חשמלי. הוא אף ביסס את תלותם באפינפרין לתפקוד יעיל. במחקריו, למד כיצד אותות עצביים מועברים על ידי מוליכים כימיים. הוא זיהה את המוליך העצבי הכימי, האצטילכולין. בשנת 1902 בילה מספר חודשים במחקר בלונדון, שם פגש לראשונה את סר הנרי דייל, שותפו לפרס וידידו לאורך עשרות שנים.

בשנת 1905 קיבל לוי משרה באוניברסיטת קארל פראנץ בגראץ שבאוסטריה. בשנת 1909 הוא התמנה לראש המחלקה לפרמקולוגיה באוניברסיטה זו. שם נשאר עד אשר נאלץ להימלט מן המדינה בשנת 1938. הוא התחתן עם גוידה גולדשמידט בשנת 1908, ולזוג נולדו שלושה בנים ובת. לוי היה היהודי האחרון אשר קיבל משרה באוניברסיטת קארל פראנץ, בין השנים 1905 ועד תום מלחמת העולם השנייה.

לאחר שנעצר, יחד עם שני בניו, בליל הפלישה הגרמנית לאוסטריה, ב-11 במרץ 1938, הוא שוחרר בתנאי שיוותר באופן "חופשי" על כספי הזכייה בפרס נובל ויעבירם לנאצים. לוי העביר את הכספים מבנק בשבדיה לבנק גרמני. לאחר שנדד במספר ארצות באירופה, היגר לוי לארצות הברית בשנת 1940, שם היה לפרופסור מחקר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק. בשנת 1946 התאזרח בארצות הברית. בשנת 1954 התקבל כחבר מן החוץ (שאינו בריטי) של החברה המלכותית. הוא נפטר בעיר ניו יורק ב-25 בדצמבר 1961.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרם תגליותיו של לוי, נחלק המדע בדעה כיצד עובר האות דרך הסינפסה, האם היה זה אות ביואלקטרי או אות כימי. הניסוי המפורסם של לוי, אשר התפרסם בשנת 1921, ענה במידה רבה לשאלה זו. הוא עקר את לבבותיהם של שני צפרדעים: בלב האחד הקפיד כי עצב הוואגוס, השולט (בין השאר) על קצב הלב, ייוותר מחובר ללב, בעוד שבלב השני ניתק את החיבור לעצב. שני הלבבות הושמו בתמיסה פיזיולוגית. באמצעות גירוי חשמלי של עצב הוואגוס, לוי גרם ללב המחובר לעצב, להאט את פעימותיו. אחר כך לקח לוי חלק מן התמיסה שבה היה הלב הראשון והעביר אותה ללב השני. העברת הנוזל גרמה אף ללב השני להאט את פעימותיו, דבר שהוביל למסקנה כי חומר כימי מסיס כלשהו שוחרר על ידי גירוי העצב. הוא קרא לחומר, שאותו לא זיהה, בשם ואגוסטוף. בהמשך התברר שחומר כימי זה הוא האצטילכולין, שעל תגליתו חלק סר הנרי דייל את פרס נובל עם לוי.

הניסוי של לוי עליו זכה בנובל

מחקריו של לוי "על הטענה כי אדרנלין משתחרר (בגוף) על ידי קוקאין" ו"על הקשר הקשר בין דיגיטליס ופעולת הסידן" היוו פריצות דרך בתחומן ונלמדו משך עשרות שנים אחר כך. לוי הבהיר במחקריו שני מנגנונים מרכזיים בחשיבותם בתחום הרפואה: מנגנון החסם והטענה כי ניתן לגרום לפעולת עצב על ידי חומרים כימיים.

הדרך שבה עלה בו הרעיון לניסוי פורץ הדרך באשר למנגנון החוצה את הסינפסה, פרסם את לוי כמעט באותה מידה כמו הידע החדש שהעניק לרפואה. על פי גרסתו של לוי, הרעיון לניסוי בא לו בחלום שחלם בשנתו. הוא סיפר כי ביום שבת של חג הפסחא, בשנת 1921 הוא חלם על ניסוי שיוכיח אחת ולתמיד כי הדרך שבה עובר האיתות העצבי לשריר הוא כימי ולא חשמלי. הוא התעורר באמצע הלילה ושרבט במהירות את מהלך הניסוי על פיסת נייר שהייתה על שידת המיטה ואז שב לישון. למחרת בבוקר התעורר בהתרגשות כיוון שידע כי החלום שחלם בלילה היה חשוב מאד. אך כאשר ניסה לקרוא את שכתב על פיסת הנייר, גילה לזוועתו כי איננו מסוגל לפענח את כתב ידו. אותו יום, הוא מספר, היה היום הארוך ביותר בחייו, כל אותו היום הוא ניסה ללא הצלחה לשחזר את החלום. באותו הלילה הוא חלם פעם נוספת את אותו החלום. הפעם, הוא התעורר, הלך למעבדה וביצע מיד את הניסוי. ארבע שנים מאוחר יותר זכה על הניסוי הזה בנובל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]