אויגן בלוילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אויגן בלוילר
Eugen Bleuler
1857 –‏ 1939
Eugen bleuler.jpg

אויגן בלוילר

פאול אויגן בלוֹילרגרמנית: Paul Eugen Bleuler;‏ 30 באפריל 185715 ביולי 1939), פסיכיאטר שווייצרי שנודע בתרומותיו להבנת החולי הנפשי; טובע המונחים "סכיזופרניה", "אוטיזם" ו"אמביוולנטיות".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוילר נולד בעיירה צוליקון (Zollikon) שבקרבת ציריך ליוהאן רודולף ופאולינה בלוילר, זוג איכרים אמידים. החל ללמוד רפואה בציריך, ובהמשך עבר ללמוד בפריז, שם למד אצל הנוירולוג והפסיכיאטר הצרפתי ז'אן-מרטן שארקו, וכן לונדון ובמינכן, שבה למד אצל הנוירואנטומיסט והפסיכיאטר הגרמני ברנהרד פון גודן (von Gudden). עם תום לימודיו שב לציריך, ועבד כמתמחה בבית החולים הפסיכיאטרי האוניברסיטאי (המסונף לאוניברסיטת ציריך) "בּוּרְגְהֶלְצְלִי" (Burghölzli), שבדרום-מזרח העיר.

בשנת 1886 נתמנה למנהל המרפאה הפסיכיאטרית בריינאו (Rheinau) שבקנטון ציריך, בבית חולים שבמנזר עתיק השוכן על אי בנהר הריין. באותה תקופה התנהל בית החולים בשיטות מיושנות, ובלוילר לקח על עצמו לפעול לשיפור התנאים עבור החולים השוהים במקום.

כעבור תקופה של שתים עשרה שנה, בשנת 1898, שב בלוילר לבית החולים בורגהלצלי, ומונה למנהלו.

בשנות ה-90 של המאה ה-19 החל בלוילר לגלות עניין בעבודתו של זיגמונד פרויד, ובפרט במחקרם של פרויד ומורו יוזף ברויר על היסטריה. בלוילר, אשר האמין בדומה לפרויד כי תהליכים מנטליים מורכבים עשויים להיות לא מודעים, עודד את צוות בית החולים בורגהלצלי לחקור תופעות לא-מודעות ותופעות פסיכוטיות. בהשפעתו של בלוילר, ניסו הפסיכיאטרים קרל גוסטב יונג ופרנץ ריקלין להיעזר במבחנים של אסוציאציות מילים כדי לחבר בין מושג ההדחקה הפרוידיאני התאורטי לבין ממצאים פסיכולוגיים אמפיריים. בתקופה מסוימת, התייעץ בלוילר עם פרויד בנוגע לאנליזה העצמית שלו. לתמיכתו של בלוילר, כעומד בראש מרכז רפואי מחקרי ולימודי מרכזי, נודעה חשיבות רבה בראשית דרכהּ של התאוריה הפסיכואנליטית. ואולם, בשנת 1911 פסק בלוילר מתמיכתו בהּ.

חקר הסכיזופרניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של בלוילר יצא לפניו כחוקר אשר טבע את המונח "סכיזופרניה", עבור המחלה שקודם לכן נקראה "שיטיון היבחרות" (Dementia praecox). בלוילר זיהה כי מצב זה אינו בגדר שיטיון, וכן כי הוא אינו פוגע באנשים צעירים דווקא, ועל כן ייחד לו שם נבדל – תחדיש, שאותו הלחים מן השורשים היווניים σχίζειν ("סכיזיין"; לשסע) ו-φρήν ("פרֶן"; נפש). באמצעות השם, שמשמעותו היא "נפש שסועה", ביקש לבטא את היותה של ההפרעה קשורה לשסע שקיים בין תפיסתם החושית התקינה של הלוקים בהפרעה, לבין המחשבות וההתנהגויות הפגועות שלהם‏[1].

למעשה, תיאר בלוילר את ההפרעה כ"קבוצת הסכיזופרניות", וקרא למאפייניה המרכזיים "ארבעת ה-A"‏‏‏‏‏‏‏[2] :

  • "אמביוולנטיות", מושג אותו טבע בלוילר בשנת 1911 ‏‏‏[3], ונועד לבטא את הפגיעה הקשה בתהליך קבלת ההחלטות של החולה, בשל הפגיעה בתחושת העצמי.
  • "אַפקט", כלומר פגיעה בביטוי הרגשי שמאופיינת ברגש שטוח או לא מותאם.
  • "אוטיזם", מושג מרכזי נוסף אותו טבע בלוילר, בשנת 1910. המושג נקרא בלטינית חדשה autismus, ושאוב מהמילה היוונית αὐτός ("אַוּטוס"; עצמי). מאפיין זה נועד לבטא את הנסיגה של החולה מהחברה, והתכנסותו בתוך עולם פנימי שמיוחד ומובן רק לו עצמו. במהלך ההיסטוריה של הפסיכולוגיה עבר המונח לשמש במספר הקשרים אחרים, שהמרכזי בהם הוא "אוטיזם קלאסי", המתאר לקות התפתחותית מרכזית בתסמונות הקשת האוטיסטית (שהנסיגה החברתית וההתכנסות בעולם פנימי, שתוארו על ידי בלוילר, הן מאפייניה העיקריים).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏עפרי אילני, בין הזיה לבריאות, 11 בפברואר 2007, אתר הארץ
  2. ^ ‏מתוך הרצאתו של יורם יובל, פסיכולוגיה אבנורמלית, עמ' 24‏
  3. ^ ‏David N. Graubert and Joseph S. A. Miller (1957). On ambivalence. Psychiatric Quarterly, Volume 31, Number 1, pp. 458-464.