אויגן גרסטנמייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gerstenmaier 1961

אויגן קרל אלברכט גרסטנמייר (25 באוגוסט 1906 - 13 במרץ 1986) כומר ותאולוג אוונגלי גרמני, שהיה מעורב בהתנגדות למשטרו של היטלר ובקשר העשרים ביולי לרציחתו. לאחר הקמת גרמניה המערבית היה גרסטנמייר מראשי המפלגה הנוצרית דמוקרטית. בין 1954 ל-1969 שימש גרסטנמייר כיו"ר הבונדסטג. במהלך כהונתו היה גרסטנמייר מראשי התומכים בפיוס בין גרמניה ובין מדינת ישראל. גרסטנמייר נחשב לידיד של מדינת ישראל, וקידם במהלך כהונתו את היחסים בין הארצות.

חייו עד לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסטנמייר נולד בעיירה קירכהיים אונטר טק, במדינת באדן-וירטמברג בגרמניה. בתחילה התפרנס כאיש מכירות, אך לאחר מכן השלים את תעודת הבגרות שלו, והחל בלימודי פילוסופיה, שפה וספרות גרמנית ותאולוגיה אוונגלית באוניברסיטת טיבינגן, ולאחר מכן ברוסטוק וציריך.

בשנת 1934 התנגש לראשונה עם המשטר הנאצי כאשר נעצר לתקופה קצרה בשל היותו חבר ב"כנסייה המתוודה", כנסייה אוונגלית עצמאית שנחשבה למסוכנת בעיני המשטר. ב-1935 היה לעוזרו של תיאודור הקל, מראשי הכנסייה, וסייע לו ביצירת קשרי חוץ. בשנת 1936 השלים את תואר הדוקטור בתאולוגיה.

בשנת 1942 הצטרף לקבוצת המתנגדים לנאצים שנקראה "חוג קרייזאו", בהשפעת ידידים שפעלו בקבוצה זו פטר יורק פון וארטנבורג, אדם פון טרוט צו זולץ והנס ברנד פון האפטן. קבוצה זו הייתה מורכבת מאנשי האליטה האינטלקטואלית של גרמניה, בני מעמד האצולה, כמרים ודיפלומטים, שדנו בדרכים להחליף את המשטר הנאצי במשטר טוב יותר. הקבוצה קיימה מגעים עם אנשי הוורמאכט שעסקו בתכנון מפורט של רציחתו של היטלר. גרסטנמייר השתלב בקבוצה זו היטב, בשל דעותיו השמרניות. כן קיים קשרים עם קרל פרידריך גרדלר אותו ייעדו הקושרים לעמוד בראש המשטר הגרמני החדש, לכשיקום.

ב-20 ביולי 1944 התנקש הקולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג בחייו של היטלר, באירוע הידוע כקשר ה-20 ביולי. גרסטנמייר שהה במרכז הקשר, בניין בנדר בלוק בברלין ותמך בקושרים. לאחר הקשר נעצר, עונה על ידי הגסטפו ונדון, בינואר 1945 על ידי השופט רולנד פרייזלר, מ"בית הדין העממי" ששפט את המעורבים בקשר, לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך. באפריל 1945 שוחרר מכלאו על ידי צבא ארצות הברית. לאחר שיחרורו היה פעיל בעבודות הסעד והצדקה של כנסייתו, ובמיוחד בסיוע לאלמנות קורבנות הרדיפות הנאציות, ואנשי קשר העשרים ביולי שהוצאו להורג.

בבונדסטג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1949 ל-1969 היה גרסטנמייר חבר הבונדסטג מטעם המפלגה הנוצרית דמוקרטית. בתחילת דרכו היה פעיל בוועדת החוץ של הבונדסטג.

בשנת 1954 מת באופן פתאומי יושב ראש הבונדסטג, הרמן אהלר, וגרסטנמייר נבחר למלא את מקומו. ב-16 בנובמבר 1954 החל למלא את תפקידו.

במסגרת פעילותו זו היה גרסטנמייר בעל תפקיד במשא ומתן שהוביל ליצירת הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל. גרסטנמייר נחשב לידיד ישראל, ובשנת 1965 היה שותף לדחיית הלחץ של מדינות ערב להפחית את הסיוע הגרמני לישראל, לאחר שמדינות אלו איימו כי יכירו במזרח גרמניה[1].

גרסטנמייר היה שמרן בדעותיו, והשתייך לפלג במפלגתו שנמנע מלתמוך בקנצלר קונרד אדנאואר במדיניותו הנוטה כלפי מדינות המערב, בשל החשש כי הדבר ימנע בעתיד את איחודה של גרמניה, מטרה שגרסטנמייר ראה כראשונה במעלה. גם בנוגע למדיניות החברתית היה גרסטנמייר שייך לאופוזיציה הפנימית במפלגתו של אדנאואר, ותמך במדיניותו השמרנית יותר של לודוויג ארהארד שהעלה טיעונים נוצריים ופרוטסטנטים כנגד "מדינת הרווחה הטוטאלית. בשנת 1959 ניסה להביא לבחירתו של ארהארד כנשיא, אך הלה סירב לכך. בין 1956 ל-1966 היה גרסטנמייר היושב ראש הפדרלי של מפלגתו.

ב-31 בינואר 1969 התפטר גרסטנמייר מתפקידו כנשיא הבונדסטג עקב מחלוקת בדבר פיצויים שקיבל. המחלוקת לא הייתה בדבר זכאותו העקרונית לכספים, אלא בשל הסכום שנראה אז סכום גדול.

גרסטנמייר היה בין היוזמים של הקמת הבניין בן 29 הקומות בבון ששימש את הבונדסטג עד שעבר לברלין לאחר איחוד גרמניה. הבניין מכונה "לאנגר אויגן" (אויגן הארוך), על שם גרסטנמייר, אך רבים מחשיבים אותו לבניין המכוער ביותר בבון. מאז יוני 2006 משמש הבניין את ארגון האומות המאוחדות.

לאחר פרישתו היה גרסטנמייר פעיל בארגון החברים לשעבר בבונדסטג ובפרלמנט האירופי. הוא מת בבון בשנת 1986.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Middle East: The Somewhat Secret Pressure, באתר מגזין TIME,‏ 22 בינואר 1965