אוליגודנדרוציטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוליגודנדרוציטים
oligodendrocytus, oligodendroglia
שיוך תאי גלייה, macroglial cell, set of macroglial cells עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהים
טרמינולוגיה היסטולוגיקה H2.00.06.2.00003 עריכת הנתון בוויקינתונים
FMA 54540 עריכת הנתון בוויקינתונים
קוד MeSH A08.637.600 עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהה MeSH D009836 עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת השפה הרפואית המאוחדת C0028944 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אוליגודנדרוציט
מידע כללי
סוג רקמה רקמה עצבית
סוג התא גליה
מיקום מערכת העצבים המרכזית
תפקיד בידוד חשמלי של קרום תא העצב
זיהוי רוברטסון, 1899
מאפיינים מבניים
גודל גוף התא 20–10 מיקרון
אברונים ייחודיים אין
מאפיין ייחודי מבודד

האוליגודנדרוציטים או אוליגודנדרוגליה הם מגוון תאי גלייה היוצרים את מעטה המיאלין מסביב לסיבים עצביים במערכת העצבים המרכזית של בעלי חוליות. כל תא אוליגודנדרוציטי שולח זרועותיו לעבר מספר אקסונים, עד 50 במספר, המתלפפות כל אחת למעטה מיאלין באורך כמיקרומטר. המרווחים בין המקטעים על אותו האקסון, נקראים מרווח ראנוויה. שמם בא מיוונית, בה משמעו "מספר תאים עציים" (Oligodendrocytes) או "מספר עצי דבק" (oligodendroglia). על אף שמם הדומה לזה של דנדריטים, אין מגע בין השניים והדמיון הוא רק בצורתם. המקבילים לתאים אלה במערכת העצבים ההיקפית הם תאי שוואן. אוליגודנדרוציטים יכולים להחליף את עצמם במהלך חייו של אדם.[1]

תפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעטה המיאלין שיוצרים האוליגודנדרוציטים מקטין באופן ניכר את המוליכות והקיבול החשמליים של קרום הסיב העצבי. כתוצאה מכך מתארך קבוע הזמן האופייני לזליגת זרם חשמלי מהסיב, ומצטמצמת הנחתת הזרם החשמלי העובר בסיב. בפרט, בסיבים מצופי מיאלין מהירות הדחף העצבי גדלה ביחס ישר לקוטר הסיב, בעוד שבסיבים חשופים היא גדלה ביחס לשורש הריבועי של קוטר הסיב. כמו כן, מעטפת המיאלין מונעת קצרים בין הנוירונים. הודות לכך, סיבי עצב העטופים במיאלין מסוגלים להעביר דחפים עצביים במהירות דומה לזו של סיבים חשופים עבים הרבה יותר. המזעור המושג מאפשר למוחם של בעלי חוליות להכיל מספר גדול הרבה יותר של תאי עצב וסיבים המקשרים ביניהם.

מחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מחלות אוטואימוניות, כגון טרשת נפוצה, כרוכות בפגיעה במעטה המיאלין שיוצרים האוליגודנדרוציטים, תהליך המכונה דמיאלינציה. איבוד המיאלין עשוי להביא לביטוי גנים ייעודיים הרותמים תאי גזע להתמיין לאוליגודנדרוציטים שישקמו חלקית את מעטה המיאלין. מנגנון שיקום זה אינו מצליח להתמודד עם התקפות חוזרות ונשנות של תאי T על האוליגודנדרוציטים, ונוצרת רקמה צלקתית על הסיבים העצביים.

ALD היא דוגמה למחלה נוספת הנובעת מליקוי תורשתי בהתפתחות מעטה המיאלין.[2]

אוליגודנדרוציטים פגיעים גם להידבקות בנגיף JC, המביא להתפרצות חולי מוח מתקדם רב-מוקדי. מרבית האוכלוסייה האנושית (70%-90%) נדבקת בנגיף עד גיל ההתבגרות, הנותר רדום עד להיחלשות המערכת החיסונית. התפרצות המחלה כרוכה בהרס אוליגודנדרוציטים, המביא לתסמינים השונים של איבוד מעטה המיאלין. מעריכים כי כחמישה אחוזים מחולי האיידס עשויים ללקות במחלה זו.

קיימים טיפולים העשויים להאט את אובדן מעטה המיאלין ולשכך כמה מתסמיני המחלות. בשלב זה לא קיים טיפול המשקם את מעטה המיאלין מחדש, אך זהו נושא ער למחקר.

גידולים באוליגודנדרוציטים מכונים אוליגודנדרוגליומות ((אנ')).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוליגודנדרוציטים בוויקישיתוף
  • Raine, C.S. (1991). Oligodendrocytes and central nervous system myelin. In Textbook of Neuropathology, second edition, R.L. Davis and D.M. Robertson, eds. (Baltimore, Maryland: Williams and Wilkins), pp. 115–141.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]