אוליקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוליקה
Ołyka
POL Ołyka COA.png
מדינה / טריטוריה Flag of Ukraine.svg  אוקראינה
אובלסט Volyn flag.svg ווהלין
תאריך ייסוד 1564
אוכלוסייה
 ‑ בעיר

2,800‏
קואורדינטות 50°43′N 25°49′E / 50.717°N 25.817°E / 50.717; 25.817קואורדינטות: 50°43′N 25°49′E / 50.717°N 25.817°E / 50.717; 25.817

אוליקה (Ołyka, בקרב היהודים:אליק) היא עיר בנפת ווהלין באוקראינה, ממזרח ללוצק, ובה כ-2,800 תושבים (2001).

תולדות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליקה מוזכרת לראשונה בימי הביניים המוקדמים. תיעוד ראשון שלה קיים משנת 1149. במאה ה-14 נכבשה העיירה על ידי הדוכסות הגדולה של ליטא וב-1569, בעת איחוד לובלין, הפכה לחלק מפולין.

במאה ה-16 הפכה העיירה למרכז קלוויניסטי חשוב באיחוד פולין ליטא. בעת התקוממות חמיילניצקי ב-1648 נתפסה העיירה על ידי הקוזקים והתפתחותה הכלכלית נפגעה. העיירה התאוששה מהר וב-1654 קיבלה מעמד של עיר והפכה לעיר מרכזית בחבל ווהלין.

עם חלוקת פולין השלישית סופחה אוליקה לרוסיה. במאה ה-19 המשיכה העיר להוות מרכז לסחר בעץ ובתבואה.

במלחמת העולם הראשונה הייתה אוליקה זירת קרבות עזים בין כוחות רוסיה ואוסטרו-הונגריה. לאחר המלחמה נכללה אוליקה בשטח פולין.

במלחמת העולם השנייה נכבשה אוליקה על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה נכללה אוליקה בשטח ברית המועצות.

משנת 1991 נכללת אוליקה בשטח אוקראינה העצמאית.

יהודי אוליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין מלחמות העולם חיו באוליקה כ-2,100 יהודים. היו בבעלותם מספר מוסדות מסחריים ופיננסיים. בעיירה פעלו מפלגות ציוניות וסניף של ישיבת נובוגרודק. במקום פעלה שושלת חסידית מסוף המאה ה-18.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את אוליקה במבצע ברברוסה. באוגוסט רצחו הגרמנים כ-100 גברים, ובהם רבי אלתר יוסף דוד לנדא האדמו"ר מאליק.

במרס 1942 הוקם באוליקה גטו והובאו אליו יהודים רבים מכפרי הסביבה. מספר תושבי הגטו הגיע לכ-3,500.

באוגוסט 1942 נרצחו רוב יהודי אוליקה בירי סמוך לעיר ונקברו בבורות. ערב השחרור על ידי הצבא האדום בינואר 1944 נרצחו באוליקה כמאה יהודים שהושארו בחיים לשם עבודה.

בגטו הייתה קבוצת מחתרת יהודית שפוצצה תשתיות תחבורה והרגה שוטרים אוקראינים ופקיד ממשל גרמני. כמעט כל חברי הקבוצה נספו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליקה (Olyka), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"