אונו קיילאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אונו קיילאס

אונו קיילאס (פינית: Uuno Kailas‏; 29 במרץ 1901 - 22 במרץ 1933), שנחשב לגדול משוררי פינלנד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הוא שמו הספרותי של פְרָנְס אוּנוֹ סָלוֹנֶן.

קיילאס נולד למשפחת איכרים בעיר הינולה שבמזרח מחוז האמה ב-29 במרץ 1901. ילדותו עברה עליו בכפר הרטולה, בבית סבו וסבתו מצד אמו – בשנת חייו השנייה נפטרה אמו, בעת לידת תאומים שמתו זמן קצר אחרי הולדתם, ואביו, שחי חיים בוהמיים בשולי החֶברה זנח כליל את הטיפול בבנו. כיוון שמות האם גרם להתפרקות התא המשפחתי, התנתקו כל קשרי קיילאס עם אביו בעקבות אימוץ הילד בידי משפחת אמו. אף-על-פי שאבי המשורר נפטר – חסר-כול ועיוור למחצה – רק בשנת 1952, כמעט עשרים שנה אחרי מות בנו, הרי למן נעוריו ואילך הצהיר קיילאס כי הוא יתום. אחד האנשים שהשפיעו יותר מכול על תפיסת העולם של קיילאס ועל עיצוב אישיותו הבוגרת הייתה סבתו. נוצרייה אדוקה זו פיצתה את נכדה באופן חלקי על אהבת אם ואב שחסרו לו, אולם היא גם הקנתה לו עולם שמרני של ערכים דתיים, אשר הטביעו חותם ברור על נפש היוצר. אם כי באחדים משיריו מתייחס קיילאס לעולמות מיתיים, שיש בהם אלים רבים או אין בהם אל כלל ועיקר, הרי בתשתית הווייתו היה כל חייו נוצרי מאמין. אמונתו הדתית הסגפנית וחייו הבוגרים אשר לא הלכו בתלם אמונה נוקשה זו יצרו בנפשו הרגישה סתירה קשה ומאיימת, שהטילה צל שחור על כל קיומו. לצל כבד זה התלוו גם חוויות מביכות, מעיקות ומכבידות מתקופת בחרותו, והמכלול שנוצר כך, בנוסף על אופיו הנסער והמופנם ועל הספרות שקיילאס קרא ותרגם, הוא שעיצב את עולמו הפנימי.

בשנת 1920 התקבל קיילאס ללימודים באוניברסיטת הלסינקי. במקביל לעבודתו כעיתונאי, כפרסומאי וכמתרגם למד אסתטיקה וספרות, אולם הוא מעולם לא סיים את חוק לימודיו. בין השנים 1923 ו-1925 שירֵת בצבא הפיני, ובשנת 1924 היה ממייסדי "ברית נושאי-האש", קבוצה של סופרים ומשוררים צעירים, אשר ראו את ייעודם בפתיחת חלונותיה של פינלנד לאירופה. במחצית השנייה של שנות העשרים התחיל מצבו הנפשי של קיילאס להתדרדר בהדרגה אך בהתמדה. בשנת 1929 התאשפז קיילאס בבית-חולים לחולי-נפש, כיוון שהיה חסר-מנוח, סבל מהזיות רדיפה והרהר בלי הרף בהתאבדות. בשלב זה כבר היה חולה בשחפת, שהלכה והחמירה בגלל השפעות הלוואי של התערערותו הנפשית ובעיקר בשל חוסר-יכולתו של המשורר לנהל חיים שקטים ומסודרים. כעבור זמן-מה השתפר קמעה מצבו הנפשי, וכשנתיים לאחר שהתאשפז השתחרר מבית-החולים, אולם הוא מעולם לא חזר עוד לאיתנו. קיילאס נפטר משחפת בניצה שבצרפת ב-22 במרץ 1933, בן שלושים ושתיים במותו. גופתו נשרפה ועפרו הובא לפינלנד ונקבר בהלסינקי.

כל יצירתו הספרותית של קיילאס נכתבה בתריסר השנים שבין 1920 ו-1932, רובה בהלסינקי, וספר ביכוריו ראה אור בשנת 1922. יצירת קיילאס כוללת את קובצי השירה "הרוח והשיבולת" (1922), "השייטים" (1925), "עין בעין" (1926), "ברגליים יחפות" (1928) ו"החלום והמוות" (1931). קובץ השירים "פס אודם" (1933) והאוסף "נובלות" (1936) יצאו לאור אחרי מות המשורר. קיילאס היה גם מתרגם מחונן שהרבה להעתיק לפינית בעיקר מצרפתית, מגרמנית, משבדית ומאנגלית, ובראש ובראשונה מיצירותיהם של בּוֹדְלֵר, גֵּתֶה, וֵרְפֶל, בֵּכֶר, נִיטְשֶׁה, סֵדֶרְגְּרָן ווִיטְמַן. אם כי הזרם התימטי שקיילאס השתייך אליו לאורך כל דרכו היה "הריגוריזם האֶתי", ומבחינה זו המשיך בספרות הפינית את דרכו של המשורר יוּהָנִי סִילְיוֹ (1918-1888), הרי בענייני סגנון ניתן לראות בשירת קיילאס מעבר אִטי אך ברור מִקַּו אחד למשנהו: בספרי שיריו הראשונים ניתן לאתר השפעות מסוימות של שירת בודלר ושל ליריקת המכאוב והסבל מבית-מדרשם של האקספרסיוניסטים הגרמנים; לעומת זאת יצירתו המאוחרת יותר פונה לעבר הקלאסיציזם הצרוף ומעדיפה את הסגנון הלקוני.

על אף השינויים הצורניים והסגנוניים שחלו בשירה זו במהלך התפתחותה, נשארו הבעיות המועלות ביצירה, גישות המשורר כלפיהן ואופני פתרונן זהות פחות או יותר מראשית פרסומיו של קיילאס ועד סופם. שירתו לא חדלה מעולם להתחבט בסוגיות נפשו המסוכסכת של יוצרה, וחוט השני העובר בה מתחילתה ועד אחריתה הוא תיעוד חשבון-הנפש המחמיר הכלול בה, בחינה עצמית מדוקדקת והתחקות אחר דרך נכונה וצודקת. הזיכוך שקיילאס נכסף אליו וחתירתו לעבר הטוהר מאופיינים ביסודות הקושרים את שירתו במישרין לעולם חוויות דתי. יסודות אלה ניתנים לאיתור ולתיאור במונחים דוגמת חרטה, הכאה על חטא, חזרה בתשובה, בקשת מחילה וחיפוש חסד.

מבחינות רבות משמשת דמותו של קיילאס בספרות פינלנד דוגמה לאבטיפוס של "המשורר המקולל", אף שלקיילאס קודמים בכך יוצרים פינים גדולים דוגמת אבי הרומן הפיני, הסופר והמשורר אלכסיס קִיוִי (1871-1834), והמשורר והסופר אֵינוֹ לֵינוֹ (1926-1878). בנוסף ליתמותו ולמחלתו, למצוקותיו הדתיות ולבעיותיו הנפשיות והמיניות היה קיילאס כל ימיו עני מרוד. הכיסופים לילדות האבודה ולתום שנגוז ואיננו ותחושת הזרות והניכור הם שני היסודות התימטיים הבולטים ביותר בשירת קיילאס, המכונה גם "המשורר של שתי הדלתות" – משורר הדלת לחלום ומשורר הדלת למוות. הוצאת כרמל פרסמה אנתולוגיה של שירת אונו קיילאס בתרגום רמי סערי בשנת 2003 ושמה "דלת לחלום".