אונייה מדרגה ראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוניית הוד-מלכותו "ויקטורי" ב-1884

אונייה מדרגה ראשונהאנגלית: First-rate) היה הכינוי בצי המלכותי הבריטי של אוניות הקו הגדולות ביותר. גודל האונייה מדרגה זו, מספר התותחים שנשאה וגודל צוותה השתנו במהלך 250 השנים בהם נהגה בצי שיטה סטנדרטית לדירוג האוניות, אך מתחילת המאה ה-18 נכללו בדרגה זו רק אוניות תלת-סיפוניות שנשאו 100 תותחים או יותר.‏[1] בימיו של נלסון (1800 לערך) מנה צוותה של אונייה מדרגה ראשונה למעלה מ-800 איש וההדחק שלה עלה על 2,000 טונות.

הדירוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1620, כשהונהגה לראשונה שיטת דירוג האוניות, נקבע כי לאונייה מדרגה ראשונה תיחשב זו שצוותה מונה 300 איש לפחות. רק אחרי 1660 החלו נוקבים במספר התותחים כקריטריון לקביעת הדרגה. לאוניות הראשונות מדרגה זו היו 60 תותחים בלבד, אך כבר ב-1650 בקירוב הן נשאו בין 90 ל-100 תותחים. בתחילת המאה ה-18 נקבע כי בזמן מלחמה ייחשבו לאוניות מדרגה ראשונה אלו הנושאות 100 תותחים או יותר, וכי אוניות החמושות ב-90 תותחים, ולימים ב-98, לאוניות מדרגה שנייה. בימי שלום הוקטן מספר התותחים בכל אוניות הקו והן היו חמושות בחסר. לקראת סוף המאה ה-18 החלו בונים אוניות חמושות ביותר מ-100 תותחים, וגם הן סווגו כאוניות מדרגה ראשונה.

האונייה נשאה תותחים נוספים, שלא הוצבו על עגלות ולא נלקחו בחשבון במספר התותחים הנקוב של הדרגה. עם אלה נמנו תותחים קטנים נגד אדם, שהיו בתחילה בעלי חצובה מסתובבת (swivel gun). מ-1770 לערך העמידו על סיפון האחרה וצור החרטום של אוניות מדרגה ראשונה, כמו גם של אוניות מדרגות נמוכות יותר, תותחים כבדים לטווח קצר מסוג חדש שנקראו קרונדות. עד 1817 לא נכללו הקרונדות במספר התותחים הנקוב של הדרגה, משום שלא הוצבו על עגלות, אלא אם החליפו תותח רגיל.

אוניות מדרגה ראשונה במאות ה-17 וה-18 היו אומנם כבדות חימוש ורבות-עוצמה, אך איטיות וקשות לניהוג. סיפון התותחים התחתון, בו הוצבו התותחים הכבדים ביותר, צריך היה להיות קרוב לקו המים, כדי להוריד את מרכז הכובד ועל ידי כך לשמור על יציבותה של האונייה. המשמעות הייתה, שאת מכסי האשנבים של תותחי סיפון זה ניתן היה לפתוח רק בים שקט, ואם מזג האוויר הורע – לא ניתן היה להשתמש בהם כלל והם היו למעשה חסרי כל תועלת. את הבעיה פתרו בסופו של דבר על ידי הגדלת הבּוֹלֶט (freeboard) – המרחק בין קו המים למפתני האשנבים הנמוכים ביותר.

חיסרון נוסף של האוניות מדרגה ראשונה היה עלות הפעלתן היקרה. בשל כך נבנו רק מעטות שכמותן - הצי המלכותי הבריטי החזיק ב-1794 חמש בלבד - והן שימשו על פי רוב כאוניות הדגל של ציים בפיקוד אדמירל. בעיתות שלום הן הוצאו בדרך כלל משירות פעיל מטעמי חיסכון, והוחזרו לשירות רק בזמני משבר. על ידי כך גם הקטינו במידה משמעותית את הבלאי הרב עקב שהייה ממושכת בים והגדילו את אורך חיי האונייה. ולדוגמה, בקרב טרפלגר הייתה אה"מ "ויקטורי" בת 40, אך חלק גדול מן השירות שלה עשתה בהמתנה (in ordinary).

מאחר שאוניות מדרגה ראשונה היו הגדולות והחזקות ביותר בצי המלכותי, מקובל היה להשוותן עם אלו של ציים אחרים, ולעתים קרובות כינו את אוניותיהם הגדולות ביותר בשם "אוניות מדרגה ראשונה". ברם, לכל צי הייתה שיטת דירוג משלו, וראוי לציון מיוחד הצי הצרפתי ששיטת הדירוג שלו כללה חמש דרגות.

אוניות מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חשיבותן המיוחדת ליוקרת הצי, ניתן היה לבנות ולהפעיל אוניות מעטות בלבד מדרגה זו בעת ובעונה אחת.‏[2] על כן, במשך 250 השנים לערך בהם נהגה שיטת דירוג האוניות בצי המלכותי נטלו חלק בקרבות ימיים רק מספר קטן יחסית של אוניות מדרגה זו.

האונייה היחידה מדרגה זו שנשתמרה לימינו היא אה"מ "ויקטורי", אוניית הדגל של אדמירל נלסון בקרב טרפלגר (1805). היא מוצגת בבסיס הצי המלכותי בפורטסמות' ועדיין בשירות. הגוף של אה"מ "סנט לורנס", 112 תותחים, שנבנתה ופעלה רק במים מתוקים במהלך מלחמת 1812, שרד בשלמותו במים רדודים בקרבת חוף קינגסטון (אונטריו), והוא אתר צלילה פופולרי. שתי אוניות מפורסמות נוספות הן אה"מ "רויאל סובריין", שפורקה ונגרטה ב-1841, ואה"מ "בריטניה", שפורקה ב-1825. אוניות מדרגה ראשונה מאוחרות יותר, כמו "קלדוניה" וכמה מאחיותיה, נשאו 120 תותחים. ציים אחרים, ובמיוחד הצי הצרפתי, החזיקו גם הם באוניות דומות בעלות למעלה מ-100 תותחים. האונייה כבדת החימוש מכולן הייתה "סנטיסימה טרינידד" הספרדית, אשר לאחר שיפוצה והגדלתה ב-1802 נשאה 140 תותחים.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rodger, N.A.M. The Command of the Ocean, a Naval History of Britain 1649-1815, London (2004).
  • Bennett, G. The Battle of Trafalgar, Barnsley (2004).
  • Winfield, Rif. British Warships in the Age of Sail: 1603-1714, Barnsley (2009); British Warships in the Age of Sail: 1714-1792, Barnsley (2007); British Warships in the Age of Sail: 1793-1817, (2nd edition) Barnsley (2008); First Rate, Barnsley (2010).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bennett, The Battle of Trafalgar, p. 19 .
  2. ^ Winfield, First Rate .