אוניית קו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוניית הוד מלכותה ויקטורי, אחת מאוניות הקו המפורסמות ביותר. צילום משנת 1884

אוניית קו היא ספינת מלחמה, שהייתה האונייה העיקרית בציי מדינות אירופה החל מהמאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-19, כמחליפת הגליאה.

המושג אוניית קו נוצר עם התפתחות הטקטיקה הימית במהלך המאה ה-17. עד אמצע המאה התנהלו קרבות ימיים ללא סדר כלשהו. כל אונייה מצאה לעצמה יריב, והתמודדה מולו בדו-קרב אחד מול אחד. ואולם, במהלך המאה ה-17 החלו הציים, בעיקר הצי הבריטי והצי ההולנדי לסדר את כל אוניות המלחמה בשדרה, כלומר בטור עורפי. הצי היה נכנס לקרב במערך טורי ארוך, וכך ניתן היה לרכז את האש של כל הספינות, או חלק גדול מהן לפחות, על מטרות מסוימות. בנוסף, בדרך זו היה מתגלה לאויב רק הצד החמוש והמוגן יותר של הספינות, ואילו הצדדים הפגיעים יותר - החרטום, ובמיוחד הירכתיים - היו מוגנים. מפקדי הצי הכניסו לטור רק ספינות שהיו יכולות לעמוד באש של ספינות האויב ולהוות חלק משמעותי מכוח האש של הצי שלהן. מכאן נגזר השם ספינת קו - ספינה היכולה להיות חלק משדרת הקרב. טקטיקה זו נקבעה בפקודות הצי הבריטי והאדמירלים נצטוו להילחם על פיה; הטקטיקה הוטמעה כה עמוק, עד שגם במלחמת העולם השנייה עדיין ניסו אוניות המערכה להשתמש בה.

אוניית קו הייתה אוניית מפרשים בעלת שלושה תרנים עיקריים. צוות של אוניית קו מנה כמה מאות מלחים וקצינים; המספר יכול היה לנוע בין 500 איש עד קרוב לאלף. חימושה העיקרי של אוניית קו הייתה תותחים בקטרים שונים. מעבר לכך היו המלחים חמושים בנשק קל, בחרבות, במיוחד חרב שנקראה cutlass, הדומה למשטה, ובנשק קר אחר.

התפתחות אוניית הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוג, קאראק וגליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גליאון ספרדי מהמאה ה-16

ציים של מדינות בצפון אירופה החלו לחמש, החל מהמאה ה-12, ספינות סוחר שנקראו קוג. אוניות סוחר אלו היו בעלות יכולת להפליג בים הפתוח, יכולת חדשנית באותה תקופה, ובכך היו עדיפות על הספינות שהיו קיימות עד אז, הגליאות והסירות הארוכות של הויקינגים. על הקוג הוקמו מעין בימות גבוהות בקדמת הספינה ובסיפון האחרה, שעליהן התמקמו קשתים, שירו אל ספינות האויב. בימות אלו נקראו "מבצרים" (castels). עם הזמן הן הלכו וגדלו, התרוממו לגובה רב יותר, ונבנו כחלק אינטגרלי ממבנה הספינה.

עם התפתחות ספינות אלו, החלו לנסות להציב בהן תותחים ימיים. גם הגליאות נשאו תותחים, אך היו להן כמה חסרונות: ראשית, הן היו נמוכות יותר, ולכן הנזק שגרמו התותחים היה קטן יותר; שנית, החותרים והמשוטים תפסו מקום רב, ואפשרו פחות מקום לתותחים ולתחמושת. בשל כך, נשאו הגליאות תותחים בעלי קליבר קטן יחסית. בקוג ניתן היה להציב את התותחים גבוה יותר, והיה הרבה יותר מקום עבורם. כאשר נפרצו בדפנות פתחים מיוחדים עבור התותחים, היו התותחנים יכולים לירות מגבוה על הגליאות, ולהשיג תוצאות טובות בהרבה.

מעבר ליתרון זה, הקוג הייתה בעלת תכונות הפלגה טובות יותר, ומכיוון שהייתה גבוהה יותר הייתה מוגנת יותר מנסיונות השתלטות בעת קרב (אחת הטקטיקות המרכזיות בעת קרב ימי הייתה נסיון להיצמד לספינת האויב, לעבור אליה ולהשתלט עליה, טקטיקה שנקראה boarding), והייתה עמידה יותר בפני אש תותחים. היעדר המשוטים והחותרים פינה מקום רב, ואיפשר נשיאת חימוש, ציוד ואספקה. יחד עם זאת, היעדרם של משוטים חשף את הספינות לרחמיה של כל רוח, ולעתים קרובות היה צורך בגליאות כדי לגרור את הספינות הגדולות אל הקרב, וגם במהלכו.

הגליאות נבנו כאוניות מלחמה, ולכן היה להן יתרון מסוים על קוגים, במיוחד בתנאי רוח לא טובים וכאשר היה לגליאות יתרון מספרי על הקוגים. ואולם, עם השנים גדלו הקוגים יותר ויותר, והופיעו דגמי אוניות שהתפתחו מהקוג: הקאראק והגליאון. אוניות אלו שלטו כבר במים האירופיים, ובסביבות שנת 1600 החלו להופיע יותר ויותר בים התיכון. גליאונים הובילו מגלי ארצות וחוקרים, ושמרו על נתיבים קבועים בים גם בסערות ובתנאים קשים. הגליאות והגליאסות (גליאות גדולות ומשופרות יותר) הלכו ונדחקו. בתחילת המאה ה-18 הייתה הגליאון אוניית המערכה של הציים הגדולים.

אוניית הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנטיסימה טרינידד, אוניית קו בצי הספרדי מן הדרג הראשון, בעלת 120 תותחים בארבעה סיפונים. אחת מאונייות הקו הגדולות ביותר שנבנו אי פעם
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוניות הקו בצי הבריטי

עד המאה ה-17 היו קרבות ימיים מתנהלים במעין אנדרלמוסיה: כל אונייה הייתה מחפשת יריב, ומנהלת מולו את הקרב. במחצית הראשונה של המאה ה-17 החלה להתגבש טקטיקה חדשה בקרב ציי אירופה, בעיקר בצי הבריטי ובצי ההולנדי. על פי טקטיקה זו, אוניות המלחמה היו מסתדרות בשדרה, טור ארוך בזו אחר זו. הטור היה מתמקם מול הטור המקביל של אוניות האויב, ושני הציים היו יורים זה בזה. לשיטה זו היו מספר יתרונות: ראשית, הצי היה יכול לרכז את כל האש שלו, מחד, ולחפות על ספינות פגועות, מאידך; שנית, האויב היה נחשף רק לצדדים המוגנים והחמושים של הספינות, ואילו הצדדים הפגיעים - החרטום, ובמיוחד הירכתיים, היו מוגנים. טור זה נקרא שדרת הקרב (line of battle), ומכאן השם אוניית קו - אונייה שיש לה את כוח האש ואת המיגון המתאים להילחם בתוך שדרה זו. הטקטיקה של שמירת שדרת הקרב נשמרה במשך שנים רבות; רק בסוף המאה ה-18 נעשו נסיונות לפעול בדרך אחרת; מערך הצי של הוריישו נלסון בקרב טרפלגר היה שונה וחדשני, והוביל לניצחון בקרב. ואולם, גם במלחמות העולם במאה ה-20 עדיין נלחמו ציים בטקטיקה זו.

דירוג אוניות הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיטת דירוג האוניות בצי המלכותי הבריטי

במאה ה-17 היו בצי עשרות סוגים שונים של אוניות, ואולם עד אמצע המאה ה-18 התגבשו מספר דגמים של אוניות הקו, וניתן היה להבדיל ביניהן לפי מספר התותחים שבכל ספינה, גודלם של התותחים, ומספר הסיפונים שעליהם הוצבו התותחים. לדוגמה, הצי הבריטי הגדיר בין שלושה לארבעה דגמים עיקריים: אוניות בעלות שני סיפונים (two decker), ובהן 50 תותחים, שהיו אוניות הקו העיקריות במאה ה-17, אך במאה ה-18 כבר נחשבו חלשות מכדי להיות חלק משדרת הקרב ושימשו בעיקר לליווי שיירות וגם השתתפו בקרבות בזירות שוליות יותר; אוניות בעלות שני סיפונים ועליהן בין 64 ל-90 תותחים, שהיו עמוד השדרה של הצי; וספינות בעלות 98 עד 110 תותחים, על שלושה ואפילו ארבעה סיפונים, ששימשו כאוניות דגל לאדמירלים. חלוקה זו לא הייתה מקובלת בציים אחרים. שייטות של 10 - 25 אוניות קו, יחד עם ספינות אספקה ופריגטות ששימשו כאוניות סיור ותקשורת היו היחידות העיקריות של ציי אירופה במאה ה-18.

אף על פי שספרד, הולנד וצרפת בנו ציים גדולים של אוניות קו, העליונות הימית הייתה בידי הצי הבריטי. צוותי האוניות הבריטיות היו מנוסים יותר וטובים יותר, בין השאר משום שהיו זמן רב יותר בים, קיבלו אספקה טובה יותר, והיו יעילים יותר משום ששיטת הקידום בצי הבריטי התבססה לא רק על מעמד חברתי (כפי שהיה בשאר הציים) אלא גם, במידה רבה, על הצטיינות אישית. מעבר לכך, ספרד, צרפת והולנד החזיקו גם צבאות יבשה גדולים; בריטניה לא החזיקה צבא גדול, וכך הייתה יכולה להשקיע את עיקר משאביה - האנושיים והכספיים - בצי המלחמה שלה.

היתרון של הצי הבריטי הביא לניצחונותיו הגדולים במהלך המלחמות הנפוליוניות, בקרבות מפורסמים כמו קרב הנילוס, קרב כף סנט וינסנט, קרב קופנהגן, וכמובן קרב טרפלגר. עם סיום המלחמות היה הצי הבריטי בלתי מנוצח ובעל עליונות ימית בלתי מעורערת, עליונות שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה, והביטוי הראשון לכך היה כבר במלחמת קרים, ב1850.

אוניית הקו הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם הייתה האונייה הצרפתית ואלמי (שהושקה ב1847). דפנותיה היו ישרות (בניגוד לרוב ספינות הקו שהיו רחבות יותר בחלקן התחתון), דבר שהגדיל את הסיפון העליון אך ערער את יציבותה, ודרש הוספת מייצבים מתחת לפני המים. לואלמי הייתה תפוסה של כ-5800 טון, לעומת התפוסה של הויקטורי, אוניית הדגל של האדמירל הוריישו נלסון בקרב טרפלגר, אוניית קו מהדרג הראשון, שהייתה כ-3,500 טון. הואלמי נחשבה לאוניית המפרשים הגדולה ביותר האפשרית, שכן לא ניתן היה להפעיל בעזרת כוח השרירים בלבד את החיבל והמפרשים של אונייה גדולה יותר.

הטקטיקה של ספינות הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טקטיקה ימית
ספינת קו יורה בתותחיה. 1670, שמן על בד

יכולת הדיוק של התותחים הייתה נמוכה, והמטרה לא הייתה ירי מדויק מטווח רחוק אלא ירי מסיבי מטווח קצר ככל האפשר (טווח של למעלה מ 200 מטר נחשב טווח ארוך). התותחנים התאמנו בירי מהיר ככל האפשר, ויכולתם הייתה המפתח לניצחון בקרב. היה צורך בעבודת צוות מתואמת היטב כדי לאפשר ירי מהיר, ומשמעות הדבר - אימונים רבים. חלק מהותי מעליונותו של הצי הבריטי הייתה האימונים האינסופיים של צוותי התותחים, שהביאו לירי מהיר מאוד יחסית (ירי 2 קליעים בדקה וחצי נחשב ירי מהיר).

בגלל טקטיקת הקרב, התותחים שבהם הייתה חמושה ספינת הקו היו מסודרים בשניים או שלושה סיפונים: הסיפון העליון, הסיפון שמתחתיו, שנקרא סיפון התותחים (gun deck), ולעתים גם בסיפון שלישי, נמוך יותר. כמעט כל התותחים פנו לצידי הספינה, והקרב היה מתנהל צד מול צד. תותחים בודדים, אם בכלל, היו בחרטום ובירכתיים. דבר זה הפך צדדים אלו - חרטום, ובמיוחד ירכתיים - לנקודת תורפה של ספינות הקו. ספינות שהצליחו לתמרן ולירות בספינת אויב דרך הירכתיים (טקטיקה שנקראה raking), היו יכולות לגרום נזק חמור ביותר לאויב, שכן הקליעים היו עוברים מקצה אחד לקצה השני של הספינה, ולאויב לא הייתה כל דרך להגיב על ירי זה.

תותחי הספינות והחימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגים שונים של פגזי תותחים, שנישלו מספינת הקו השבדית וזה, 1680

התותחים היו תותחים חלקי קנה, שסווגו לפי משקל הכדור שהיו יכולים לירות. הצי הבריטי ייצר תותחים שירו קליע במשקל 6 פאונד, 9 פאונד, 12 פאונד, 18, 24 ו - 32 פאונד. לעתים רחוקות יוצרו תותחים של 42 פאונד.

התותחים ירו תחמושת מכמה סוגים. החימוש העיקרי היה קליע עגול, בדמות כדור, עשוי ממתכת; מכאן שמו האנגלי, round shot. חימוש נוסף היה מעין כדור קטן יותר שאליו היו מחוברות שרשראות מתכת כבדות. לאחר הירי היו השרשראות נפתחות, ומסתובבות במהירות גבוהה. כדור זה נקרא bar shot, ומטרתו הייתה לפגוע במפרשים, בתרנים ובחיבל, ובכך לנטרל את יכולתה של ספינת האויב לתמרן. סוג שלישי של חימוש היה כדור נגד אדם, שנקרא grape, על שם דמיונו לאשכול ענבים. המדובר במאות כדורי רובה שנארזו בשק; בעת הירי היה הכדור נפתח ומאות הכדורים היו מתפזרים על האויב. הירי נועד בעיקר לסיפון ספינת האויב, ובעיקר לסיפון האחרה (quarterdeck), מקומה של צמרת הפיקוד בספינה, כולל האדמירל (אם היה על אותה ספינה), הקפטיין, הקצינים, וכו'. ספינות בריטיות נשאו גם תותחים קצרים יותר, שנקראו carronade. תותחים אלו נועדו לירות לטווח קצר יותר, ולכן נעשה בהם שימוש במטען הודף קטן יותר; מאידך, ניתן היה לירות בהם קליע גדול בהרבה, שכן הקנה היה קצר יותר והרתע מצומצם יותר. הקארונדות ירו קליעים בגודל 42 פאונד ואף יותר; ספינת הדגל של הוריישו נלסון בקרב טרפלגר נשאה שני תותחי 68 פאונד, שהנחיתו מהלומה מוחצת על ספינת הדגל של היריב, כאשר ירו אל סיפון האחרה שלו קליעים נגד אדם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוויקיפדיה האנגלית: