אונס (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה, אונס הוא מעשה שנעשה בניגוד לרצון עושהו או כשניטלה ממנו חירותו לבחור בכל דרך שהיא, או הימנעות ממעשה הכרחי (לרוב מצווה). ההתייחסות ההלכתית למקרי אונס מתחלקת לשניים: עבירה באונס ואי-קיום מצווה באונס. בנוגע למקרים בהם אדם עבר עבירה בעל-כרחו, נפסק להלכה כי "אונס רחמנא פטריה",‏[1] וכל מקרה של עבירה שנעברה באונס - פטור העובר לחלוטין. מקור הפטוֹר המוחלט מעונש לכל העבירות שנעברו באונס, נלמד מפרשת נערה שנאנסה בספר דברים: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה." (דברים פרק כ"ב, פסוקים 24-25.)
החלק השני במקרי האונס אליו מתייחסת ההלכה - מקרים בהם לא קוימה מצווה כתוצאה מאונס, הם אמנם לא נחשבים לעבירה (אף על פי שהמצווה לא קויימה), אך מאידך אין זה נחשב למצווה. במקרים מסוימים ההלכה מתגמשת על מנת לעזור לאדם לקיים את המצווה למרות שלכאורה עבר זמנה.‏[2]

נאנס בעניינים ממוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מאונס בחטא בו הכלל הוא "אונס רחמנא פטריה", הכלל בדיני נזיקין הוא "אדם מועד לעולם, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון." (מסכת סנהדרין דף ע"ב), כלומר אדם שהזיק אחראי על מעשיו גם כשנעשו מתוך אונס. למרות זאת יש מקום לפטור כשהזיק בגלל איומי מוות, מכיוון שאז על פי ההלכה מותר לו להזיק. בנוסף לגבי קניינים צריך את הסכמת המקנה ובלעדיה הקניין לא יתקיים. גם חיובו של שומר שהחפץ שעליו שמר ניזוק באונס, תלוי בסוג השמירה ובסיכום מוקדם אם היה לגבי מצב של נזק באונס.

הזיק באונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור אדם שהזיק באונס עצמי למשל מתוך שינה או הקיא בלא כוונה על חפץ וגרם לו נזק, חייב בתשלום מלא. אך לגבי אדם שנאנס באיומי מוות להזיק ממון של אדם אחר נחלקו הפוסקים , הרמב"ם פסק ‏‏‏[3] שחייב לשלם, מכיוון שבסופו של דבר הוא גרם נזק וחייב גם במקרה של אונס כאמור, והראב"ד פסק‏[4] שפטור בגלל שמבחינה הלכתית מותר לו לגרום את הנזק כדי להציל את נפשו, ואין לחיב אדם בתשלום נזיקין, על דבר שמותר לעשותו.

נאנס למכור לקנות ולתת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי מי שנאנס למכור את נכסיו תמורת תשלום הוגן יש ג' דעות של אמוראים, לדעת רב הונא המכר חל כי מכיוון שמקבל תשלום הוא מסכים בדיעבד למכירה (בלשונו "אגב אונסו גמר ומקני"), לדעת רב ביבי הקניין לא תקף כי לא הייתה מכירה מרצון, לדעת רבא אם אילצו אותו למכור שדה ספציפי הקניין לא תקף, אבל אם אילצו אותו למכור אחד משדותיו והוא בחר איזה שדה למכור, הקניין תקף. להלכה נפסק בגמרא‏‏‏[5], שבכל מקום שקיבל תשלום הוגן הקניין תקף.

מי שנאנס לתת את נכסיו במתנה, לדעת כולם אין המתנה תקפה, כי גם בדיעבד הוא לא מסכים, שהרי אין לו שום תועלת מנתינת המתנה.

לגבי מי שנאלץ לקנות, הרשב"א ‏‏‏[6] כותב שהקניין חל כמו מי שנאנס למכור, אך הבית יוסף פוסק ‏‏‏[7] שאין הקניין קים כי אין זה דומה לנאנס למכור. ההסבר הנראה לדברי הבית יוסף הוא - כאשר נאנס למכור הוא מקבל סכום כסף שמהווה תמורה הוגנת לרכושו לכן הוא מסכים והמכירה קיימת, אבל כשנאנס לקנות - החפץ שלא רצה לקנותו אינו מהווה בעיניו תמורה הולמת אף אם שוויו בשוק גבוה יותר, וזה דומה לנאנס לתת במתנה שהמתנה לא תקפה.

שומר שנאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שומר שהחפץ שעליו שמר נלקח ממנו או ניזוק באונס חיובו תלוי בסוג השמירה‏‏‏[8], ובכל מקרה תמיד אפשר לסכם בהתחלה שהשומר יתחיב או יפטר במקרה של אונס.

  • שומר חינם: אדם ששומר ללא קבלת תמורה פטור במקרה של אונס, ואפילו במקרה שהחפץ אבד או נגנב השומר פטור
  • שומר שכר ושוכר: אדם ששומר ומקבל תמורה ואדם ששכר חפץ בתשלום פטורים במקרה של אונס כגון שוד, אך גניבה אינה נחשבת אונס ובמקרה זה חיבים לשלם.
  • שואל: אדם שקיבל בהשאלה או בהלואה חפץ ללא מתן תמורה חייב לשלם אף במקרה של אונס. במקרה שלווה כסף שנאסף עבור פדיון שבויים ונאלץ למוסרו תחת איומים על חייו, פטור מלשלם, כי הכסף שימש למטרה לה נועד ופדה את חייו של הלווה.

נאנס בדבר שיוצר דין הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנאנס לעשות פעולה שיוצרת דין הלכתי, ראשית היווצרות הדין תלוי האם הפעולה כשלעצמה יוצרת את הדין - ולכן גם כשנאנס הדין יחול בכל מקרה, או שהפעולה יוצרת את הדין רק בצירוך עם רצונו - לכן הדין יחול רק אם נניח שלאחר שנאנס הוא מסכים לדין בדיעבד, בגלל תועלת שיש לו או בגלל שיודע שרצון האלוהים שהדין יחול.

אונס בקידושין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי שקידושין יחולו צריך את הסכמת הבעל והאישה, כשאדם נאלץ לקדש נחלקו הראשונים אם הקידושים חלים, הרמב"ם סובר שהקידושים חלים כי הבעל מסכים בדיעבד‏[9], אך הטור מביא דעה שהקידושים אינם חלים כי אין הנחה שיש הסכמה אפילו בדיעבד‏[10], וכך כותב גם הרי"ף. להלכה אין הכרעה ברורה, מכיוון שכך נפסק שיש ספק קידושים, אסור לאיש ולאישה להתיחד שמא הצדק עם הטור שהקידושים לא חלים ואסור להם לינשא לאחר שמא הצדק עם הרמב"ם שהקידושים חלו. הפתרון הוא לעשות קידושים חדשים מרצון כדי שיהיו ודאי קידושים או לחלופין לתת גט כדי שמכאן ואילך ודאי לא יהיו נשואים.

אישה שנאנסה להתקדש לדעת כולם היא מסכימה בדיעבד כי על פי התלמוד אישה רוצה להתקדש יותר מהאיש. במקרה שאנסו אישה להתקדש יש תקנת חז"ל לבטל את הקידושים מתוך רחמים על האישה.

אונס בגט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשבעל שנאנס לתת גט אין לגט תוקף (זהו גט מעושה), משום שרצון הבעל הוא תנאי הכרחי לגט‏[11]. בעל שנאנס לתת גט וקיבל גם כסף כפיצוי, לדעת התשב"ץ יש לגט תוקף כי בדיעבד הבעל מסכים לגט בגלל הכסף, כמו מי שנאנס למכור שמסכים בדיעבד בגלל שמקבל תשלום הוגן‏[12], אך המאירי חולק עליו ופוסק שאין לגט תוקף כלל‏[13]. , מסתבר שטעמו של המאירי הוא מכיוון שמכר באונס חל רק אם המוכר קיבל תמורה הוגנת ולא חל כשנאלץ למכור שדה ששוה מיליונים תמורת סכום של אלפי דולרים, כך גם כל סכום כסף שיקבל בתמורה לויתור על אשתו אינו מהווה תמורה הולמת.

לעומת זאת בעל שחייב על פי ההלכה לתת גט (כגון חולה איידס) שליחי בית הדין יכולים לאונסו לתת גט ולומר "רוצה אני" והגט יחול, מכיוון שמניחים שרצונו הבסיסי של הבעל הוא לקיים את ציווי ההלכה, אלא שמסרב לתת גט משיקולים צדדים, לכן כשכופים אותו להסכים לתת אין זה כפיה רגילה אלא יש כאן הסכמה אמיתית מאחר שזהו רצונו הבסיסי‏[14].

במדינת ישראל החוק מקנה במצבים מסוימים היתר לאסור את הבעל ובמקרים קיצונים אף לכולאו בצינוק, עד שיסכים לתת גט לאשתו‏[15]. גט זה תקף מבחינה הלכתית שכן המאסר מתבצע רק כאשר הבעל חייב לגרש על פי ההלכה, וכאמור ההנחה שהוא מסכים בדיעבד.

נאנס לייבם ולחלוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנאנס לייבם היבום חל מכיוון שלא צריך את רצונו ליבום אלא רק את עצם הפעולה, אך אם עשה את פעולת הייבום מתוך שינה אין זה חל מכיוון שיבום זה גם סוג של קניין וישן לא יכול לקנות‏[16]. וכן כשנאנס לחלוץ החליצה חלה מכיוון שלא צריך את רצונו לחלוץ אלא רק את הפעולה עצמה. אם חלץ מתוך שינה החליצה לא חלה אף שאין זה קניין כי פעולה מתוך שינה אינה נחשבת לפעולה כלל‏[17].

אישה שנאנסה (זנות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה שאנסו אותה אינה נענשת ואין עליה חטא כלל כאמור "אונס רחמנא פטריה" אך מכיוון שנעשה בה מעשה עבירה היא נחשבת לפגומה ואסור לה להינשא לכהן, אפילו אם כבר הייתה נשואה לכהן צריכה ליפרד ממנו. בהקשר לכך מפרשת הגמרא את חלקו הראשון של הפסוק בספר קהלת "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות" שמשמעותו גרימת נזק בלתי הפיך, על מי שאנס אשת כהן שמאלץ אותה ליפרד מבעלה‏[18].

נאנס לישבע ולנדור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדר ושבועה חלים רק בהסכמת הנודר והנשבע, לכן אם נאנס לעשות זאת אין לכך כל תוקף מחייב‏[19].

בכל הנידונים הממונים וההלכתים, היווצרות אי נוחות כגון מכות אינה גורמת ליחשב לאנוס, רק על שבועה ונדר דרשו חז"ל את הפסוק "האדם בשבועה"- שצריך בשבועה ביטוי מיוחד להיותו של הנשבע "אדם" כלומר בכל רצון חופשי, ומכאן למדו שאם אימו עליו במכות שישבע שלא יאכל בשר, יכול לישבע ויחשוב בלב שמתכיון שלא יאכל בשר באותו יום בלבד, ולמרות ש"דברים שבלב אינם דברים", מחמת האונס זה בלבד יהיה תוקפה המחייב של השבועה‏[20].

סיכום דיני אנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב
דין סיבה
נאנס לחטוא (כללי) פטור האלוהים פטר את האנוס
נאנס לרצוח חייב אין הצדקה לרצוח כדי להציל את עצמך
נאנס לעבוד עבודה זרה\גילוי עריות חייב העוון חמור במיוחד
נאנס לחטוא ב"שעת השמד" חייב בשעת השמד עלולים להשתכח דיני היהדות
הזיק באונס עצמי (כגון מתוך שינה) חייב אדם אחראי על נזק גם באונס
נאנס להזיק באיום מוות מחלוקת סיבת הפוטר - מותר לו להזיק
החפץ שעליו שמר ניזוק באונס פטור התחיבות השמירה אינה כוללת מצב אונס
החפץ שהושכר ניזוק באונס פטור התחיבות של שוכר אינה כוללת מצב אונס
החפץ שהושאל ניזוק באונס חייב התחיבות של שואל כוללת מצב אונס
נאנס לקדש ספק אם חל נקודת הספק האם מסכים בדיעבד
נאנסה להתקדש לא חל חז"ל ביטלו
נאנס לגרש (כללי) לא חל צריך את רצון הבעל
נאנס לגרש, וקיבל תשלום מחלוקת נקודת המחלוקת האם מסכים בדיעבד
נאנס לגרש, משמחויב בכך על פי ההלכה חל כי רצונו הבסיסי לקיים ההלכה
נאנס לייבם חל היבום תלוי רק בפעולה
נאנס לחלוץ חל החליצה תלויה רק בפעולה
אישה שאנסו אותה אסורה לינשא לכהן יש בה פגם
נאנס לישבע\לנדור לא חל צריך את הסכמתו

דוגמאות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ההיסטוריה היהודית פעמים רבות גזרו השלטונות לעשות פעולות הנוגדות את הדת ולהימנע מקיומה. התייחסות ההלכה מחלקת בין מצב שהסיבה לגזירה היא משיקולים ענייניים או כדי לגרום צער ליהודים- בהם עדיף לחטוא מאשר למות, לבין מצב הקרוי "שעת השמד" שהכוונה לגרום לעזיבת הדת - בו אסור להשמע לגזירה גם למען הצלת החיים, כי מצב זה עלול להתפתח להתבוללות מוחלטת. גם כשאין כוונה מגמתית להחטיא אם האונס הוא לחטוא בשפיכות דמים עבודה זרה וגילוי עריות אסור לחטוא בשום אופן‏[21].

להלן אירועים מפורסמים לאורך ההיסטוריה:

גזירות אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס

בשנת 167 לפנה"ס גזר אנטיוכוס הרביעי שורה של גזירות כנגד שמירת המצוות. מבחינה הלכתית מכיוון שמטרתו הייתה לגרום לעזיבת התורה, אסור להישמע לגזירות אפילו במחיר מוות, ואכן יהודים רבים נרצחו עקב שמירת המצוות. בשלב מאוחר יותר פרץ מרד החשמונאים במטרה לאפשר את קיום המצוות.

הרומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מספר התמודדויות של היהודים מול מצבי אונס מצד השלטון הרומאי: באמצע המאה השנייה לספירה, גזר השלטון הרומאי איסור על לימוד תורה קיום ברית מילה וציוה לחלל את השבת. מבחינה הלכתית זה "שעת השמד" ולכן היה אסור לחלל את השבת גם במחיר מוות. לאור המצב החמור ארגן רבי אלעזר בן שמוע הפגנה לילית מול מרכז השלטון הרומאי במהלכה הכריז "אי שמים! לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה השתננו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות רעות." ההפגנה הועילה הרומאים ביטלו את גזירת השמד וחיי היהודים ניצלו‏[22].

בתקופת בית המקדש השני גזרו הרומאים איסור על הבאת ביכורים לבית המקדש ועל הבאת עצים למזבח, בכל הכניסות לירושלים הועמדו חיילים רומאים למנוע הכנסת הביכורים והעצים. היהודים עקפו את הגזירה בדרך פשוטה, את פירות הביכורים החביאו בתוך סל ואת העצים שרצו להביא חיברו לסולמות, לשומרים הסבירו שהם זקוקים לסולמות להודים גוזלים משובך, וכך נכנסו לירושלים בשלום‏[23].

גזירות תתנ"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

בשנת ד'תתנ"ו (1096) במהלך מסעי הצלב נאלצו קהילות רבות לבחור בין התנצרות למוות. מבחינה הלכתית אסור להתנצר כיון שזה עבודה זרה שהיא אחת מג' העבירות שדינם ייהרג ואל יעבור, ואכן קהילות שלמות נרצחו מכיוון שלא הסכימו להתנצר.

פולמוס נרחב התנהל בין פוסקי אותה תקופה בשאלה האם צריך להמית ילדים כדי למנוע את הטבלתם לנצרות בעל כורחם. הרב יום טוב מינאני (מחבר הפיוט "אמנם כן יצר סוכן" הנאמר בתפילה בליל יום כיפור) שחט 60 ילדים ובסוף גם את עצמו כדי שלא יוטבלו על כורחם לנצרות. בספר חסידים נפסק לאסור לעשות זאת, בספר גם מסופר על רב קהילה ששחט את הילדים כדי למנוע את התנצרותם בכפייה, וכעונש על כך נהרג במיתה משונה.

גירוש ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו גירוש יהודי ספרד
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גירוש ספרד

בשנת 1492 חתם מלך ספרד על צו המאלץ את יהודי ספרד להתנצר או לגלות. ההלכה אוסרת להתנצר בשל העובדה שמדובר ב"שעת השמד", עבודה זרה שלגביה נאמר "ייהרג ואל יעבור", ובנוסף אין זה אונס גמור מפני שהתאפשר ליהודים לגלות לארץ אחרת ולהישאר ביהדותם. לעומת יהודים רבים (המכונים אנוסים) שהתנצרו בניגוד להלכה, בחרו רוב יהודי ספרד לגלות.

גזירות ת"ח ות"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות ת"ח ת"ט

בשנים ה'ת"ח- ה'ת"ט נערכו סדרות פרעות ביהודים על ידי כוחותיו של בוגדן חמלניצקי. בדרך כלל התאפשר ליהודים להציל את חייהם בתמורה להתנצרות. מבחינה הלכתית מכיוון שמדובר בעבודה זרה אין להתנצר בשום אופן, ואכן יהודים רבים העדיפו למות על קידוש השם. מספר הנרצחים נערך בלמעלה מ-100,000 שנטבחו במיתות שונות ומשונות. היו מיעוט שהתנצרו כדי להינצל, עבורם פרסם מלך פולין צו המתיר למי שהתנצר באונס לשוב ליהדותו. בעקבות הצו חזרו האנוסים לקיים מצוות בגלוי.

אנוסי משהד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח זיכרון לאנוסי משהד בשכונת הבוכרים בירושלים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנוסי משהד

בשנת 1839 נאלצו יהודי משהד לבחור בין התאסלמות למוות. הרמב"ם כותב בספרו אגרת השמד כי התאסלמות פחות חמורה מהתנצרות ואינה נחשבת לעבודה זרה, ובנוסף עקב העובדה שאחר ההתאסלמות אין כפיה מעשית ולכל ברור שהיהודים נשארים נאמנים לדתם, מותר להתאסם כדי להישאר בחיים. לאור פסיקה זו יהודי משהד התאסלמו והמשיכו לקיים מצוות בסתר.


מחנות הריכוז הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנות הריכוז הנאצים, נאסרו לחלוטין קיום המצוות‏[24], והיהודים נאלצו לחלל שבת באופן קבוע. מבחינת ההלכה אין חובה להימנע מלחטוא ולקיים את המצוות במסירות נפש, מכיוון שכוונת הנאצים לא הייתה להחטיא את היהודים אלא לצער אותם. למרות זאת יש עדויות רבות על יהודים שקיימו מצוות תוך סכנת מוות‏[25][26] על אף שמבחינה הלכתית לא היו חיבים לעשות זאת, ובכך נהגו כדעת חכמי אשכנז הרא"ש והתוספות שפסקו שמצווה למסור את הנפש כדי שלא לחטוא ומקיים בזה מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך"‏[27], ובניגוד לדעת הרמב"ם שפסק שאסור למסור את הנפש אלא במקרים שמחויבים לעשות זאת ‏[28].

לעומת זאת היו מקרים שהנאצים הורו לאנשי היודנראט לסייע להם ברצח יהודים , במקרה זה הדין להימנע מכך אף במחיר מוות מכיוון ששפיכות דמים היא מג' העבירות שעליהן יש חובה להיהרג ולא לעבור עליהן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור: מסכת עבודה זרה, נ"ד א'.
  2. ^ דוגמה לכך מופיעה עוד בתנ"ך, בנוגע לזמן הקרבתו של קרבן פסח. לכתחילה זמן ההקרבה הוא י"ד בניסן ומי שלא הקריב בזמן זה אינו יכול להקריב מאוחר יותר, אך התורה התחשבה במי שנאנס מפני שהיה טמא או שגר רחוק מבית המקדש ולא יכול היה לבוא בזמן, ועבורו נקבע מועד חוזר להקרבה הקרוי פסח שני.‏‏ מקור: ספר במדבר פרק ט' פסוקים י-י"א.
  3. ^ ספר משנה תורה הלכות חובל ומזיק פרק ח' הלכה ב-ד
  4. ^ שם הלכה ב'‏
  5. ^ מסכת בבא בתרא דף מ"ח עמוד ב'
  6. ^ חידושי הרשב"א על מסכת קידושין דף ב' עמוד ב'
  7. ^ בטור חושן משפט סימן ר"ה
  8. ^ מסכת בבא מציעא פרק המפקיד
  9. ^ ספר משנה תורה הלכות אישות פרק ד' הלכה א'
  10. ^ ארבעה טורים חלק אבן העזר פרק מ"ב סעיף א'
  11. ^ מסכת גיטין דף פ"ח עמוד ב'
  12. ^ ספר התשב"ץ חלק א' סימן א'
  13. ^ חידושי המאירי על מסכת גיטין דף פ"ח עמוד ב'
  14. ^ ספר משנה תורה הלכות גירושין פרק ב הלכה כ'
  15. ^ אפרת וייס, עתירה לבג"ץ: סרבן הגט נכלא בצינוק בניגוד לחוק, באתר ynet‏, 19 בדצמבר 2001
  16. ^ פירוש רש"י על מסכת יבמות דף נ"ד עמוד א'
  17. ^ מסכת יבמות פרק "החולץ"
  18. ^ מסכת חגיגה דף י עמוד א'
  19. ^ מסכת נדרים דף כ' עמוד ב'
  20. ^ ספר משנה תורה הלכות שבועות פרק ג' הלכה א'
  21. ^ מסכת סנהדרין דף ע"ד עמוד א'
  22. ^ מסכת תענית דף י"ח עמוד א'
  23. ^ מסכת תענית דף כ"ח עמוד א'
  24. ^ אנציקלופדיית "שמע ישראל" בהוצאת האדמו"ר מקאליב
  25. ^ [1] (הקישור אינו פעיל, 16.4.2011)
  26. ^ יפה אליאך, שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות-הריכוז, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  27. ^ הרא"ש והתוספות בפירושם על מסכת עבודה זרה דף כ"ז עמוד ב'
  28. ^ ספר משנה תורה הלכות יסודי תורה פרק ה' הלכה א' וד'