אוסטפוליטיק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: בערך משפטים לא ברורים וטעויות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
וילי שטוף (ימין) ווילי ברנדט (שמאל) בארפורט; המפגש הראשון של הקנצלר הפדרלי בגרמניה המזרחית.

האוסטפוליטיקגרמנית: Ostpolitik; המדיניות המזרחית) הייתה מדיניות שהנהיג קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, שמטרתה הפשרה ביחסי גרמניה המערבית ומדינות הגוש הקומוניסטי באמצעות הסיסמה "שינוי באמצעות התקרבות". את המדיניות יזם שר שיתוף הפעולה הכלכלי הסוציאל-דמוקרט אגון באר ב-1963, אך היא קודמה בתקופת כהונתו של ברנדט; מדיניות זו הביאה להרגעת המתיחות עם מדינות הגוש המזרחי (ביניהן גרמניה המזרחית) וב-1971 הוענק לו פרס נובל לשלום על הישג זה.

המונח המדויק יותר למדיניות זו הוא למעשה "המדיניות המזרחית החדשה" (Neue Ostpolitik), שבאה לבדל את גרמניה המערבית ממדיניותן לשעבר של מדינות מזרח אירופה שהיו בהנהגת ממשלות דמוקרטיות-נוצריות עד 1969. הנוצרים-דמוקרטים שהיו תחת השפעתו של הקנצלר לשעבר קונרד אדנאואר ואחרים, ניסו להתעלם ולבודד את המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית, בעוד שהסוציאל-דמוקרטים שהיו תחת השפעתו של ברנדט ניסו להשיג יותר חופש עבור המזרח-גרמנים באמצעות מידה מסוימת של שיתוף פעולה.

רקע ותכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, גרמניה נחלקה לשתיים, פיצול שסימל את המלחמה הקרה: גרמניה המערבית (הגוש המערבי) וגרמניה המזרחית (הגוש המזרחי). תחילה טענה כל אחת מהממשלות כי היא מייצגת את העם הגרמני כולו; עם זאת, גרמניה המערבית טענה כי היא הממשלה הגרמנית היחידה בעלת לגיטימציה דמוקרטית. בשלהי שנות ה-60 הממשלה הקומוניסטית של גרמניה המזרחית טענה כי אין עוד אומה גרמנית נוספת ברגע שגרמניה המזרחית הקימה אומה "סוציאליסטית".

הממשלה הפדרלית של גרמניה המערבית נשלטה בידי המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית בשנים 19491969: תחילה בראשות קונרד אדנאואר ואחר כך בידי לודוויג ארהארד וקורט גאורג קיזינגר; אי לכך, הממשלה סירבה לקיים יחסי חוץ עם גרמניה המזרחית בשל האופי הדמוקרטי שלה. להוסיף על כך, דוקטרינת הלשטיין שפיתח אדנאואר גרסה כי גרמניה המערבית לא תכונן כל קשר דיפלומטי עם מדינות אשר יכירו בגרמניה המזרחית הקומוניסטית (מלבד ברית המועצות). יישומה הראשון של הדוקטרינה התרחש ב-1957 כאשר סירבה גרמניה להכיר ביוגוסלביה בעקבות קבלת שגריר מזרח-גרמני. בשנות ה-60 התברר כי מדיניות זו לא תעבוד לנצח; הרפובליקה המערבית כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל (הסכם השילומים) ב-1965 ובתגובה לכך נותקו יחסיה עם מדינות ערב, אשר בחרו לכונן יחסים דיפלומטיים עם גרמניה הקומוניסטית.

עוד לפני תחילת כהונתו כקנצלר, וילי ברנדט, ראש העיר הסוציאליסטי של ברלין המערבית, רדף כל מדיניות אשר עלולה לקרב את שתי הגרמניות, בדרך כלל מתוך אינטרס של מסחר חוצה-גבולות. הצעתו החדשה של האוסטפוליטיק קבעה כי דוקטרינת הלשטיין לא הועילה בערעור המשטר הקומוניסטי או בהקלת מצבם של הגרמנים בגרמניה המזרחית. ברנדט האמין כי עידוד שיתוף פעולה עם הקומוניסטים יטפח יחסים בין הגרמניות ומסחר יערער את הממשלה הקומוניסטית לטווח הארוך.

עם זאת, הדגיש ברנדט, כי האוסטפוליטיק לא תזניח את הקשרים ההדוקים של הרפובליקה הפדרלית עם הגוש המערבי, ארצות הברית ואף את חברותה בברית נאט"ו. ואכן, בשלהי שנות ה-60, העמדה הבלתי-מתפשרת של דוקטרינת הלשטיין נחשבה למזיקה לאינטרסים של ארצות הברית; יועצים וקובעי מדיניות אמריקאים רבים, בייחוד הנרי קיסינג'ר, דחקו ברפובליקה להתגמש. במקביל, מדינות אחרות באירופה המערבית נכנסו לתקופה של מדיניות נועזת יותר כלפי המזרח. כאשר עלתה ממשלת ברנדט לשלטון ב-1969, חששו פוליטיקאים רבים מגרמניה עצמאית יותר, מעין "הסכם רפאלו" מחודש. בצרפת עלה חשש כי גרמניה תתחזק לאחר דטאנט.

הגשמת המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלת המתחים שחזתה האוסטופוליטיק התחילה דווקא עם ברית המועצות, המדינה המזרחית היחידה עמה כוננה גרמניה המערבית קשרים דיפלומטיים רשמיים. ב-1970 חתם ברנדט על הסכם מוסקבה על אודות ויתור השימוש בכוח והכרת גבולות אירופה הנוכחית. מאוחר יותר באותה השנה, חתם ברנדט על אמנת ורשה בתהליך הכרה רשמי ברפובליקה העממית של פולין. אמנת ורשה חזרה למעשה על יסודות הסכם מוסקבה אך בעיקר הדגישה את הכרתה של הרפובליקה הפדרלית בקו אודר-נייסה, המציין את הגבול בין גרמניה ופולין. גרמניה המערבית חתמה על מספר הסכמים נוספים עם מדינות המזרח בעקבות אלו.

ההסכם השנוי ביותר במחלוקת היה אמנת היסוד עם גרמניה המזרחית ב-1972, שכוננה יחסים רשמיים בין שתי הגרמניות לראשונה מאז החלוקה. המצב היה מסובך בעקבות הטענה של הרפובליקה הפדרלית כי היא מייצגת את העם הגרמני בשלמותו; ברנדט ניסה לעקוף מכשול זה בכך שחזר על הצהרתו מ-1969, לפיה למרות ששתי המדינות קיימות בגרמניה, הן לא יכולות להתייחס זו לזו כאל זרות. מפלגת האופוזיציה השמרנית הנוצרית-דמוקרטית דחתה את אמנת היסוד בבונדסטאג בטענה כי הממשלה מחלקת עמדות פדרליות בקלות רבה מדי.

ממשלת ברנדט, קואליציה של סוציאל-דמוקרטים ודמוקרטים חופשיים, איבדה חברי פרלמנט לטובת האופוזיציה הנוצרית-דמוקרטית השמרנית במחאה על אמנת היסוד. לבסוף, אושרה האמנה בפרלמנט הפדרלי ב-11 במאי 1973. על פי אמנת היסוד של הרפובליקה הפדרלית והרפובליקה הקומוניסטית, נעשו חילופי שגרירים בין שתי הגרמניות, שכונו "ייצוגי קבע" מסיבות פוליטיות. ההכרה ההדדית פתחה דלת עבור השתיים להצטרפות לאו"ם.

ב-6 במאי 1974 התפטר ברנדט באופן מפתיע מתפקיד הקאנצלר, על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום. פרשנים פוליטיים מאוחדים בדעתם כי פרשיית הריגול הייתה רק אמתלה נוחה להתפטרות. לדעתם, הסיבה האמיתית לכך היא תחושת המיאוס שחש ברנדט מהתפקיד, שהביאה להצטברות ביקורת פנימית במפלגה נגד סגנון הנהגתו. בתור מחליפו של ברנדט בתפקיד הקאנצלר נבחר הלמוט שמידט. ברנדט עצמו נותר בתפקיד יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

בעקבות מהפכת סתיו העמים הופלה חומת ברלין ב-1989; אירוע שבעקבותיו החלה סדרה של אירועים שבעטיהם אוחדה גרמניה מחדש; התהליך היה למעשה הבלעה של גרמניה המזרחית לתחומי גרמניה המערבית, שהביא לרגשות התמרמרות במזרח ולראייה של תהליך האיחוד כ"סיפוח" או "כיבוש". עד עצם היום הזה ניתן לראות הבדלים בין המזרח למערב בגרמניה המודרנית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Carol Fink, Bernd Schaefer: Ostpolitik, 1969–1974, European and Global Responses, Cambridge University Press, Cambridge [et al.] 2009, ISBN 978-0-521-89970-3.
  • Helga Haftendorn: Deutsche Außenpolitik zwischen Selbstbeschränkung und Selbstbehauptung 1945–2000. Deutsche Verlags-Anstalt: Stuttgart / München 2001, pages 173-193

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]