אופוס סקטילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אופוס סקטילה בוילה אדריאנה בטיבולי

אופוס סקטילהלטינית: opus, אופוס - עבודה; sectile, סקטילֶה - חתוך, מחולק) היא שיטת ריצוף בה נעשה שימוש בלוחות אבן צבעוניים בעלי צורות גאומטריות משתנות. לוחות אלו הוטבעו במערך הריצוף השלם לעתים קרובות תוך כדי בניית מערכי דגמים. הרצפות נושאות בדרך-כלל דגמים בעלי מאפיינים קבועים החוזרים על עצמם. שיטה זו מופיעה בכתובים לראשונה בספרו של מרקוס ויטרוביוס פוליו "על אודות האדריכלות", שם הוא מצביע על טכניקה זו לצד שיטות ריצוף מקובלות אחרות. טכניקה זו נכנסה לשימוש כבר במאה הרביעית לפנה"ס בעולם היווני, בעיקר במסגרת דגמים פשוטים מאוד של משבצות. בעולם ההלניסטי הפכו הדגמים למורכבים יותר עם הופעתם של דגמים גאומטריים ואף תיאורים פיגורטיביים, אלו נחתכו באופן ישיר והוטבעו במערך הכולל, לעתים בשילוב עם ריצוף פסיפס פשוט.

בתקופה הרומית נמצא שימוש באופוס סקטילה בעיקר בבתי עשירים; בתקופה הביזנטית הפכו להיות בשימוש נפוץ כעיטורי קירות של כנסיות.
שיטת ריצוף זו נחשבה ללא ספק ליוקרתית ביותר ועמדה בראש הייררכיית הרצפות שנהגו בעת העתיקה. הדוגמאות הקדומות ביותר מופיעות באיטליה בתקופה ההלניסטית, ומצביעות על שימוש באבני גיר צבעוניות כחומר הגלם שממנו עשויות היו הרצפות. בעולם הרומי נפוץ השימוש בשיש כחומר גלם, לצד האבנים האחרות, החל מן המאה הראשונה לפנה"ס.

טיגריסית תוקפת עגל, אופוס סקטילה מהמאה הרביעית, מבזיליקת יוניוס באסוס ברומא (מוצג במוזיאון הוותיקן).

הלוחות יוצרו בטכניקה מעורבת. הלוחות הפשוטים יוצרו בניסור. פלטות האבן נוסרו לעתים כשצידן התחתון מחודד, כדי להקנות אחיזה טובה בטיח שאליו הן הוצמדו, בעוד הצד העליון היה חלק לגמרי. הלוחות הונחו על גבי טיח לח, שהתקשה לאחר ההנחה ויצר אחיזה טובה של הלוח המוצמד. הטיח היה מורכב מתערובת של סיד ואפר, שיצרה אפקט התקשות של בטון. על מנת למנוע תזוזה או שבירה של הלוחות ושמירה על מפלס אחיד, נהגו להצמיד את הלוחות אחד לשני ולהניח אבנים בנקודות החיבור הרגישות. האבנים שהוצמדו לטיח הפכו לחלק ממכלול התשתית שתמך ואחז בלוחות.

אופוס סקטילה בארץ־ישראל בתקופה ההרודיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר האינפורמציה על צורת הרצפות ושיטת הנחת הריצוף שנהגו בתחומי ארץ ישראל מקורה בארמון השלישי של הורדוס ביריחו, מצדה ומבצר קיפרוס.

פאולין דונסיל-ווט טוענת במחקרה כי כל רצפות האופוס סקטילה שנמצאו בשימוש באתרים ההרודיאניים בארץ נעשו מאבנים מקומיות, וזאת בניגוד להבחנתו של אהוד נצר, שטוען כי נעשה שימוש באבנים מקומיות לצד שיש מיובא. טענתה של דונסיל-ווט היא כי למעט האבנים השחורות, כל שאר האבנים הבהירות מקורן ממחצבי אבן-גיר הסמוכים לאזור בית לחם. החוקרת מבחינה בכמה גוונים של אבני הגיר – ורוד בהיר או ורוד כהה, אדום-כתום, צהוב-חזק, צהוב-חלש. לאבנים אלו נלוו עורקים בצבעים שונים - בדרך כלל אדום-ארגמן; עורקים אלו הם שהקנו להם את המראה דמוי השיש. אבני הדולומיט הלבנות, הדומות בצבען לבהט, הן לטענתה אבנים הנפוצות במרחב הרי יהודה. זיהוי האבנים השחורות הביא למסקנה כי מדובר בשני סוגי אבנים: אבן ביטומנית וצפחה, הבאות שתיהן ממחצבים הסמוכים לים המלח. האבנים האפורות גם הן סוג של אבנים ביטומניות.
לעומת זאת, על פי מסקנתו של נצר אפשר להצביע על מספר סוגי אבנים בהן נעשה שימוש לייצור הרצפות, ביניהן גם אבנים מיובאות. זיהויין של האבנים המיובאות נעשה על ידי חוקרים מן האוניברסיטה העברית:

  • cipollino - שיש בהיר עם עורקים ירוקי ממזרח יוון
  • pavonazzeto - שיש בהיר עם עורקים סגלגלי ממרכז טורקיה
  • breccia corallina - שיש אדום עם כתמים לבנים מצפון-מערב טורקיה
  • bianco e nero antico - שיש בהיר עם כתמים שחורים מדרום-מערב צרפת
  • giallo antico - אבן-גיר צהבהבה עם עורקים ורודים ממרכז טורקיה.

צבע האבנים ואיכותן הם שהיוו את השיקול בבחירת חומר הגלם המתאים ביותר. בעולם הרומי מוכר שימוש בשיש בצבעים שונים. הנהייה אחר מרקמי הצבע המיוחדים מוצאת ביטויה באזורים השונים מהם הובאו חומרי הגלם לייצור הרצפות. הדוגמאות המוצגות כאן הן רק חלק קטן ממגוון עשיר של סוגי אבנים בהן נעשה שימוש.
שימוש נרחב ברצפות אלו נעשה בבתי מרחץ. יתרונן היה בכושר עמידתן בתנאי לחות ורטיבות, ומכאן תפוצת השימוש הנרחבת דווקא במבנים מסוג זה. רוב הדוגמאות בארץ מגיעות מבתי מרחץ כדוגמת מצדה, קיפרוס, הרודיון, מכור וככל הנראה גם קליהרי (בעבר הירדן). הדוגמאות מיריחו וירושלים הן דוגמה לשימוש במרצפות אופוס סקטילה במבני כינוס והתוועדות.

בהקשר לירושלים מציין יוסף בן מתתיהו שימוש באבני ריצוף צבעוניות:

בתארו את ארמונו של הורדוס שהיה בסמוך למגדלי המצודה במערב העיר, מדגיש יוסף בן מתתיהו את פארן של אבני הריצוף:

"מי יוכל לתאר את מרצפת הבניינים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות, אשר הובאו מכל הארצות למכביר."

בתארו את רחבת הר-הבית מציין יוסף בן מתתיהו

"וכל הככר מתחת לרקיע היה ריצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות."

תאור זה עשוי בהחלט לשקף שימוש ברצפות אבן צבעוניות בטכניקת ה'אופוס סקטילה'. בפרויקט סינון עפר הר הבית נמצאו שברי אריחי ריצוף רבים מסוג 'אופוס סקטילה'[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Pauline Donceel–Voute, "Les Pavement en Opus Sectile des ler siècle avant – Ler siècle après J.C. autour de la Mer Morte", La mosaique Grèco-Romaine VIII, 2001
  • Ehud Netzer, The Architecture of Herod, The Great Builder, Mohr Siebeck, 2006
  • Ehud Netzer, Hasmonean and Herodian Palaces at Jericho – Final Reports of the 1973-1987 Excavation, Volume I: Stratigraphy and Architecture, Jerusalem, 2001
  • Vitruvius , On Architecture (7.1.3,4) , E.H. Warmington (ed.) , Harvard University Press , London, 1934

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גבריאל ברקאי ויצחק שמעון דבירה, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, כרך 7, "מפעל סינון העפר מהר-הבית - דו"ח מקדמי שלישי", עמ' 74-75).