אוקיינוס הסערות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוקיינוס הסערות

אוקיינוס הסערותלטינית: Oceanus Procellarum) הוא הים הירחי הגדול ביותר הנמצא בצידו המערבי של הצד הנראה של הירח. השם ניתן על ידי אסטרונום איטלקי ג'ובני בטיסטה ריצ'ולי בשל ההנחה שרווחה בזמנו כי מזג האוויר בכדור הארץ מושפע ממופעי הירח והסערות מתחילות עם הופעת האוקיינוס. אורכו מצפון לדרום גדול מ-2,500 ק"מ, ושטחו בערך 4,000,000 קילומטרים מרובעים.

אופן היווצרות מיקום ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לשאר ימות הירח נוצר אוקיינוס הסערות על ידי לבת בזלת שיצרה עמק בתקופה הקדם אימבריית. בחלקו הצפון-מזרחי מופרד האוקיינוס מים הגשמים על ידי הרי קרפטים. בצדו הצפון מערבי נמצא מכתש אריסטרכוס, שהוא הנקודה הבהירה ביותר בצדו הנראה של הירח. בצדו הצפוני הוא מסתיים בסינוס רוריס.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגשושיות הראשונות שנחתו בשטח האוקיינוס היו הגשושיות הסובייטיות לונה 5, לונה 9 ולונה 13, והגשושיות האמריקאיות ריינג'ר 7, סרוויור 1 וסרוויור 3. ב-19 בנובמבר 1969 רכב הנחיתה הירחי של משימת אפולו 12 הביא את פיט קונראד ואלן בין לטבעת השנייה של האוקיינוס, המכונה הים הנחקר. הם נחתו במרחק 300 מטרים מן הגישושית סירוויור 3 ובמרחק 370 מטרים דרומית למכתש קופרניקוס. במהלך שהותם נאספו על ידם כ-45 קילוגרמים מסלע הירח, שהיה בהיר יותר מזה שבים השלווה, והובא חזרה לכדור הארץ.