אורדוניו השני, מלך לאון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורדוניו השני
פסל של אורדוניו השני ב"פלאסה דה אוריינטה" במדריד, פרי יצירתו של לואיס סלבדור קרמונה, 1753-1750

אורדוניו השני "אדפונסיס" (בספרדית: Ordoño II Adefónsiz, בערך 873 -924 לאון) היה מלך של גליסיה (בין השנים 910 - 914 בחסות ממלכת לאון, אחר כך כחלק ממנה) בין 910-924 ומלך לאון בין 914 ובין 924, בן לשושלת האסטוריאנית-לאונית. בן שני של אלפונסו (אדפונסו) השלישי הגדול, מלך אסטוריאס, הצטיין אורדוניו השני כמלך נמרץ ולוחמני שאיחד תחת שלטונו את שטחי ממלכת לאון והתעמת עם הכובשים המוסלמים ששלטו בזמנו על רוב חצי האי האיברי. היה אחד מהדמויות המובילות של ה"רקונקיסטה".

רקע משפחתי ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורדוניו השני נולד בסביבות שנת 873 כבנם השני של אלפונסו השלישי, מלך של אסטוריאס, ושל המלכה חימנה לבית גארסס מפמפלונה. מצד אביו, היה נכדו של המלך אורדוניו הראשון, מלך אסטוריאס ושל המלכה נוניה. בנעוריו נשלח על ידי אביו לסרגוסה כדי להתחנך אצל מוחמד אבן לובּ בחצרם של באנו קאסי, שושלת של בסקים מומרים לדת האסלאם - "מולאדים", ששלטו בעמק האברו העילי ונמצאו בקשרי ידידות עם משפחתו. ‏[1] מגיל צעיר לקח אורדוניו חלק בניהול המדינה, לצידו של אביו. עוד בימי שלטון אביו, קיבל הנסיך הצעיר על עצמו את ניהול חבל גליסיה, שהייתה חלק מממלכת אסטוריאס. הוא פיקד אישית בשנת 910 על מסע צבאי נגד המוסלמים מדרום חצי האי האיברי. הגיע עד לעיר סביליה והרס ושדד "אחד מפרבריה המבוצרים והעשירים ביותר" (כפי שתואר ב"היסטוריה סילנסה" Historia Silense)- רֶחֶל (Regel), שמיקומה לא זוהה בימינו בוודאות.

מסיבות לא ידועות, מרדו בניו של אלפונסו השלישי באביהם בשנת 909 ואף כרתו בהמשך ברית נגדו עם הרוזן של קסטיליה, מוניו נונייס, חמיו של יורש העצר, גרסיה, האח הבכור של אורדוניו. אף על פי שהמלך אלפונסו הצליח ללכוד את גרסיה ולכלוא אותו בטירה גוסון, באסטוריאס, כעבור שנה אולץ לוותר על השלטון לטובת בניו ולחלק את הממלכה ביניהם: בנסיבות אלה קמה ממלכת לאון שנמסרה לידי גרסיה, הידוע כגרסיה הראשון, בעוד ממלכת גליסיה נותרה בידי אורדוניו, וממלכת אסטוריאס המצומצמת עברה לידי פרואלה. ‏[2] האב המודח, אלפונסו השלישי, נפטר תוך זמן קצר בעיר סמורה ב-20 בדצמבר 910.

מלוכתו בגליסיה. הטבח באבורה (913)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הכתרתו כמלך גליסיה, אורדוניו היה, בדומה לאחיו פרואלה, בחסות מסוימת של אחיו הבכור גרסיה הראשון, שהיה למלך הראשון של לאון. על מנת להגן על מרחב פעולתו בגליסיה כינס אורדוניו עוד ב 7 ביוני 910, בעיר לוגו, את אצילי ממלכתו וקיבל מהם הבטחות נאמנות, בנוכחות הבישוף ריקרדו של לוגו. (ל"אדוננו האדון אורדוניו" (nostro domino donno Ordonio)). ‏[3] יחסו של גרסיה הראשון כלפיו לא היו לבביים במיוחד. כשמת אביהם אלפונסו השלישי, מנע גרסיה מהבישוף חנאדיו דה אסטורגה שהגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה להשתמש ב-500 המתקל ‏שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; להערות שוליים ללא שם חייב להיות תוכן מזהב metcales ex auro purissimi ‏ 500 שביקש אורדוניו לתרום למתחם הקודש בקומפוסטלה ‏[4] בהתאם לצוואת אביו. ‏[5][6] כמלך גליסיה ולאחר מכן כמלך לאון המשיך אורדוניו במדיניות ההתקפית של אבותיו נגד הכובשים המוסלמים. וזאת בשתי חזיתות: בדרום-מערב - יצא לפשיטות על מרידה ועל אבורה. במזרח כרת ברית עם המלך סנצ'ו הראשון גארסס של נווארה נגד חליפות קורדובה.

בשנתו הרביעית כמלך ב-19 באוגוסט 913 הגיע "הרודן" "אורדון אבן אדפונס", כפי שקראו לו המורים, עד לעיר אבורה. לפי הכרוניקה של אל נאציר, בראש צבא של שלושים אלף לוחמים - רגלים, פרשים וקשתים, הצליח לפרוץ לתוך העיר ולשדוד אותה ולטבוח בתושבים המוסלמים. בקרב נפלו מושל העיר מרוואן עבד אל מליכ ו-700 ממגני העיר. כ-4000 תושבים, רובם נשים וילדים נלקחו בשבי. לדברי הכרוניקים הערבים במקום שנקרא "אל אטראס" ("המיצר") בככר העיר אבורה הגיעה ערימת הגופות של הנטבחים לגובה של שני בני אדם. ‏[7] כפי שמקוננת הכרוניקה של אל נאציר: "עוד לא נודע בזכרונה של אנדולס אסון כבד יותר לאסלאם מהתבוסה המחרידה והנוראית הזאת מידי האוייב"

המלך השני של ממלכת לאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 914 ,אחרי מותו הפתאומי, ללא צאצאים, של אחיו גרסיה, בעקבות פצעים בקרב, ירש אורדוניו את כתר המלכות של לאון. אחרי שחלה בעת שהותו באזור בדחוס, נסע לנוח במחוזותיו בגליסיה. בתעודה שהוציא לטובת הדיוקסיה מונדוניידו הביע ספקות לגבי סיכוייו להחלים: "אני חש כי מותי קרב ושלא נותרה לי תקווה אחרת אלא רחמי האל הכל יכול והתערבותם של הקדושים") אולם בדצמבר כבר התאושש לחלוטין וזכה לקבלת פנים מפוארת בסנטיאגו דה קומפוסטלה. ב-12 בדצמבר 914 הוכתר "הכובש של כריסטוס" (debelador de Cristo), כפי שכונה, כמלך על ידי תריסר בישופים, בפני אסיפה של כל האצילים הגדולים וראשי הכמורה.

המסעות הצבאיים הראשונים (914-916)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שחיזק את שליטתו בלאון והבטיח לעצמו את תמיכת האצילים, בקיץ 915 אירגן אורדוניו השני את מסעו הצבאי הראשון כמלך של לאון, אל האדמות שמצפון לעיר "מקנסת אל אסנאם". לפי ההיסטוריון האנדלוסי אחמד אבן מוחמד א-ראזי, המלך שם פעמיו אל העיר מדיין באזור בדחוס, כבש את במצודה קלאת אל הנאש (קסטיליו דה לה קולברה או קסטרו אלאנחה), הכניע את מרידה ואת בדחוס ואילץ אותן לשלם לו מס. חזר עם שלל ושבויים רבים. בשובו למולדת הודה למרים הקדושה והקים לכבודה, בעזרת השלל שתפס, את הקתדרלה של לאון. לטובת בנייתה ויתר על חלק ממתחם הארמון המלכותי.‏[8]

בקיץ 916 הוביל אורדוניו פשיטה נוספת נגד המוסלמים ותקף פרברים של העיר מרידה. הפעם החריב ושדד יישובים עירוניים שלא נפגעו במסעותיו הקודמים באזור. בעימות עם כוחות ערבים שנשלחו מקורדובה ידם של אנשי לאון הייתה על העליונה. המפקד המוסלמי נפל בשבי והובא ללאון.

הקרב בקסטרומורוס (916)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובתם של האנדלוסים לא אחרה לבוא. לפי "הכרוניקה האלמונית של אל נאציר" ב-15 ביוני 916 הם ביצעו פשיטה ראשונה בשטחים הנוצריים, תחת פיקודו של הקאיד אחמד אבן מוחמד אבן אבי עבדה ושבו לקרדובה ללא אבדות רבות. האמיר החדש של קורדובה, עבד א-רחמן השלישי, קשוב לתרעומת העממית נגד ההתקפות החוזורת של הנוצרים, גייס צבא ענק שכלל גם יחידות מטינגיטניה וממוריטניה. הראש בצאב מינה שוב את אחמד אבן מוחמד אבן אבי עבדה, המכונה גם חוליט אבו ל-חאבאט.

הצבא המוסלמי עזב את קורדובה ב 2 באוגוסט 917 , הגיע לנהר דוארו, שהמנהיגים הערבים ביקשו לקבוע לגבול, וב 1-2 בספטמבר התחיל במסע של שוד והרס נגד היישובים הנוצריים. הקימו מחנה ביישוב סן אסטבאן דה גורמאס, שנקרא אז קסטרומורוס. לפתע הופיע במקום המלך אורדוניו וכוחותיו ותקפו בעוצמה את הצבא המוסלמי. הכרוניקות הנוצריות של התקופה טענו שאנשי לאון גרמו לאויביהם כל כך הרבה אבדות, שמספר הגופות עלה על זה של הכוכבים ברקיע. לפי תאוריהם, השטח שבין הנהר דוארו וובין לטירה קסטיליו דה אטיינסזה אי פאראקוייוס, התכסה בגופות האויב. הצבא המוסלמי, מובס, נסוג אל בסיסיו ב-4 בספטמבר. עם הנופלים נמנה גם המפקד חוליט אבו ל-חאבאט. את ראשו הערוף תלו בפקודת המלך על חומות סן אסטבאן דה גורמאס, צמוד לראש של פר. הנווארים פנו אל אורדוניו עם בקשה לעזרה נגד הכובשים המוסלמים. בסוף האביב 918 נכרתה ברית שין אורדוניו ובין סאנצ'ו גרסס, מלך נווארה (פמפלונה). שניהם גייסו כוחות שצעדו אל עבר נאחרה במקרה העליונה, לשם הגיעו בהתחלת יוני. אחרי שהות בת שלושה ימים, עברו לטודלה, התקדמו על יד מורקוארה וטרסונה וכבשו את פרברי ולטיירה, ארנדו וקלהורה שנמצאו בשליטת הבאני קאסי מסרגוסה.

הצלחות אלה הכעיסו מאוד את האמיר עבד א-רחמן השלישי שהחליט ב-8 ביולי על מתקפת עונשין תחת פיקודו של באדר אבן אחמד. הכוחות המוסלמים הגיעו למוטוניה, מקום לא ידוע בימינו, שנמצא ככל הנראה באזור סוֹריה וסגוביה ונחלו שני ניצחונות זה אחר זה על הצבאות הלאוני והנווארי ב-14 באוגוסט וב-16 באוגוסט. שובם של המנצחים, המלווים בשלל רב במוצרים ובשבויים זכה לחגיגות המוניות רשמיות בקורדובה. הכרוניקן סמפירו הסתפק בלציין שאחרי בניצחון בקסטרומורוס, הגיעה למקום שנקרא מיטוניה "אסייפה" מוסלמית שגרמה לאבדות קשות בשני הצדדים והוסיף ציטטה מהתנ"ך המיוחסת לדוד המלך:"Varií sunt eventus belli (שמואל ב, י"א,כ"ה)[9]

קרב ולדחונקרה (920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלי להתייאש מהתבוסה, התחיל אורדוניו לתכנן את מערכה הבאה ובאוקטובר 919 ריכז כוחות בגבול עם האמירות קורדובה. לפי "כרוניקת אל נאציר ", גם עבד א-רחמן השלישי שיגר אל הגבול הצפוני צבא בפיקודו של קרוב משפחה, איסחק אבן מוחמד אל מרוואני. בנסיבות אלה עזב אורדוניו את תוכניותיו המתקפתיות והסיג את כוחותיו. גם המוסלמים חזרו לבסיסיהם אחרי שהבינו שאורדוניו לא התכוון להתקיפם. אך לא לקח הרבה זמן עד שהכריז האמיר מקורדובה על ג'יהאד ופקד ב-23 באפריל 920 על גיוס כללי ותמרונים של צבאו וב-23 במאי יצא למלחמה, כשהוא עצמו עומד בראש חייליו. אחרי שעבר דרך קרקואל, גואדיאנה, טולדו וגואדלחרה, התקדם אל מדינסלי וכבש מחדש את אוסמה ואת סן אסטבאן דה גורמאס. לאחר מכן המשיך אל קלוניה, בורגוס, טודלה וקלהורה.

כשהגיעה הידיעה כי אחרי כיבוש קלהורה, התקדם הצבא המוסלמי צפונה אל בירתו, פמפלונה, המלך של נווארה המתין עם חייליו בעיר ארנֶדו. בהמשך האיץ את כוחותיו צפונה כדי להתאחד עם כוח הסיוע של מלך לאון. בסופו של דבר ניצחו המוסלמים בוויגרה את הכוחות המאוחדים הראשונים שנשלחו על ידי סנצ'ו ואורדוניו. אחר כך הם צעדו אל מואס (Muez), בעמק חונקרה, 25 ק"צ דרומית-מזרחית מפמפלונה. בקרב שהתנהל בוולדחונקרה ב-26 ביולי 920 הביס האמיר מקורדובה את הצבאות הקטנים המאוחדים של לאון ונווארה. הבישופים של טוי ושל סלמנקה, דולסידיו והרמוחיו נפלו בשבי. שרידי הצבאות הנוצריים נמלטו אל תוך המבצרים מואס וויגרה. אחרי מצור כבש האמיר את שני המבצרים וטבח במגניהם. לפני שחזר לקורדובה, הוא החריב את כל האזור מסביב. קלון התבוסה הוטל במידה רבה על הרוזנים שוחרי העצמאות של קסטיליה, נוניו פרננדס, אבולמונדר אלבו ובנו דייגו, ופרננדו אנסורס שנמנעו להשתתף בקרב. הם זומנו אל מלך אורדוניו במקום שנקרא טחאר או טחארס, על גדות הנחל קריון, נלכדו ונשלחו לכלא. לפי המסורת העממית, הם הוצאו להורג. אך ככל הנראה שוחררו זמן קצר לאחר מכן, מפני שלפי תעודות, חזרו לתפקודם הרגיל. מאסרם התבקש להיות אות אזהרה. ‏[10].

אף על פי שהתכוון להתקדם אל פמפלונה, חזר בו עבד א-רחמן מתוכניותיו כדי לעסוק בשלל הרב שאסף.

המערכה האחרונה ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של אורדוניו השני, מאת צייר מהמאה ה-19

למרות התבוסה בוולדחונקרה, גייס אורדוניו באביב 921 צבא חדש, ולפי דברי הכרוניקן סמפירו, שוב התכונן לקרב. תוך זריעת הרס בדרכם, פשטו כוחותיו על סינטיליה, בגואדלחרה, ותקפו, בין השאר, את הטירות בסרמלון, אליף, פלמאסס דה חדראקה, קסטחון דה אנארס ומגנאנסה. לפי סמפירו, הגיעו למרחק של יום מקורדובה. החוקרים (מרטינס דיאס, 2004) אינם מסכימים עם קביעה זאת, וסבורים כי קרוב לודאי היה מדובר בטולדו, ולא בקורדובה. לאחר מכן נסוגו כוחות לאון למחנותיהם. בצעידתם עברו דרך המבצרים של נהר דוארו והגיעו לסמורה. שם ב-1 באוגוסט 921 נפטרה אשתו של אורדוניו, המלכה אלווירה. ב922 התחתן אורדוניו מחדש עם אראגונטה גונסאלס (Aragonta González), בתו של הרוזן גונסאלו בטוטיס (Gonzalo Betótiz).

בסוף הקיץ של שנת 923 לבקשת בן בריתו, המלך סאנצ'ו גארסס, נכנס אורדוניו בראש צבאו לאזור לה ריוחה וכבש את העיר נאחרה, בעוד שהמלך סאנצ'ו השתלט על העיר ויגרה, לכד את מוחמד אבן עבדללה אבן לוב ממשפחת בנו קאסי ואצילים מוסלמים אחרים, והוציאם להורג. נאחרה וויגרה סופחו לממלכת נווארה.

מפני שלא רווח נחת מזוגיותו ("לא ריצתה אותו",כדבריו) עם אראגונטה, שלא ילדה לו צאצאים, אחרי שהקים את המנזר סנטה קולומה דה נאחרה, השיג אורדוניו את ביטול הנישואים והתחתן פעם שלישית עם האינפנטה סאנצ'ה מפמפלונה, בתו של המלך סאנצ'ו גארסס, וחזר איתה לבירתו, לאון.

הוא נפטר, בקיץ 924,‏[11], בעיר לאון, מקץ תשע וחצי שנות מלוכה. הוא נקבר בדאמבולטוריום (בספרדית - חירולה - girola) של קתדרלת מרים הקדושה בלאון, מאחרוי המזבח הראשי. השאיר ילדים קטינים, סנצ'ו אורדונייס, אלפונסו הרביעי ורמירו השני. שלושתם יעלו מאוחר יותר למלוכה. את כס המלכות ירש בינתיים פרואלה השני, אחיו הבכור של אורדוניו,

תאורו ב"כרוניקה פוסט אבלדנסה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Prudentísimo en la guerra, justo y muy misericordioso con los ciudadanos, piadosísimo y entrañable, fuera del usual modo humano, para los infelices y los pobres y famoso por su honestidad en todos los negocios concernientes al gobierno del reino

זהיר ביותר במלחמה, עושה צדק ורחמן מאוד עם האזרחים, אדוק ביותר וחביב, היה בדרך כלל אנושי כלפי האומללים ודלי העם ומפורסם ביושרו בכל הנוגע לניהול הממלכה

היה מכור לעבודה, ולא ידע מנוחה, מתוך חשש שהעצלנות תפגע בדאגותיו לענייני הממלכה. אורדוניו הרגיש עצמו יורש של ספרד הוויזיגותית ושאף להקמתה מחדש. העם הקדיש לו רומאנסות וקנסונרוס רבים.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ego Hordonius rex filius Adephonsi magni imperatoris (אני הורדוניוס המלך, בנו של אדפונס, הקיסר הגדול)
  • Ego serenissimus imperator Ordonius (אני אורדוניוס, הקיסר הרם מכל)

נישואיו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשותיו:

1. אלווירה מננדס, בתו של הרוזן הרמנחילדו גוטיירס ושל הרמסנדה גוטיירס, בתו של גאטון דל ביירסו, בני האצולה הגליסיאנית.

ילדה חמשה ילדים:

    • גארסיה (? - 934)
    • רמירו השני (898 - 951) , מלך לאון, החליף בשלטון את אחיו אלפונסו הרביעי
    • סאנצ'ו אורדונס (895-929), מלך גליסיה
    • אלפונסו הרביעי "הנזיר" (899-933), מלך לאון, התפטר לטובת אחיו, רמירו
    • חימנה אורדונס (?- 935)
2.אראגונטה גונסאלס,גם היא נציגה של האצולה הגליסיאנית‏[12]

- בתו של הרוזן גונסאלו בטוטיס ושל הרוזנת תרסה אריס, אחות של הרוזנים פלאיו גונסאלס והרמנחילדו גונסאלס, לא ילדה ילדים, לכן המלך גרש אותה.

3. סאנצ'ה מפמפלונה, בת המלך סאנצ'ו גארסס הראשון של פמפלונה (נווארה), לא הספיקה ללדת לו ילדים.

אחרי מות המלך התחתנה עם אלווארו הראמליס, ומאוחר יותר עם פרנאן גונסאלס, רוזן של קסטיליה.

קישורים חיצוניים ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Luis Suárez Fernández Historia de España Antigua y Media vol.1, RIALP, Madrid , 1976

(בספרדית)

" "Leon sede regia ‏ לאון - בירת הממלכה" - ‏ ,פרק 3.4 2005, בבלוג "היסטוריה של לאון", של ריצ'רדו צ'או פרייטו (בוגר אוניברסיטת לאון בהיסטוריה של ימי הביניים )(בספרדית)

*J.M.Garcia-Osuna rey de León Fruela II"

El astur rey de León Fruela II Adefónsiz "El Leproso" Argutorio, ISSN 1575-801X, Año 9, Nº. 20, 2008 , pp. 25-28 (חוסה מנואל גרסיה-אוסונה - המלך האסטורי של לאון, פרואלה השני אדפונסיס "המצורע", בכתב העת "ארגוטוריו") (בספרדית)

  • ,Gonzalo Martínez Díez - El condado de Castilla (711-1038):la historia frente a la leyenda Junta de Castilla y León, 2005

גונסאלו מרטינס דיאס - הרוזנות של קסטיליה (1038-711): ההיסטוריה מול האגדה, 2005 (בספרדית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "כרוניקה אלבלדנסה" - מצוטטת ב"פרויקט מלכי אסטוריאס ולאון", פרק 2 - "מלכי לאון", באתר הקרן לגנאלוגיה ימי-ביניימית
  2. ^ L.Suárez Fernández p.249
  3. ^ Garcia-Osuna p.25
  4. ^ Garcia-Osuna שם
  5. ^ J.Maria de Francisco Olmos El nacimiento de la moneta en Castilla p.310 Jornadas Científica sobre Documentación jurídico-administrativa, económico-financiera y judicial del reino castellano-leonés, siglos X-XIII, Madrid, 2002, 303-346. ISBN: 84-699-9442-5.
  6. ^ http://www.sizes.com/units/mitkal.htm על ה"מתקל" כיחידת משקל לזהב ולאבנים טובות בעולם הערבי.
  7. ^ Ricardo Chao Prieto
  8. ^ Ricardo Chao Prieto
  9. ^ במקור - שמואל ב, י"א, כ"ה "ויאמר דוד אל המלאך כה תאמר ליואב אל ירע בעיניך את הדבר הזה כי כזה וכזה תאכל החרב...:et dixit David ad nuntium: non te franga ista res:varius enim eventus est belli, nunc hunc, et nunc illum consumit gladius
  10. ^ Fernando Chao Prieto
  11. ^ ראו Gonzalo Martínez Díez ע' 262 . תאריך הפטירה חל ככל הנראה בין 17 באפריל (תאריך הדיפלומה של המנזר אסלונסה שהוצא עדיין בימי מלוכתו, ובין 28 ביוני 924, כשהמלך החדש פרואלה השני אישר זכויות של המתחם בקומפוסטלה; הכרוניקה האלמונית של עבד א-רחמן השלישי שציינה את מות "הטירן" בשנת 311 להגירה מדברת על תאריך המתאים ל 8 באפריל 924, שלא נראה מדויק בהתחשב בדיפלומה מאסלונסה
  12. ^ Richardo Chao Prieto