אוריאל אקוסטה

אוריאל אקוסטה
Uriel da Costa

לידה	1585 פורטו, פורטוגל
התאבד	אפריל 1640 (בגיל 55 בערך) אמסטרדם, הולנד
שם לידה	Gabriel da Costa Fiuza
זרם	פילוסופיה מערבית
תחומי עניין	פילוסופיה
עיסוק	פילוסוף
מדינה	הולנד, ממלכת פורטוגל

רשמים מההצגה על אקוסטה בתיאטרון ביפו 1905

אוריאל אקוסטה (מוכר גם בשם אוריאל ד'אקוסטה, בפורטוגזית: Uriel da Costa;‏ 1585 – 1640) היה פילוסוף יהודי פורטוגזי.

חייו

אקוסטה נולד בפורטו שבפורטוגל למשפחה שהייתה נצר לאנוסים. אביו היה ממוצא קתולי, אך אמו הייתה מצאצאי ה"מראנוס". הילד גבריאל ד'אקוסטה, כפי שנקרא אז, חונך כנוצרי. הוא למד חוק כנסייתי באוניברסיטת קוימברה ושימש כגזבר הקתדרלה. בשלב כלשהו של חייו הוא למד יותר ויותר על עברה היהודי של משפחתו. עיסוקו הרב בתנ"ך עורר בקרבו ספקות באשר לאמונה הנוצרית עליה התחנך, ועם הזמן פיתח תודעה יהודית עצמאית. אולם, מכיוון שלא היו בידיו מקורות יהודיים או רבניים פרט לתנ"ך, הוא הגדיר בעצמו את היהדות, על פי הבנתו את הכתוב, ודרך עולם המושגים הנוצרי שבו חי. לאחר מות אביו ב-1608 נקלעה משפחתו לקשיים כלכליים והחליטה לעזוב את פורטוגל. באותה תקופה פעלה בספרד ובפורטוגל האינקוויזיציה ויציאה מן הארץ של צאצאי הנוצרים החדשים הצריכה אישורים מיוחדים, לכן נאלצו אקוסטה ומשפחתו לברוח בחשאי לאמסטרדם, שם התקיימה קהילה יהודית שוקקת. באמסטרדם עבר גבריאל גיור רשמי ושינה את שמו לאוריאל.

באמסטרדם גילה אקוסטה כי היהדות הרבנית שונה לגמרי מהיהדות שהגדיר בעצמו. מופתע מהשוני, כתב בשנת 1616 את אחת עשרה התזות, מסה המהווה התקפה על עיקרי היהדות הרבנית לעומת המקור התנ"כי. השגותיו התמקדו בעיקר על פרשנות התורה שבעל פה לתנ"ך ואופן קיום המצוות, כמו דרכי קיומה של מצוות ברית מילה, אופן ייצורם של תפילין ומזוזות, גזירות חכמים ושמירת יום טוב שני של גלויות. שלושה פרקים במסתו מתרכזים בדחיית הרעיון של הישארות הנפש. ביקורתו התבססה על ההנחה שמקורה של התורה שבעל פה אינו אלוהי אלא אנושי ולפיכך אפשר לחלוק עליה ולדחותה, כאשר הדברים סותרים בעיניו את פשט המקרא.

אם כן, אחר הראותנו שאין תורה ולא ביאור אחר מהכתוב שיהיה מה’, אם כן מה שקראוה קבלה בפירושים הנזכרים ואחרים כבר אנושי הוא ואפשר להשיב עליה … ויצא מזה שאם נראה שזו היא אנושית, כפירה גדולה להשוותה לא-לוהית ולומר שנתחייב לשמור כל משפטי התלמוד כמו תורת משה. אמת שנודה שאפשר שימצא איזה מנהג בדבר הצריך מעשה, אמנם נחקור עליו, אם הוא מסכים לתורה יקויים, ואם לא נחשבנו ככלום.

— רבי יהודה אריה ממודנה, מגן וצינה, שאלה ז

את השגותיו שלח לפרנסי הקהילה הספרדית בוונציה ואלו הפנו אותם לרבי יהודה אריה ממודנה (ריא"ם). בתשובתו התריע בפניהם כי הדברים הם דברי מינות, וביקש להזהיר את רבני הקהילה בהמבורג כי אם המחבר לא יחזור בו מדבריו הוא יוחרם. אקוסטה סירב לחזור בו, ועל כן הטיל עליו ריא"ם חרם בבית הכנסת האשכנזי בוונציה. במקביל חיבר ריא"ם את ספרו "מגן וצינה" במטרה להפריך את טענותיו של אקוסטה. החרם על אקוסטה נמשך עשר שנים, ורק אמו קיימה איתו קשר. בתגובה הוחרמה אף היא על ידי הקהילה, ולאחר מותה הייתה בתחילה התנגדות בקהילה לקבור אותה. רבני אמסטרדם אף הצליחו לשכנע את מנהיגות העיר לשרוף את ספרו החדש - בחינת מסורות הפרושים - באשמת מינות, בשל כפירתו באמונת הישארות הנפש, המקובלת גם על הנוצרים. החלטה זו שברה את רוחו של אקוסטה באופן סופי והוא פנה למנהיגי הקהילה במטרה לחזור לקהילה. בטקס דומה לטקס החזרת הכופר אל הכנסייה התוודה אקוסטה בפומבי על "חטאיו" ו"שגיאותיו" וקיבל עליו את הסמכות הרבנית.

אולם אקוסטה המשיך להביע את דעותיו בפני אנשים קרובים שבהם בטח, והפך באופן אירוני לאנוס בקהילתו. הרבנים הטילו עליו חרם נוסף למשך שבע שנים, לאחר ששכנע שני נוצרים לא להתגייר. גם הפעם, בחלוף שבע שנות החרם, שבור מהבדידות אליה נקלע, פנה אקוסטה לקהילה היהודית וביקש לחזור ולהצטרף אליה. שוב נערך לו הטקס שבו חזר בו מ"שגיאותיו". הפעם הוא גם הולקה שלושים ותשע מלקות, ובסוף תפילת השבת הוא הושכב על מפתן בית הכנסת וכל הקהילה צעדה החוצה על ירכו.

בחודש אפריל של שנת 1640, כמה ימים לאחר הטקס, פרסם אקוסטה את יצירתו האחרונה דוגמת חיי אדם (Exemplar Humanae Vitae) - מסה על סיפור חייו, והתאבד בירייה. קודם לכן ניסה לירות בדודו, שלדעתו היה אחראי להשפלתו זו, אך החטיא אותו.

השפעתו

בהתבסס על ספרו של אקוסטה "דוגמת חיי אדם", ועל רעיונות של הרדר, חיבר קרל גוצקוב את הטרגדיה "אוריאל" (לייפציג 1817) שתיארה את פרשת חייו. התרגומים לעברית (שלמה רובין, וינה 1856) וליידיש זכו לפופולריות רבה מאז אמצע המאה ה-19 ועד שנות השלושים של המאה ה-20, והתרגום העברי אף הועלה ביפו בשנת 1905. גוצקוב גם חיבר רומן נוסף ופחות מוכר בשם "הצדוקי מאמסטרדם" (1834).

על בסיס ספרו של גוצקוב חיבר ישראל זנגוויל את ספרו "ילדי הגטו" (1892), המספר על יהודי הגר בגטו המטיל ספק בדתו אך למרות זאת ממשיך בערכי היהדות מתוך סיפוק רוחני. בעקבות זנגוויל חיבר פרומקין את הספר "אוריאל אקאסטא" (לונדון 1907).

על שמו קרוי כיום רחוב אוריאל אקוסטה בתל אביב.

ראו גם

• ברוך שפינוזה

לקריאה נוספת

• יוסף קפלן, הפזורה הספרדית המערבית, תל אביב: משרד הביטחון,1994, במיוחד פרק י"א "יהודים ללא יהדות", עמ' 109–114.
• משה אורפלי, "אמונה ושררה במאבק על היהדות הרבניה בוונציה במקופה הברוק", פעמים גיליון 80 (תשנ"ט) הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוריאל אקוסטה בוויקישיתוף

• יוסי גורביץ, הבדידות הנוראה ההיא: אוריאל א קוסטה, באתר "האייל הקורא"
• "אקוסטא, אוריאל" בתוך: דעת - האנציקלופדיה היהודית
• נחום סוקולוב, אוריאל אקוסטה לגוצקוב, באתר פרויקט בן-יהודה
• אושי דרמן, הכופר אוריאל אקוסטה: הדתל"ש הראשון בעת החדשה, באתר הארץ, בלוג של בית התפוצות, 6 בדצמבר 2017
• מוטי בנמלך, אנוס בין יהודים, באתר סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה, 2019
• אוריאל אקוסטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אוריאל אקוסטה (1586-1640), דף שער בספרייה הלאומית