אורי זליגסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי זליגסון, פברואר 2009

אורי זליגסון הוא פרופסור אמריטוס להמטולוגיה בפקולטה לרפואה שבאוניברסיטת תל אביב, מנהל המכון לחקר קרישת הדם על שם עמליה בירון של אוניברסיטת תל אביב והמרכז הרפואי שיבא וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו, ד"ר ארנסט ולילי זליגסון, עלו לארץ ישראל מגרמניה בראשית 1934 ביחד עם אחיו ואחותו המבוגרים ממנו ואורי זליגסון הוא הראשון במשפחה שנולד בארץ. אביו הוא דור שלישי של עורכי-דין בתחום הפטנטים, היה ממניחי היסודות לחוק הפטנטים בישראל ולימד בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. אורי זליגסון נולד וגדל בתל אביב, למד בתיכון שלווה. בשנים 1957-1954 שירת בצה"ל, עבר קורס קצינים וקורס קציני מודיעין, וייצג את ישראל בוועדת שביתת הנשק ישראל-לבנון-סוריה. בשנים 1963-1957 למד בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה וב-1965 קיבל את התואר דוקטור לרפואה. בשנים 1970-1965 התמחה בהמטולוגיה ורפואה פנימית בבית החולים תל השומר. במלחמת ששת הימים פיקד על בית חולים שדה בסיני. בשנים 1972-1970 שהה כבתר דוקטורנט בקרישת הדם באוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס אנג'לס. בשובו לישראל בשנת 1972 הקים במרכז הרפואי שיבא בתל השומר את המרכז הלאומי לחולי המופיליה ומונה לסגן מנהל המרכז הרפואי. במסגרת הנהלת המרכז הרפואי הוא הקים את ועדת הלסינקי הראשונה בישראל. במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה כירורגית בציר עכביש ותעלת סואץ, ולאחר מכן מונה כמפקד גדוד רפואה בדרגת סגן אלוף במילואים ושירת בתפקיד עד 1983. בשנים 1993-1979 עמד בראש המכון ההמטולוגי בבית החולים איכילוב. ב-1993 הקים את המכון לקרישת הדם ואת החטיבה להמטולוגיה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, וב-2004 הקים את מכון עמליה בירון בשיתוף הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר ואוניברסיטת תל אביב.

החל מ-1966 מלמד זליגסון בבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר של אוניברסיטת תל אביב. הוא מונה ב-1977 לפרופסור חבר וב-1982 לפרופסור מן המניין. שימש כסגן דיקן הפקולטה לרפואה ועמד בראש בית הספר ללימודי המשך ברפואה. שהה כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, אוניברסיטת מדינת ניו יורק בסטוני ברוק, במכון המחקר סקריפס בסן דייגו, קליפורניה, באקדמיה ההולנדית למדעים, בבית החולים Mount Sinai בניו יורק ובאוניברסיטת רוקפלר בניו יורק.

ב-1979 ארגן את הכינוס של הפדרציה הבינלאומית להמופיליה שנערך בתל אביב, ב-1995 כיהן כנשיא הכינוס הבינלאומי לתרומבוזיס והמוסטוזיס שנערך בירושלים בהשתתפות 3500 מדענים. היה מייסד שותף של הארגון האירופאי להמטולוגיה ב-1993. שימש כחבר במערכת כתבי העת המדעיים Thrombosis Research, ו-Thrombosis and Haemostasis , וכיום הוא חבר מערכת כתבי העת Blood Coagulation & Fibrinolysis ו-Journal of Thrombosis and Hemostasis.

בשנת 1998 מונה לאחד מחמשת כותבי ועורכי המהדורה השישית של ה-Textbook החשוב בהמטולוגיה Williams Hematology, היה שותף לכתיבה ולעריכה של המהדורה השביעית וכעת שוקד על המהדורה השמינית.

אורי זליגסון נשוי לחני שמנהלת בהתנדבות את ארכיון תיאטרון הבימה, להם שלושה ילדים וששה נכדים. בנו, גבי זליגסון, הוא מנכ"ל חברת נובה, בתו יעל הנקין היא מרצה בכירה בחוג להפרעות תקשורת שבאוניברסיטת תל אביב, ובנו דן הוא מהנדס תוכנה בחברה המתמחה באבטחת מידע.

פרסים וחברויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2010 – זכה בפרס שיבא על מפעל חיים כאות הוקרה על מצוינות, מקצועיות ואנושיות".
  • 2007 – זכה ב-Robert P. Grant Medal, העיטור הגבוה ביותר של החברה הבינלאומית לקרישת הדם שניתן למדען בודד פעם בשנתיים.
  • 2002-2000 –כיהן כנשיא הארגון המדעי הבינלאומי לתרומבוזיס והמוסטזיס.
  • 2001 – נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
  • 1997 – קיבל את הפרס על הישגים יוצאי דופן במחקר מטעם החברה הבינלאומית לתרומבוזיס והמוסטזיס.
  • 1991 – נשא את ההרצאה המרכזית על שם האם ווסרמן בכינוס השנתי של החברה האמריקאית להמטלוגיה.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של אורי זליגסון עוסקים במחלות דמם וקרישיות יתר תורשתיות. הוא גילה ארבע מחלות דם גנטיות השכיחות במיוחד ביהודים בני עדות שונות ומצא קשרים גנטיים בין יהודים בני עדות שונות.

החסר התורשתי בפקטור 11[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסר תורשתי בפקטור 11 בא לידי ביטוי בדימום מוגבר בעיקר בעקבות פעולות כירורגיות שונות. זליגסון מצא שכ-9% מהאשכנזים נושאים גנים שעברו מוטציה וגרמו לחסר הפקטור ‏‏‏[1] . כתוצאה מגילוי שכיחות גבוהה זו נערכים ברחבי תבל מבחני מעבדה לאיתור החסר בכל יהודי אשכנזי שעומד לפני ניתוח. זליגסון וחבריו גילו שאחת משתי המוטציות הגורמות למחלה באשכנזים מצויה גם אצל יהודים יוצאי עיראק. באמצעות אנליזות DNA הוא גילה שמקור המוטציה באדם שחי לפני 2500 שנה בתקופת גלות בבל. הדבר הוכיח חד-משמעית שקיימת קירבה גנטית בין העדות הללו והפריך את הטענה שמוצא האשכנזים הוא מהכוזרים או ממוצא אחר ‏‏‏[2] הוא גם גילה שחסר בפקטור 11 אינו מגן על החולים מפני אוטם שריר הלב, אך מגן עליהם בפני שבץ מוחי ‏‏‏[3].

החסר התורשתי בגורם הקרישה 7[עריכת קוד מקור | עריכה]

זליגסון היה מראשוני החוקרים שטיהרו את גורם הקרישה 7 וגילה מסלול חדש לשפעולו בראשית תהליך קרישת הדם ‏‏‏[4] . גילוי נוסף שלו הוא שתרכיזי פלזמה משופעלים שנועדו לעצירת דמם בחולי המופיליה שפיתחו נוגדנים לפקטור 7, הם עתירים בפקטור 7 משופעל ‏‏‏[5] . החברה הדנית Novonordisk פיתחה בעקבות זאת תרכיז רקומביננטי (מהונדס גנטית) של פקטור 7 משופעל (Novoseven) שהוא יעיל בחולי המופיליה שפיתחו נוגדנים ובטיפול באנשים הסובלים מדימום מחמת פציעה. הוא אף מצא שמחסור בפקטור 7 המתבטא בנטייה לדמם מצוי בכ-5% מיהודים ממוצא מרוקאי ואיראני. ניתוח מבנה ה-DNA גילה אב קדמון משותף למחלה בקרב שתי העדות האלה ‏‏‏[6].

מחלת התרומבאסתניה ע"ש גלנצמן והאינטגרין αllbβ3 בטסיות הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

טסיות הדם מצטברות במקום בו כלי הדם נפרץ ואוטמות אותו. מאידך, כאשר התהליך מושרה על ידי התבקעות רובד של ארתיוסקרלרוזיס בדופן העורק, הצטברות הטסיות עלולה לגרום לסתימה מוחלטת של העורק כמו בחולים עם אוטם מוחי או אוטם שריר הלב. הטסיות נצמדות לפיברינוגן המחבר ביניהן. התרומבאסתניה על-שם גלנצמן היא מחלה גנטית נדירה שבה יש חוסר או שיבוש בפעילות הקולטן של הפיברינוגן, שהוא אינטגרין αllbβ3, דבר המתבטא בנטייה חמורה לדמם. זליגסון גילה שהתרומבאסתניה מצויה בישראל בעיקר אצל ערבים ויהודים ממוצא עיראקי ‏‏‏[7] . נמצאה מוטציה אחת האחראית למחלה בקרב ערבים ושנייה בקרב יהודים עיראקים ‏‏‏[8] ופותחה שיטה לאבחון המחלה שמאפשרת ביצוע אבחון טרום-לידתי שלה ‏‏‏[9] . מחקרים אלה תרמו לפיתוח תרופות נוגדות קרישה שבולמות את האינטגרין αllbβ3 ונמצאות בשימוש רחב בחולים עם אוטם בשריר הלב ‏‏‏[10].

החסר המשולב בגורם קרישה 5 ו-8 וגילוי מנגנון חדש למחלות תורשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זליגסון בשיתוף עם חוקרים מאוניברסיטת מישיגן (ויליאם ניקולס ודייוויד גינצבורג) חקר מחלה נדירה שבה קיים חסר משולב בגורמי קרישה 5 ו-8. הגן המקודד את ייצור גורם הקרישה 5 מצוי בכרומוזום 1, בעוד שהגן המקודד את ייצור גורם הקרישה 8 מצוי בכרומוזום X. למעלה מארבעים וחמש שנה לא היה ידוע מנגנון המחלה והחוקרים תהו כיצד אפשרי הדבר שישנה מחלה אוטוסומלית רצסיבית שחסרים בה שני גורמי קרישה שהגנים שלהם ממוקמים על כרומוזומים שונים. זליגסון ועמיתיו בחנו את ה-DNA של עשר משפחות חולים ישראלים בהן נמצאה המחלה ‏‏‏[11] וגילו שהגן המוטנטי האחראי למחלה מצוי בכרומוזום 18 ‏‏‏[12]; התברר שזהו גן מקודד "חלבון הובלה" (LMAN1) אשר מעביר את גורמי הקרישה 5 ו-8 ממאגר אחד של התא (רשתית תוך-פלזמית) למאגר שני (Golgi) בדרכם אל מחוץ לתא ‏‏‏[13] . הייתה זו הפעם הראשונה בעולם הרפואה שתוארה מחלה גנטית שאינה קשורה לייצור החלבון החסר בגופם של החולים, אלא להובלה של חלבון בתוך התא. חמש מעשר המשפחות הישראליות מקורן מהאי ג'רבה שבטוניס, בו התקיימה קהילה יהודית מאז ימי הבית השני. בחמש המשפחות הללו נמצאה מוטציה שמקורה באב קדמון.

בשנת 2004 גילה צוות החוקרים מאוניברסיטת מישיגן וישראל גן נוסף (MCFD2) שמוטציות המצויות בו גורמות אף הן למחלה ‏‏‏[14] . התברר שהחלבונים MCFD2 ו- LMAN1 עוברים אינטראקציה אשר מאפשרת את הובלתם של גורמי הקרישה 5 ו-8 בתוך התא. בכך ניתן הפתרון השלם לחידה רבת השנים.

קרישיות היתר של הדם מנקודות מבט קליניות ומולקולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים האחרונים התברר שיש מצבי קרישיות יתר תורשתיים שאחראיים לתרומבוזות ורידיות. הפגמים הגנטיים הגורמים לכך הם החלבונים המשמשים כבלמים של קרישת הדם. זליגסון היה הראשון שגילה חסר מולד קשה בפרוטאין C, שהוא אחד מבלמי קרישת הדם החיוניים, בתינוק למשפחה ערבית שנפטר מטרומבוזות מפושטות בכלי הדם זמן קצר לאחר הוולדו ‏‏‏[15] . בעוד שחסר פרוטאין C נדיר יחסית, קיימים שני ליקויים גנטיים שכיחים שגורמים לקרישיות יתר של הדם, פרותרומבין G20210A ופקטור V-ליידן. מעניין שכל אחד מהליקויים קיים בשכיחות של כ-5% באוכלוסיות לבנות אך לא באוכלוסיית המזרח הרחוק ובאפריקאים. באנליזות DNA זליגסון וחבריו גילו שמוצאם של כל הלוקים בפקטור V ליידן מקורם באב קדמון שחי לפני כ- 24,000 שנה וכל הלוקים במוטציה של הפרותרומבין מקורם באב קדמון שחי לפני כ- 21,000 שנה ‏‏‏[16]

. בסקרי אוכלוסיות בישראל מצא זליגסון וחבריו ששני הליקויים הגנטיים הם נדירים מאד בקרב יהודים ממוצא תימני, בעוד שהליקוי הגנטי מסוג פקטור V-ליידן, נמצא אצל 15% מהערבים ‏‏‏[17].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏‏New England Journal of Medicine 325:153, 1991
  2. ^ ‏Blood 85:429, 1995; Blood 90:2654, 1997; American Journal of Human Genetics 64:1071, 1999‏
  3. ^ Journal of Thrombosis and Haemostasis 1:658, 2003; Blood 111:4113, 2008‏‏
  4. ^ Journal of Clinical Investigation 64:1056, 1979‏‏
  5. ^ Blood 53:828, 1979‏‏
  6. ^ ‏‏Thrombosis and Haemostasis 76:651, 1996; Journal of Thrombosis and Haemostasis 2:1774, 2004
  7. ^ ‏‏British Journal of Haematology 62:723, 1986
  8. ^ ‏‏Proceedings of the National Academy of Sciences 88:3160, 1991; Blood 89:3654, 1997
  9. ^ Thrombosis and Haemostasis 66:500, 1991‏‏
  10. ^ ‏‏Thrombosis and Haemostasis 86:427, 2001
  11. ^ New England Journal of Medicine 307:1191, 1982‏‏
  12. ^ Journal of Clinical Investigation 99:596, 1997‏‏
  13. ^ Cell 93:61, 1998‏‏
  14. ^ ‏‏Nature Genetics 34:220, 2003
  15. ^ New England Journal of Medicine 310:559, 1984‏‏
  16. ^ Blood 89:397, 1997; Blood 92:1119, 1998; Blood 107:4666, 2006‏‏
  17. ^ Thrombosis and Haemostasis 78:297, 1997‏‏